א מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃ ב וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃ ג אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃ ד אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ה רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ ו כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ ז כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ ח כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ ט הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ י נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ יא כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ יב כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃ יג וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃ יד הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃ טו וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃ טז וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃ יז וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן׃ יח לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ יט כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ׃ כ לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ׃ כא וְכִֽי־יִהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֙חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ כב בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּאכֲלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃ כג רַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
מקץ שבע שנים תעשה שמטה, הלא נשנית בתורת כהנים, אלא כך אמר משה לישראל אע"פ שאתם חייבים לו חובות הרבה ממה שהכעסתם אותו במדבר ונסיתם אותו עשר פעמים אפילו הכי אינו נוגש אתכם, כי אתם קרוים רעים ואחים שנאמר למען אחי ורעי זהו את רעהו ואת אחיו, אבל לנכרי תגוש כי ב"נ שגנב חייב מיתה וישראל אינו חייב אלא תשלומין, שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושל כותי שנגח שור ישראל חייב. שמטה, בגימ' דן ברחמים, אע"פ שמאריך אפיה וגבי דיליה הכל ברחמים, ויש אם למקרא שבמקרא אנו קורין שמיטה, א"כ היינו דין ברחמים, כי השמטה היא רמוזה בכ"י שהוא דין, ואמר קרא שמיטה לה' הרי דין ברחמים, א"כ אתה ג"כ אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, אם תאמר יש לי חובות הרבה ואני עשיתי מצוה שהלויתי כספו ועתה אשמיט אותו א"כ אפס כסף, אפס כי אותיות אי כסף, שאפס ואבד הכל בשביל שעשיתי מצוה, והכתוב אומר שומר מצוה לא ידע דבר רע, לזה הבטיחו הקב"ה ואמר לו לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך, יכפול לך כספך כפול ומכופל, כיצד בארץ אשר נתן לך ה' שימציא לך מטמון בארץ ממה שטמנו האמוריים יתננו לך נחלה לרשתה, שזה אינו על ידי נס שזה הוא דבר שמצוי בכל עת שמוצאים מציאות. ואם לא בא לידך ע"י מציאה ולא ע"י דבר אחר צריך שתדע כי לא היה לבבך שלם בזאת המצוה של שמיטה ואולי גמרת בלבך שלא ללוות עוד, לזה אמר רק אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור, שתמתין לעשות כל המצוה הזאת, שתאמר בעז"ה אחזור ואלוה וכשתבא שנת השמטה הבאה בעז"ה אחזור ואשמיט, על תנאי זה הבטחתיך, זהו אומרו כי ברך יברכך ה' בארץ שיתן לך מטמון כמו שאמרנו בארץ, רק אם תשמע על תנאי זה היתה ההבטחה כי אתה כשהלוית כספך מאין בא לך להלוות ולא ללוות היה לך להעלות על לבך שלי הכסף ולי הזהב ואני הפקדתיו בידך כדי שתלווהו, זהו כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך שעשית שום מצוה ונתן לך שכרך זה העושר, זהו כאשר דבר לך כדי שתלווהו, זהו והעבטת גוים רבים:
פסוק ו:
או אמר והעבטת גוים רבים. שהברכה אם תהיה על ידי מטמון תהיה שתלוה לגוים רבים, ולא לכותי אחד אלא לרבים שאם אחד יכפור כך השאר יהיו בעזרך, ומותר להלוות לכותי ברבית שנאמר לנכרי תשיך, ובזה יהיה לך ממון הרבה עד שתמשול בהם, שמא תאמר אולי מחמת החובות שיש לי עליהם יעשו לי שום עילה לפי שיראו שאני מושל עליהם ירצו למשול בי, לזה אמר ובך לא ימשולו, ואמר והעבטת לומר שילוה על המשכון כמו לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, כדי שיהיה בטוח. ובעל השרשים פירש בשורש עבט ז"ל, ואפשר להיות מזה עבטיט, ר"ל רבוי ממון והמלה מורכבת. ובזה שיש משכון בידך ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו כמו שאתה מושל בלוה שנאמר ועבד לוה לאיש מלוה ועשיתו בן חורין ושמטת החוב. ובך לא ימשולו, גם כן לא תרד מנכסיך ותהיה למשל ולשנינה, ימשלו כתיב. ואם לא יהיה בך אביון, העניות יהיה בך, ולא אמר מך או עני אלא אביון לפי שהם ששה שמות וסימנים חלצני ה' מאד"ם ר"ע, מך אביון דל מסכן רש עני, ופחות שבכולם הוא אביון, שהוא תאב לכל דבר רואה ואינו אוכל רואה ואינו שותה, הן פירש בעל השרשים בשורש אבה, ואם אתה עושה רצונו אבל לא כראוי שיש בו שום פנייה לא יהיה בך אבל יהיה באחיך ואתה נחלה עליו לפי שהוא אחיך, ואם לאו יהיה בשכנך, ונפשך מרה עליו שהוא שכנך, ואם לאו יהי בארצך ובכל עת שתראהו אתה כואב עליו:
פסוק ז:
לא תאמץ את לבבך, לא תתן ללבך חוזק ואומץ. לפי שעל כרחך כשתראה העני ובפרט אם הוא מבשרך ודמך ודאי שירך ויחלה בך עליו ואתה נותן לו אומץ וחזוק כדי שתתאכזר עליו, ואם אחר שנתמלאת עליו רחמים ולקחת מן הכיס והוא עודנו בידך היצר אומר לך היו מאה או עשר וחסרת אחד תחזירו לכיס, לזה אמר לא תקפוץ את ידך:
פסוק ח:
כי פתוח תפתח את ידך, אז"ל פתוח אפילו מאה פעמים ידך, יד ך' כ"ף במלואה ק', ואמר פתוח תפתח, כשאתה פותח את ידך תהיה סיבה שתפתח יד העליונה שהיא ה"ס מאל"ף עד יו"ד במספר כללי עולה ה"ן ויו"ד במלואה כזה יו"ד עולה ה"ס, והיא נקראת יד החזקה, א"כ תפתח לה, על דרך אילנא דחיי שהיא מהלך ת"ק שנה, ך' באי"ק בכ"ר ת"ק שהיא הנ"ך, כי כשאתה פותח ידך תראה גם כן צורת יד פתוחה בצל שלך, והיא יד העליונה, ה' צלך על יד ימינך:
פסוק ח:
עוד ידך יד ך', וכ"ף במלואה ק', ואמר רבי עקיבא קו"ף זה הקב"ה שכן שם הוי"ה ברבוע עולה מקום היינו קו"ף:
פסוק ח:
עוד תפתח את ידך. פירוש מקומך כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה, א"כ תפתח ל מקום באילנא דחיי שהוא מהלך ת"ק שנה כמו שאמרנו:
פסוק ח:
עוד פתוח תפתח את ידך קודם שיבא העני, כדי שיתן לו מיד ולא ימתין עד שתתיר ותקשור כי יתבזה העני, כמו שאמר פרק הרואה על רבי חנא בר חנילאי דלא שקיל ידא מן כיסא דסבר דילמא אתי עני בן טובים ועד דנמטי כיסא איכסיף. פתח תפתח ר"ת פ"ת, שאם אין לך כסף תן לו פת וכן אמר במדרש פתוח תפתח, הראוי לפת נותנין לו פת, לעיסה נותנין לו עיסה, מעה נותנין לו מעה, להאכילו לתוך פיו מאכילין אותו לתוך פיו, תפתח את ידך לו ס"ת חותך, שאתה חותך בזה סטרא בישא ולא יעמוד כנגדך. העבט אם לא רצה ליקח בתורת צדקה תן לו בתורת הלואה, ואם לא רצה תעביטני בעל כרחו, ואם נתת לו פעם ושתים ואינו די לו, תן לו די מחסורו, אשר יחסר לו, כל דבר שהוא חסר לו, אמר חז"ל אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, יחסר לו עם האותיות זו אשה ע"ה, שהיא עיקר החסרון:
פסוק ט:
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. כמו שאומרים עתה בר מינן כן אמר כאן בליעל שלא יעלה דבר זה על לבך לפי שהקישו אותו חז"ל לעובד ע"ז ואמרו כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז נאמר כאן בליעל ונאמר להלן יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז וכו', לפי שהסיר בטחונו מהקב"ה ושם בטחונו בממונו. ואמר פן יהיה עם לבבך, ולא אמר בלבבך לומר שודאי הוא שישראל הן גוי אחד וכולם נאצלו מרועה אחד ובודאי שהן חסים זה על זה, אלא מי מעכב שאור שבעיסה שהוא היצר שהוא הדבר (פירוש מנהיג) שאתה מתנהג על ידו ושומע ממנו. ובספרי אמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, הוה זהיר שלא תמנע רחמים שכל המונע רחמים מוקש לעובד ע"ז ופורק עול מלכות שמים מעליו שנאמר בליעל בלי עול, א"כ נתן תתן פעם ושתים ושלוש עד שיהיה לך הנדיבות והנתינה בטבע, זהו תתן שאתה תתן מעצמך בלי שום כפייה, נת"ן תתן ר"ת וס"ת ק', רמז למה שאמר נתון אפילו מאה פעמים, זהו ולא ירע לבבך שיהיה לך הנדיבות בטבע ותתן בעין יפה, א"כ למד עצמך לפתוח ולא לקפוץ, כי אם תקפוץ ידך תקפוץ אותה לעצמך שלא תרצה ליהנות אפי' משלך כמו שאמר קהלת יש רעה חולה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע הוא, א"כ כשאתה פותח לעצמך פותח, כמו שאמר קהלת אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו גם זה ראיתי כי מיד האלהים הוא, והטעמים מוכיחים פתוח יש עליו תלשא, לומר פתוח מכל מקום, תפתח את ידך אזלא גריש, לומר שאינו כמוך עם לאחיך לענייך אלא תפתח את ידך אפילו לעצמך, ולא אמר תפתח ידך אלא את ידך, למי שהוא ממונה על ידך לא תקפוץ את ידך עליו זקף קטן:
פסוק ט:
פרשת צדקה מתחלת בכ"ף ומסיימת בכ"ף לומר שהוא מוכתר בכתר כ"ף כ"ף בגי' ק"ק, צדק"ה ע"ה ק"ק, ומה עשתה צדקה לקחה אותיות שלפניה ושלאחריה כזה, פצ"ק גד"ה צק"ר דה"ו, בגימ' הוא מכתירו ע"ה, עוד עולה בגימ' במאזנים לעלות עם ב' מלות, לומר שעולין בעלי הצדקה בעלוי בכ"ף מאזנים, ולכך כ"ף כ"ף כמו המאזנים. צדקה במספר קדמיי זעק, שיתן לו קודם שיזעק שנאמר וקרא עליך אל ה', ובמספר אחוריי עולה אי"ש, שגבר על יצרו ופזר ממונו, וכן צדקה עם אותיות שלפניו ושלאחריו עולה תפזר, וצדקה באי"ק בכ"ר עולה טמין לומר ששכרו טמין לעוה"ב ובאלב"ם עולה קמה, שיש לי תקומה, ולזה רמז יוסף והנה קמה אלומתי, לומר שבזכות הצדקה שעתיד לעשות בשנת הרעבון היה לו תקומה, וצדקה במספר קטן י"ט, ר"ת יום טוב,:
פסוק ט:
רמז על עוה"ב שהוא יום בלא לילה שהוא טוב לו, יו"ד ט"ט בגימ' חכ"י, ופריו מתוק לחכי, לרמוז שאוכל פירותיהם בעוה"ז:
פסוק ט:
מצאתי כתוב בספר החסידים ז"ל. הנותן צדקה לשם שמים הקב"ה זורעה בג"ע, כמה תבואה יכול לקנות במעות אלו וזורעם בגן עדן וצומחים בכל שנה ושנה ומכניסן לאוצר ונהנין מהן לעוה"ב, וכן מיני מגדים שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה וגו' כן ה' אלהים יצמיח צדקה גו', וכתיב אור זרוע לצדיק וגו', וכתיב זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. וכתיב ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, וכתיב הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי וגו', עוד שם הנותן פרוטה לעני זוכה ורואה פני שכינה, כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים, כתוב בתורה יראה כל זכורך לפני ה אלהיך, יראה לעתיד, וכתיב בתריה איש כמתנת ידו, מן הנביאים לחמו נתן מימיו נאמנים סמיך ליה מלך ביפיו תחזינה עיניך, מן הכתובים אני בצדק אחזה פניך, וזוכה לתחיית המתים שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך וגו', עד כאן בסימן שכ"א:
פסוק ט:
מצאתי כתוב עני חשוב כמת, ר"ל עני שהיה עשיר וירד מנכסיו הוא כמת, שבכל עת שהוא מקבל צדקה הוא מת, וזהו פירוש הפסוק לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מי שהוא מדוכא מצד מדת הדין שהיא מתוחה כנגדו אתה בן אדם לא תבזהו שהוא עומד בנסיון ובבחינה, אתה לא תבזהו לומר אם הקב"ה שהוא רחמן לא ריחם עליך אני ארחם ואעשה הפך רצונו ית', לזה אמר לא תבזה כי זהו זבחי, אלהים, מדת הדין רוצה לצרפו ולנסותו והוא עומד בנסיונו, זהו ונדכה אלהים, אתה לא תבזה לו בלבך, ע"כ:
פסוק ט:
ותמצא בענין כופל הדבר, עשר תעשר, פתח תפתח, נתן תתן, הענק תעניק, העבט תעביט, השב תשיבם, עזב תעזב וגו'. אמר במדרש לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שני, חזקיה אמר משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש ששה חדשים בחמה וששה חדשים בצנה, בתחלה הקב"ה מכניסם בגהינם והם אומרים זו היא צנה של הקב"ה, בתחלה הם אומרים כך ובסוף הם אומרים ווי, הוא שדוד אמר ויעלני מבור שאון מטיט היון, ממקום שאומרים ווי ווי, והיכן הם משלימין נפשותיהם ר' יהודה אומר בשלג הה"ד בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון, השלג הוא צלמונה שלהן, יכול אף ישראל כן ת"ל לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שני, מילה ופריעה, ציצית ותפלין, הענק תעניק, נתן תתן, פתח תפתח, עשר תעשר, ע"כ, א"כ ישראל נכנסין לגהינם ואומרים זו הוא צינה של הקב"ה, לפי שאז"ל בברכות כל המדקדק בק"ש מצננים לו גהינם, א"כ יש שני מיני גהינם שנאמר ארץ עיפתה תרגום כפול עיף, לזה הוכפל במצוה הלשון לומר שהם נצולין מהשנים, זהו לא תירא לביתה משלג למה כי כל ביתה לבוש שני אל תקרא שני אלא שנים, לפי ששכר מצוה מצוה, הוכפלה המצוה, נתן תתן פעמים רבים, וכן שאר כל המצות שכרן מצוה, א"כ כל ביתה לבוש שנים, לזה נצול מכפל שהיא כפולה מאש ושלג, והצדקה כשתהפכנה באתב"ש היא צדקה, לומר ששכר צדקה צדקה, שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, שימציא לו הקב"ה לעשות צדקה, ועל זה אמר וצדקתו עומדת לעד שהפוך צדקה הוא צדקה:
פסוק י:
ולא ירע לבבך וגו בתתך לו. למה כבר אמר נתן תתן לו וגו'. אלא אמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, לומר שהנתינה היא לו כי הנתינה אינה אלא לך. כי בגלל, גלגל הוא שחוזר בעולם שהאדם הוא עולם קטן ופעמים הוא למעלה ופעמים למטה, א"כ הנתינה היא לך, קרי ביה נתן תנתן, למען יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידך. היינו כשישתלח פעם אחת ימצא עצמו עומד במקומו. זהו ידך כמו ויד תהיה לך תרגום ואתרא פירוש מקום, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך, לאחיך וגו' שלש כנגד שלש גלגולים, זהו לאחיך שאם נגזר עליו העוני יהיה לו אח עשיר שלא יצריכהו להתבזות לשאול מאחרים, לענייך שמא יתחייב גלגולו לדור בשכונת עשירים שלא לחזור על הפתחים, ולאביונך בארצך, שאם לאו יהיה אביון שהיא המדרגה הפחותה מכולם ויהיה מחזר על הפתחים, זהו בארצך:
פסוק יב:
כי ימכר לך אחיך העברי, הוא לא רצה ליתן לו בהלואה כמו שאמר העבט תעביטנו ולא בתורת צדקה והוצרך למכור עצמו לך כמו שנאמר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, ויתחייב גלגולך שהוא יהיה עשיר ואתה תמכר לו, לזה לא אמר כאן כי ימוך, אחיך העברי שעבר ולא נתן לא בהלואה ולא בצדקה, לזה בא בעיבור ר"ל בגלגול, ועבדך שש שנים כנגד ימי החול, כי בשבת הקב"ה מזמין פרנסתו, וחסד אל כל היום זה יום שבת, שלא נאמר בו ערב כמו שאר הימים שנאמר ויהי ערב ויהי בקר, לזה היום בה' הידיעה, לזה ועבדך שש שנים כנגד ימי החול שלא פירנסך בהם ובשנה השביעית לא יהיה לך עליו שום תביעה, לזה תשלחנו חפשי מעמך, וכי תשלחנו חפשי לא תשלחנו ריקם, כי אע"פ שמזון השבת ה' ממציאו, עכ"ז היה לו ליתן לך ממאכלים הערבים שהיה עושה, כי הקב"ה הזמין לו פרנסה כמו ימי החול, ועל זה רמוז עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והוא לא נתן ממה שהזמין לו ה' ממאכלים הערבים, אתה לא תעשה כן, אלא הענק תעניק לו, מצאנך במקום הבשר, ומגרנך במקום הלחם הפנק, ומיקבך במקום היין ובמקום הפירות, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו, וזכרת כי עבד היית ויפדך, כן גם כן אתה בשנה השביעית תשלחנו, וכמו שבמצרים נדבתי לך בזת מצרים ובזת הים, כן גם כן אתה הענק תעניק:
פסוק יב:
ובמדרש כתיב הענק תעניק והלא דברים ק"ו ומה אם רשעים שהן נמכרים בגניבתן אמר הכתוב הענק תעניק צדיקי עולם שעושין רצונו והוגים בתורתו בכל יום תמיד עאכ"ו, מייסורין של צדיקים בעולם הזה אתה למד מדת פורענותם של רשעים בגיהנם, ומשלות רשעים בעוה"ז אתה למד מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא בגן עדן, שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, אם הוא צפון ולא ראה ושלטה בו עין כל בריה שנאמר עין לא ראתה איך אמר מה רב טובך מנין ידע שהוא רב, לזה אמר משלותן של רשעים בעוה"ז אתה למד מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא, זהו נגד בני אדם ממה שהן נגדיים שהן הרשעים, בני אדם שהן בעוה"ז שבני אדם מצויים בו משם תדע מתן שכרם של צדיקים, אם על הרשעים אמר הענק תעניק ולא אמר הענק לבד אלא הענק תעניק משם תדע, זהו וזכרת כי עבד היית אם כשהייתם עבדים שאתם פטורים מן המצות נתן לכם בזת מצרים ובזת הים מי שעוסק בתורה ובמצות יומם ולילה ודאי שאין קץ לשכרן, ואם תראה שהן בדוחק ובעוני לפי שאי אפשר לתת להם אפילו אחת מאלף אלפי אלפי אלפים, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה כי בזה יהיה לך זכרון לעוה"ב:
פסוק טז:
והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך, שהוא רוצה שלא יתגלגל עוד, לזה אמר כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך, רוצה לנכות השלש גלגולים בך. ולקחת את המרצע, הוא לא רצה לצאת אף אתה תתקעהו במסמרים על הפתח שלא יבא, וגם כן על הפתח שלא יסגר בעדו, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והיה לך עבד, עד עכשיו לא קראתיו עבד, אבל עתה שהניח אהבת הש"י ואהב בשר ודם ושם בטחונו בו והיה לך עבד עולם, הוא רצה להיותו עבד לבשר ודם כן יהיה:
פסוק יח:
ולא יקשה בעיניך וגו', חזר לענין ראשון שאמר ובשנה השביעית תשלחנו חפשי, ומה שהפסיק בפסוק והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך, לומר שאי אפשר לשום אדם לומר כן שיניח עבודת השי"ת ולעבוד ב"ו, אבל אם יאמר לזה שם זה הענין באמצע ולא בסוף ויחתום בו, ואמר ולא יקשה בעיניך בעינך כתיב לומר אפילו בעין אחת, ואמר בשלחך על הענקה לא יקשה לו כמו על השלוח שהיתה כל מלאכת הבית על ידו ונתברך הבית בגללו, ובעל הבית יושב על מי מנוחות בלי עמל וטורח, על זה יהיה הקשוי, לזה אמר לא יקשה, כי הקב"ה ישלח לך ברכתו משנה על מה שעבדך באלו השש ישלח הברכה בשעה אחת, ועל מה שהיית יושב במנוחה ומתה צריך אתה שתטרח בעצמך, ג"כ לא יקשה, כי יברכך ה' בכל אשר תעשה אין צריך שתטרח אלא איזה דבר שתעשה ה' ישלח הברכה במועט כבמרובה, ולא תהיה יושב ובטל אלא לבד אתה תתחיל והקב"ה גומר על ידך:
פסוק יט:
כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. בא לומר שהשם ישלח ברכתו שלא ילדו בהמותיו כי אם זכרים מה שיספיקו להוליד, זהו אומרו בבקרך ובצאנך הזכר, זכר שיספיק, לפי שבמין האדם החביב הם הזכרים כי רבות בנות עשו חיל כשיולדות זכרים, ואוי לאבי הבנות, כי אם בת בתחלה די כדי שתלמוד בה האשה דרך גידול הבנים וכדי שתסייע אמה בגידולם. ובמין הבהמה הם הנקבות כמו שאמר על פסוק וכל מקנך תזכר, שאם אין עושין רצונו של מקום יהיה כל מקנהו זכרים, לזה אמר כאן שאם יעשה רצונו של מקום לא יהיה בעדרו זכרים אלא די ספוקם, ויהיה הבכור כדי לזכותך שתקדיש אותו אע"פ שאין צריך להקדישו שנאמר אך בכור אשר יבכר בבהמה לא יקדיש איש אותו כי הרחם מקדשו, עם כל זה הקב"ה כביכול נכסף לך שתקדישו ותאמר בפה זה קודש, וגם כדי לזכותך שמצוה לך שתעלה אותו לירושלים ותתן אותו לכהן שיאכלנו שם כי הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה, שכן הוא אומר פרשת קרח כל פטר רחם לי באדם ובבהמה יהיה לך, יתתנו לכהן שנה בשנה. ואל יקשה בעיניך, כי הבכור הוא חלש אינו מועיל לעבודה, זהו לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך שאין להם כל גיזה, ואם יקשה בעיניך להעלותו ירושלים יהיה פסח, מדה כנגד מדה, או עיור, לפי שקשה בעיניך. ולא תזבחנו לה' אלהיך. זה לכהן אמור, כי העלאתו היא כהן: