פסוק א:מקץ שבע שנים תעשה שמיטה כו'. יקשה (א) אחר אומר שמוט כל בעל משה ידו מה צריך לומר לא יגיש כו' ומה גם כי בכלל מאתים מנה שאם שומט ודאי שלא יגוש. (ב) אומרו כי קרא שמטה שמהראוי יאמר כי היא שמטה לה'. ועוד שכבר נאמר וזה דבר השמטה מה צורך לומר כי קרא שמטה לה'. (ג) אומר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך כבר נאמר זה למעלה ולמה חזר לאומרו. ועוד שהכניס את הנכרי בין הדבקים. (ד) אומר אפס כי לא יהיה בך אביון כו' כי אומר אפס הוא משולל הבנה שאם הוא כמו אפס כי עז העם שהוא כאומר אלא. לא יצדק פה כי מה בא לשלול האמור. ואם הוא כאומר בלבד גם הוא לא יהיה שאם כן יאמר שהדין האמור הוא בלבד בזמן שלא יהיה אביון והלא מכ"ש שראוי יהיה הדין הוא כשיהיה אביון. ואם הוא לשון ודאי שאמר שודאי שלא יהיה אביון הלא בסמוך הוא אומר כי יהיה בך אביון. (ה) מה הוא כפל אומר כי ברך יברכך וגם אומר נותן לך נחלה לרשתה מהו כל האריכות הלז. (י) אומר רק כו' מה בא למעט הרק הזה. (ז) מה בא לרבות כפל אומר שמוע תשמע. (ח) אומר כי ה' אלהיך ברכך כו' טבע הלשון הוא כנותן טעם אל האמור ולא יצדק כלל (ט) אומר כאשר דבר לך היכן דבר וגם מה צורך לאומרו. (י) אומר והעבטת כו' בלתי מקושר אל הקודם:
פסוק א:אמנם אמר חלקתי לך ששה שנות השבוע לעשות צדקה ללוי לגר ליתום ולאלמנה. כי בשנה הראשונה תתן תרומות ומעשרות ומתנות עניים. וכן בשנה השנית. נוסף עליהם בשלישית מעשר עני וגם לבער המעשרות של שלש שנים להשביע ללוי לגר כו'. ועד"ז בג' השנים הבאות אחריהן. אך בשביעית הנה הבעל הבית יאכל מהנמצא אתו מהשנים הקודמות. אך הלוי והגר והיתום והאלמנה יחסר להן כי אין תרומות ומעשרות ומתנות עניים כי הספיחים מעט המה לכלכל את כלם. וגם הבעל הבית בעצמו מה זכות תערכו לו כי לא יתן מאומה. לזה אמר הנה גם בשנה השביעית תעשה צדקה שהוא כי מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וש"ת הלא אין זה רק בשב ואל תעשה ואיך אמרת תעשה שמטה שמורה שיש מעשה בדבר וגם להיותו במקום צדקה צריך מעשה. לזה אמר וזה דבר השמטה כלומר מה שאמרתי מעשה שייחסתי הדבר אל עשייתך הוא כי זה דבר השמטה שמוט כל בעל כו' שהוא בגם בתת לך האיש החוב אשר אתה נושה בו אתה תשמטנו ותאמר לו משמט אני. וזה ידמה לקום ועשה. כי את שאשר תטיב עמו לא לבד יהיה לבלתי נוגשו אם לא יתן. כי בזה ודאי אין להחזיק לך טובה. כי במה שקרא שמטה לבד ראוי שלא לנוגשו כי לא יגרע מהקרקע ששובת בשנה ההיא וזהו לא יגוש כו' כי קרא שמטה לה' כלו' ראוי שלא יגוש במה שקרא. וא"כ במה נחזיק לך טובה לשיתייחס מעשה הטובה בשמטה אם לא באשר תשמט ידך מהנותן לך את חובו. ועוד טענה אחרת והיא כי הנה את הנכרי תגוש כו' והוא כי הנה רבותינו ז"ל קבלו שאין פסוק זה מדבר בפרטות בשנת השמטה כ"א בכל שנה וכדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה. וי"א מכאן שהנוגש את בעל חובו עובר בעשה כי לאו הבא מכלל עשה עשה מכלל של ישראל לא יגוש. והיה הענין לפי דרכנו בל תאמר הלא רב עתה הרף ידי מלנגוש אך אם מבלי נגוש אותו יתננו לי למה אומר משמט אני ולא אקח מידו. לז"א הלא מלבד השנה הזאת את הנכרי הוא שתגוש ולא את אחיך אך בשנה שאינה שמטה. וא"כ במה יודע איפה שתטיב את אחיך בשנת השמטה על שאר שנים אם לא באשר תשמט ידך וזה אמר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. וש"ת הלא אמרת לי כי בשנה הזה אעשה בחי' צדקה שאת אשר יהיה לי את אחי תשמט ידי והנה תאמר נא ישראל כי עדיין כל זה איננו שוה בנזק העניים והאביונים. כי לא כל עני ואביון יהיו עליו חובות שישמיטום להם. וגם אם יהיו עליהם חובות לא יאכלו עתה מהם בהשמטת כספים אלו כי כבר אכלום מאז לוו אותם ועתה נפשם יבשה אין כל לא מתנות עניים ולא מעשר עני. אל תחוש לזה כי הלא זכות מה שתשמט ידך הוא מלבד אשר שימשך לך ממצוה זו והוא כי בזכותך לא יהיה אביון בישראל. וא"כ אל תצטער על העניים והאביונים כי אינם כי לכל איש ישראל יהיה די מחסרו. וזה אמר אפס כי לא יהיה כו' שהוא מלבד כי לא יהיה בך כלו' בך בשבילך אביון כו' כי זכותך תמנע דלות מישראל וכן המתרגם אפשר מפרש מלת אפס כמו מלבד. שתרגם לחוד. והוא כי הלא ברך יברכך ה' לומר ברך את השנה הזאת ויברך אותה. וגם לא על ידי מלאך או שליח כ"א ה' בעצמו המשגיח בפרטים באופן שעי"כ תהיה ההשגחה פרטית עד שלא ימצא אך גם א' שיהיה אביון וזה אמר יברך ה'. משא"כ הברכה הנשפע ע"י שר או מלאך אל גוי מגויי הארץ כי לא ישגיח בפרטים כי לא יחדל אביון בתוכם גם כי הכללות ישבעון טוב. וזה שאמרתי שיהיה על ידו יתברך בעצמו ולא על ידי שר הוא בארץ אשר אין עליה שר כי אם אשר ה' דורש אותה. והראיה כי הלא מעתה בתת אותה לך הוא בידו יתב' ממש וזהו אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה כאשר כתבנו למעלה שהם יכירו כי הוא ית' בעצמו הכובש בפניהם את הארץ. וגם תראו איך לא אל הכלל נותן הארץ כ"א בפרטות אל כל אחד וא' מישראל וז"א נותן לך נחלה לרשתה לשון יחיד. והוא כי אינו כמלך הארץ שילך עם י' אלפים איש ללכוד עיר ואחרי כן לא יותן חלק בה לכל א' וא' מהסך ההוא כ"א אשר שיאחז או יקנה מן המלך או מהמחזיק באופן שרבים יקחו חלק ורבים לא יקחו. אך לא כן הוא בכיבוש הארץ כ"א לכל א' וא' מישראל נתן לו נחלה בארץ לרשתה איש לא נעדר. כי מאז יורה כי השגחתו וטובו היא פרטות גם מאומר אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה כיון להביא ראיה גם אל ריבוי הברכה שאמר ברך יברכך והוא לומר ברך יברכך ברכה כפולה וגם עד גדר שלא יהיה אביון שהיא השגחה פרטית. על ענין הרבוי יש ג' טעמים. (א) שהיא בארץ כי שם מקום השפע אשר שם שער השמים. (ב) כי ה' אלהיך נותן שהוא יתב' הנותן אשר לו הכל ואין עניות במקום עשירות. (ג) שהיא מתנה וכל הנותן בעין יפה נותן. וכל הפרטים הלא הוא כי הלא נותן לך לשון יחיד שהוא לכל א' וא' נחלה לרשתה ולא יכרת איש שלא יירש בה בפרטות. ושמא תאמר א"כ נאמר מעתה כי אולי מה שלא יהיה בנו אביון לא ע"י מצוה זו אשר אמרת נמשך כ"א מאיכות הארץ ומהיותו יתברך הנותן ברבוי ובפרטות ולא ממצוה זו. אל תאמר כן כי רק אם שמוע כו' לומר אם תהיה לכם ברכה זו אינו רק אם שמוע כל מקום כי הלא כל המצות שמעו ישראל בסיני אלא שנשכת מהם וכתבם משה בספרים הקודמים וחזר ושנה להם במשנה התורה בערבות מואב. ואמר להם משה אל תחשבו בלבבכם כי אשר נאמר בסיני היה קול ה' ועתה אתם שומעים בקול איש כי פי המדבר אליכם. כי לא כן הוא גם כי אנכי הדובר באזניכם בשמעכם אותי. את ה' אתם שומעים. כי גם זה מאתו ובידו ית' הוא. וזהו רק אם שמוע תשמע כו' לומר רק אם יהיה כל הטוב הנזכר לך הוא אם שמוע אותו. תשמע בקול ה' אלהיך לשמור את כל המצוה אשר אנכי מצוך כו'. כי גם שאני מצוך תשמעו בקול ה' ית' לשמור לעשות כי כך יהיה בלבבכם וע"י כן תתברך על ידו יתב'. והראיה כי אין הארץ מברכת זולתי לעושי המצות ולא מטוב איכותיה או על זכות אבותיך שירשם הארץ זבת חלב ודבש שנדר להם לתת לזרעם. כי הלא כי ה' אלהיך ברכך הוא כאשר דבר לך בב' הדברות ששמעת מפיו שדבר לך פה אל פה שהוא אומר ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי הנה כי אין משלם חסד אשר נדר לאבות לדור עוברי רצונו. ועוד תזכה ע"י זכות השמטת כספים לשני דברים אחרים. אחד שבזכות ההלואה והעבטת גוים רבים שיצטרכו לך ואתה לא תעבוט. ועל אשר לא תרדה בו ותמשול לנוגשו ולהחשיבו אצלך כעבד לוה כו' ע"כ ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו זולתם:
פסוק א:או שעור הכתוב ע"ד זה והעבטת כו'. לומר אל נא תמנע מלהלוות לחייבך להשמיט החוב. כי הלא שתי מעלות טובות תקנה ע"י הלואתך את אחיך וע"י השמט את ידך. א'. על מציאות אשר תלונו תזכה כי והעבטת גוים רבים כו'. ועל מה שלא תמשול בו לנוגשו ע"כ ומשלת בגוים רבים כו' וע"כ אל תמנע מלהלוות לישראל עמך ולהשמיט להם ידך:
פסוק א: עוד יתכן שעור ענין הכתובים מפסוק אפס כו'. והוא בהזכיר מז"ל בהקשותם שקשו קראי אהדדי שכתוב אחד אומר כי לא יהיה בך אביון וכתוב אחד אומר כי לא יחדל אביון ומתרצים כאן בזמן שעושים רצונו של מקום כאן בזמן כו'. ואפשר על פי דרכנו שמפורשת תשובתם זו בכתוב. והוא שאומר הלא צויתך שאת אחיך תשמט ידיך והלא כך היא דרכן של בני אדם שאפילו אשר לו מלא ביתו כסף וזהב לא יוכל לסבול שילוה איש ממנו ולא ישלם באופן שיתחמץ לבבו על שמוט כל בעל משה ידו. על כן בא הכתוב ואמר מה שאמרתי לאחיך תשמט ידך אל תדאג על הדבר כי לא לעולם תצטרך לכך כי אין זה רק בהיות אביונים שיוצרכו ללות. אפס כאשר לא יהיה בך אביון כי אז לא תצטרך להשמט ידך כי לא יצטרכו ללות ממך כי ברך את אשר אינם עתה עשירי עם ויברכך גם אתה על אשר נתן לך ה' בעצמו בארץ המיוחדת לו יתב' כי שם תהיה ההשגחה על יד עצמו ועל כן תהיה פרטות עד שלא ימצא אך גם אחד אביון שיצטרך לזולתו. כאשר גם מעתה ההשגחה על ידו יתב' וזהו אשר ה' אלהיך נותן כלומר בעצמו ועל כן גם הנחלה היא פרטית בפרטות שלכל אחד נותן נחלה לרשתה שלא נשאר איש קטון או גדול שלא ניתן לו חלק בארץ וזהו לך נחלה לשון יחיד. על דרך זה ישגיח בעצמו השגחה המיוחדת לו שהוא פרטית עד שלא יהיה אך גם אחד אביון. אמנם זה לא יהיה רק אם שמוע תשמע כו' שהוא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כלומר שאם לא כן לא יחדל אביון כמאמרו אחרי כן. וביאור הכתוב ואם שמוע תשמע כו' לומר השפע הזה יהיה לך אם תהיה לך כל התורה חביבה עליך וגם בשומעך עתה מפי כאשר בשומעך אז מפי הקב"ה וזהו רק יהיה לך כן אם שמוע אתה עתה מפי תשמע בקול ה' כלומר שתחשוב בעצמך כאלו תשמע בקול ה' את כל המצוה הזאת שבספר הזה אשר אנכי מצוך. שעם היותו אני המצוה לך תחשוב כשמוע מפיו יתב'. כי כאשר אז ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך שהוא ברכה גדולה עד מאד ובלשון יחיד שהוא פרשת עקב שאמר והיה עקב תשמעון כו' ואהבך וברכך כו' שהם ברכות עצומות ובפרטיות לכל יחיד אז הוא מה שאמרתי אפס כי לא יהיה בך אביון כי אז לא תצטרך להשמט ידך כי הלא והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט אפילו יחיד כמשמעות אתה. ואם לא תעבוט איש מישראל לא תצטרך להשמט ידך. ואשר אמרתי והעבטת גוים רבים לא יהי' שיכריחו אותך להלוותם שא"כ קללה תחשב ולא ברכה כי ידם תקיפ' עליך אך הענין יהיה להפך כי ומשלת בגוים רבים ותלוה להם על העבוט שויהיו לאכול ומצאום צרות תחתיך אך לא שיכריחוך לא הם ולא זולתם להלוותם כי בך לא ימשולו:
פסוק ז:כי יהיה בך אביון כו'. (א) הנה אומר מאחיך הוא מיותר כי אין לומר שממעט את הגר כי אדרבה בו הזהיר הוא ית' יותר וכן אומר באחד שעריך הוא לבלי צורך כי הלא חובת גברא אין בה הפרש בין ערי ישראל ליתר ערים ובן אומר בארצך הוא מיותר ומה גם בכל שעריך הוא כי בכלל מאתים מנה וכן אומרו אשר ה' אלהיך נותן לך מה יבא להשמיענו. (ב) אומר לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך הוא כפל ענין לבלי צורך. (ג) כי גם לא זה וזה היה ראוי לומר והראוי בל יאמר רק פתוח תפתח את ידך ומאליו נשמע שלא יאמץ את לבבו ושלא יקפוץ את ידו. (ד) אומר שתי פתיחות פתוח תפתח כו'. (ה) אומר והעבט תעביטנו כי האם בחנם נצטוינו לפתוח ידינו לו כ"ש שנלוה לו וגם למה כפל ואמר והעבט תעביטנו וגם אומר אשר יחסר לו שהוא מיותר וידוע מרז"ל שהוא כפי מה שיהיה מנהגו ולא יחסר ממנו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו:
פסוק ז:אמנם הנה אמרו רז"ל שאמר טורנוסרופוס לר' עקיבא אם הקב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסן משל למלך שגזר על עבדיו שלא יתנו להם לאכול המאכילם אינו מורד במלך א"ל ר' עקיבא משל למלך שכעס על בנו כו' המפרנס אותו אין המלך מחזיק לו טובה כו'. הנה כי יש דרך ישר לפני איש לאסור על נפשו לתת מלחמו לדל באומר כי אחר שהקב"ה כעס עליו ולחמו מנע ממנו הלא לעובר רצון מלך יחשב הנותן לו לחם לאכול והוא דעת טורנוסרופוס. ולהבין דרכו נשכיל על דבר אומר שגזר המלך שלא יאכילם. את מי גזר. אך הוא כי הנה לאיש אשר יחסר לחמו יש סבות טבעיות אשר יפול לב אדם עליהם בתחלה שותו שומו את לבו על סבת מחסורו אשר יחסר לו ויראה את זולתו בלתי זריז וחכם כמוהו והוא עשיר. כי יאמר הנה אפשר כי זה אביו היה רש ונקלה ולא הוריש את בנו וכי זה אביו היה בעל הון רב והנחיל את בנו הון ועושר ועל כן בטבע היה הדבר. אך אם יראה כי שניהם בני איש אחד המה אם דל ואם עשיר וזה רש וזה עשיר אז ישות לבו אל דרך אחרת לומר אולי זה נתגדל בעיר רבת המשא ומתן אשר בא ריוח הרבה ויעשיר וזה בעיר אשר אין בהמשא ומתן וכל יושביה דלים ואביונים אך אם זה היה בעיר אחד נתגדלו וזה עני וזה עשיר. אז יעתק אל דעת ג' והוא כי יאמר אין זה כי אם שהכל תלוי במזל ואולי זה נולד במזל עושר וזה במזל עוני אך אם ישקיף וירא באצטגנינות שלו כי שניהם נולדו במזל אחד. אז יורה ויאמר כי אין זה רק כי מה' יצא הדבר ולזה כי טוב הוא בעיניו נתן עושר וכבוד ולזה כי רע בעיניו הוא גם על המזל צוה לבלתי הטיב לו. ואם כן איפה היוצא מזה הוא כי הנותן לרש חרף עושהו כי הוא יתב' מונע בר ממנו והיא מאכילו ומטיב לשונאו יתב'. וזה היה דעת טורנוסרופוס באומר שהקב"ה צוה להרעיבו שהוא כי מנע מכחות עליונים בל ישפיעו עליו טובה. אך דעת רבי עקיבא כי לא משנאה הדפו ה' ולחמו מנע ממנו כי בנו הוא אך עשה לשתי סבות יחד. אחד. כי חטא לו ומייסרו למען ישוב מחטאתו בבלתי תת לו לחם על ידי עצמו. ב'. למען הטיב את יתר בניו המאכילים אותו ביודעים כי גם שחטא לו לא זז מחבבו כי בנו הוא כן הוא ית' לב' סבות אלה יביאו את איש בחוסר כל. א'. למען ענותו לכפר על אשר אשם לו הוא יתברך. ב'. על דבר זכות את ישראל המחזיקים בידו ומפרנסים אותו כי מלוה ה' חונן דל. וזהו משלו של ר' עקיבא למלך שכעס על בנו שמחזיק לו טובה אביו אל המפרנס אותו והן הם הב' סבות הנאמרות באמת מפורשות בדבריו. והסבה הזאת הב' הוא משאז"ל במדרש שוחר טוב על פ' ישב עולם לפני אלהים שאמר דיד למה זה יהיה דל וזה עשיר ישב העולם בדין להתחלק ההון בין הכל והשיבה רוח הקודש ואמרה אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו עם מי יעשו צדקה. והן זאת אחשבה הוא ענין מקרא קדש הזה באומר כי יהיה בך אביון כו'. והוא שאומר הוא יתברך הנה שתים הן סבות ההשגחה. אחד. כי האלהים עשה למען יזכו ישראל בפרנס על ידם עניי עמו יתברך והוא משל דר"ע ומדרש שוחר טוב. שנית. דעת שכנגדו שהוא משנאתו את העניים. והוא הדעת הראשון הנה הוא אשר בחר בו ה' וז"א כי יהיה בך אביון כלומר בך בשבילך שתזכה על ידו כי על כן חלק מפרנסתו יתברך אותו העדיף בנכסי העשיר שאם לא כן אם העני חטא לה' הרבה דרכים היו למקום למרק חטאתו. וזה שאמרתי שהוא בהשגחה הוא שאם הוא לסבות טבעיות א"א כי הלא הטעם האחד מהטבעים שהוא על שלא הורישו אביו תראה לפעמים כי לא כן הוא כי הנה יהיה מאחיך בן אביך שאתה והוא ירשתם בשוה ועכ"ז הוא רש אין כל ואתה עשיר. ואם מהטעם השני שאתה נתגדלת בעיר אם המדינות בריוח ומשא ומתן וזה בעיר אחרת קצת הריוח הלא תראה דל שהוא מאחד שעריך אשר אתה שוכן בקרבה ולא השיגה ידו ואתה רב חילך. וגם השלישית לומר שאתה נולדת במזל עושר והוא במזל דלות גם זה תראה שלא כן הוא כי הלא הוא בארצך היא ארץ אשר אין מזל מושל בה כי ה' היא דורש אותה תמיד ועד ממהר א"א שלבל ינגדהו המזל צוהו יתב' ללכת אל הארץ. וזה אמר בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ע"י עצמו למה ששם הכל מאתו ובידו יתב' כי אין שר ומזל שולט שם. הרי בכל זה תכיר כי אין הדבר בטבע רק בהשגחה לכן הטבתי אשר דברתי לך באמרי כי יהיה בך אביון כי בך בשבילך הוא מה שיש אביון למען זכותך בהתפרנס על ידך. אך השמר לך פן מכח שלש טעמים אלה תאמץ את לבבך שהם השתי לבבות שכוללות את היצה"ר אל תאמצהו באמור כי רע העני בעיני ה' והוא שונא לו באופן שתאמץ את לבבך היצר הרע למנוע מהאביון לחם באמור שאתה מורד בו ית' אם תתן לו. ולא תקפוץ את ידך מלתת לו מאומה כי מאמצך את לבבך תבא לקפוץ ידך גם אחר שפתחת אותו לתת לו תבא לקפוץ אותה באמור כי לא על חנם החסיר לחמו ממנו הוא יתב' והיא סברת טורנוסרופוס. ואמר את לבבך ואת ידך כוון בשני האתין לרבות על מה שלמעלה ממך כי באמצך את לבבך מלחשוב להיטיב לאביון אתה מאמץ את לב קונך מלחשוב טובה עליך. וכן אם תקפוץ את ידך גם אתה קופץ יד ה' מלהיטיב לך וזהו את לבבך את ידך. אך אם תרצה שיפתחו לך מן השמים תפתח אתה ידך תחלה למטה לתת לאביון ואז יפתחו לך מן השמים וז"א כי פתוח תפתח כלו' אם תרצה לפתוח לך מן השמים תפתח אתה למטה לאביון. וע"כ נא' גם כן פה את לומר כי בפותחך את ידך לעני ב' ידות אתה פותח. ומלת את תרבה את העליונה וזה אמר את ידך. ולא תמתין עד יפשוט הדל את ידו לקבל כי אם אתה תפתח את ידך לו תחלה כי אז בראות רצונך הטוב לא יבוש ויקבל בלי בושת פנים. והנה יש דרך אנשים עשירים שאם יבא הדל לחלות את פניו כסף ילוה לו יענה ויאמר חדל לך מהלואת מנה וטוב לך עשרה דינרים מתנת חנם אולי יכבד עליך לשוב לי מנה כי רב הוא נמצא נותן לו מעט במתנה בדרך שיבוש העני כדי למנוע ממנו הרבה בהלואה שהיה דרך כבוד. ע"כ אחרי אומר כי פתוח תפתח כו' אמר אך בזאת שלא תהי' פתיחת ידך כדי למנוע ההלואה ממנו כ"א גם והעבט תעביטנו פעם ופעמים עד די מחסורו. והוא כי אל יעלה על רוחך כי הש"י עזבו כי הלא גם זה הוא בן לאביו שבשמים כמוך כ"א שלזכותך חלק מזונו הראוי לו מן השמים הוסיפו יתברך בבית העשיר למען זכותו שיתפרנס על ידו נמצא כי משלו תתן לו. וז"א די מחסורו אשר יחסר הוא לו אך לא יחסר מחסורו מזולתו כי ביד העשיר נתן ה' די מחסור העני כמדובר:
פסוק ז:או יאמר התנהג עם האביון ע"פ מדתו. והוא כי יש שם פניו לקבל. ויש לא יקח דרך מתנה כי יבוש ויכלום רק בהלואה. ע"כ גם אתה תעשה עמו ע"פ דרכו. והוא כ"א פתוח. לומר אם דרכו הוא לפתוח שפותח את ידו לקבל ולא יבוש תפתח את ידך לו ותוסיף להסיר מסוה בושתו במה שלא תייחל עד פשוט ידו כ"א פתוח לו תחלה את ידך לו ולא יפתח הוא את ידו לך שתתן לו. ואם דרכו הוא להעבט ולא לקחת חנם גם אתה לא תייחל עד ישאל ההלואה כ"א תעביטנו מאליך. ועוד תוסיף כ"א יצטרך להשלים מחסורו מנה ויבוש מלשאול מנה כי הוא מתבייש וישאל חמשים אתה תעביטנו כאחד די מחסורו אשר ידעת שיחסר לו:
פסוק ז:או יאמר ענין מאמר התנא ארבע מדות בנותני צדקה כו' והטוב מכלם הוא שיתן ויתנו אחרים. ולא אמר יתנו אחרים ויתן הוא. כי המדה הטובה היא שיתחיל הוא ויתן תחלה ואח"כ האחרים כענין ונדיב נדיבות יעץ שהוא לאחרים אך הוא אל נדיבות יקום כי הוא יתחיל. וזה יאמר כי פתוח לומר כ"א צורך העני הזה הוא פתוח שצריך לקחת בתור' צדקה אל יהי' באופן שיתנו אחרים ולא אתה או שיפתחו אחרים תחלה. כ"א תפתח את ידך לו. ואם צורכך הוא ללות שהוא העבט כי עדיין לא הגיע למדת קבלת צדקה כ"א בתורת הלואה תעביטנו אתה ולא שיעשו אחרים ולא אתה. והוא עד די מחסורו ובזה אשר יחסר הוא לו. משא"כ אם תרצה שיתנו אחרים ולא אתה כי אז עינך רעה בשלך כי מעתה יחסר גם לך כי מלת ממון חסר. או יאמר בשום לב אל אומר תעביטנו ולא אמר תעביט לו. אך יאמר אם פתוח שהוא צריך מתנת חנם כנודע מלשון כי שהוא כמו אם. לא תתן מידך לידו כי יבוש כ"א לו כלומר שתגיע המתנה לו. ואם הוא העבט אז תעביטנו את עצמו בידו כי אין בדבר בושה כי ההלואה הוא דרך כבוד וזה אם הוא מועט. אך אם הוא הרבה שעור כל די מחסורו אשר יחסר אז תעביט לו שיבא לידו. ולא תעביטנו לידו ממש כי בהיות הרבה. לבבו יבין כי תואנה הוא לבל יבוש ובתורת צדקה נותן לו ויבוש:
פסוק ט:השמר לך פן יהיה כו'. ראוי לשים לב. (א) הנה מלת לך מיותרת. (ב) שהי' לו לקצר ולומר השמר לך פן תאמר קרבה שנת השבע כו'. (ג) אומרו עם לבבך ולא אמר בלבבך. (ד) מה ענין אומרו שנת השבע שנת השמיטה אצל הצדקה. (ה) כפל אומרו שנת השבע כו' כי שנה השבע היא שנת השמיטה. (ו) אומר ורעה עינך כו' ולא תתן לו כי בכלל אומרו ולא תתן לו הוא אומר ורעה עינך ולמה נאמר. (ז) כפל אומר נתון תתן. (ח) אומר ולא ירע לבבך כו' כי האם היה עולה על לב ירע לבבו בתתו לו שהוצרך להזהיר על הדבר (ט) אומרו כי בגלל כו' כי יורה שמצוה את האדם יתן למען יברכהו ה' והוא שלא לשמה מעין העושה על מנת לקבל פרס. ויותר קשה דבר זה על מז"ל שאומרים כי גלגל הוא שחוזר בעולם כי הלא הם יורו שיעבוד האד' את ה' מיראת העונש וטוב טוב היה ללמדנו נעשה המצוה לשמה.
פסוק ט:אמנם הנה ידענו כי באומר לבבך בשני ביתי"ן הוא על שני היצרים הטוב והרע. ונבא אל הענין. והוא כי דרך היצר הרע להחטיא את האדם מעט מעט עד יגרשנו מעבוד את ה' או לא בבת אחת כ"א קו לקו יתחיל במחשבה וממנה אל הדבור וממנה אל המעשה גם כן או אל דבר קשה כמעשה. ומה גם בהצטרף דבר עם היצר הרע שהוא דבר שמביא את האדם לחטא בה כענין טענה קרובה להחטיאו. ועל זה הזהירה תורה ואמרה השמר לך. וטרם יגלה הדבר אמר בפתח דבריו השמר לך לומר אל יעלה על רוחך כי על נזק הדל אני מזהירך פן יחסר לו אשר לא תתן לו כי לא כן הוא כי אם אדרבה על הנוגע לך כי יקרך עון וזהו השמר לך שהוא על הנוגע לך. והדבר שבאתי להזהירך הוא פן יהיה דבר משותף עם לבבך בליעל שהוא עם אותו חלק של ב' הלבבות שהוא בליעל הוא היצר הרע כי תחלה יהיה אותו הדבר כמוס עמו במחשבה ואחר כך ימשך לאמר שהוא למטה בדבור ולאומרו בפירוש. כלומר על כן השמר מתחלה לבלתי העלו' הדבר ההוא בלבך כלל. ומה הוא הדבר הלא הוא קרבה שנת השבע כו' והוא כי היא טענה קרובה ליפול לב אדם עליה לאמר הנה קרבה שנת השבע של שמטת קרקעו' שלא נזרע ולא נאסוף תבואה וגם בכרמים וזיתים כמונו כעניים שוים בהם. והנה זאת קרבה מיד מראשית השנה. ועל זה נוסף גם אחרי כן בסופה שנת השמטה של שמטת כספים שגם את ממונינו שהלוינו לאביונים נשמט ידינו. ואם כן איך פתוח נפתח את ידינו לתת להם עוד מממוננו צדקה כי נמצאו אוכלים אותנו בשלש פיות. באופן כי מהשני' שהוא הדבור ימשך גם שורעה עיניך באחיך האביון שהוא קשה ממעשה כי הוא כעובד ע"ג במעשה כמשז"ל כל המעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד ע"ג נאמר כאן עם לבבך בליעל ונאמר להלן יצאו אנשים בני בליעל כו' וכעובדא דרב פפא דאיפחית דרגא מתותיה. עוד יתכן במה שאמרו בזה הלשון ורעה עינך באחיך שהוא כי דרך היצר הרע שלא בלבד מנעך מלתת כ"א גם להטיל בעצמו ובררו עין רעה כמתאנח על מה שיתן לו כי הלא תאמר הלא אביון זה בריא ושלם בגופי ואם לכח אמיץ ממני ולמה לא יעשה מלאכה או ישכיר עצמו כפועל ובזעת אפו יאכל לחם וז"א ורעה עינך באחיך האביון שהוא בו בעצמו. ומי יתן והיית מטיל בו עין הרע והיית נותן לו צדקה אך יהיה יותר רע כי גם ולא תתן לו שהם שתים רעו' כאחת וזהו ורעה עינך כו' ולא תתן לו. וכהתימו להזהיר על הדבר בא וסיים מאמרו אשר היחל בו באומרו השמר לך כמפרש למעלה שאמר השמר על הנוגע לך פן תמצאך עון כי אתה תהי' המפסיד ולא העני בא עתה וסיים הדבר ואמר וקרא עליך אל ה' כו' לו' איני דואג על האביון כי אם עליך כי הלא הוא וקרא עליך אל ה' ולא יצטרך לצעוק כיתום והאלמנה שנאמר בהם כי אם צעוק יצעק אלי. אך זה קריאה בלבד. כי הנה הוא יתברך עמו כי יעמוד לימין אביון ויהי' עליך כי מנעת לחמך ממנו. והשם אשר יקרא הוא שם הרחמים שודאי ירחמנו ויתן לו משלו. אך אתה הוא המפסיד כי והיה בך חטא לומר אשר היה ראוי לך לתת לזה לא נתת לא ישאר לך כי הוא יתברך יעבירנו ממך. באופן שמה שיהי' בך לא יהיה רק החטא אך לא הממון שמנעת מלתת לו. וגם רמז כי החטא עצמו אשר עשה הוא המשחית שנעשה בו הוא ידבק בך וזהו והיה בך חטא. או יאמר קרא וכו' לומר כי הנה מעש' הצדקה הוא שלום כי הנותן לדל נותן שלום בינו לבין אלהיו. ועתה על אשר לא תתן לו יקרא עליך אל ה' שיהיה קורא עליך כי יאמר למה גרעתי מאיש פלוני כי לו נתת אלפים ולי אני עבדך מנתך מנעת מפי. נמצא חס ושלום כי אתה שמת תגר בינו לקוני ועל כן והיה בך חטא קוראו אל ה' שהוא הטיחו דברים. ולא בו. כי אתה הסבות התגר ההוא:
פסוק ט:או קרוב לזה והוא כי הלא ידענו כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה ועל כן אולי יעלה על רוחך כי כאשר וקרא עליך אל ה' שיענש תחלה. דע לך כי והיה בך חטא אך לא בו כי הלא מטה לחם שברת לו ולא יכול לסבול ואין אדם נתפס על צער כזה:
פסוק י:נתון תתן לו ולא ירע לבבך כו'. אחרי אומרו השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך כו' שהוא על היצה"ר פן יפתך ורמוז באומר לבבך בשני ביתי"ן שהוא על ב' היצרים אשר שיתוף היצה"ר הוא המפסיק ומפסיד. ראה והנה יכול איש לדבר ולומר מה אעשה נגד יצרי כי רע ומר הוא ומי יוכל לו לז"א שמע בקולי איעצך ושים נגד פניך. כ"א תרצה יתנו לך מן השמים תעש' צדקה וזהו נתון תתן לו כלומר אם תאבה נתון לך מן השמים תתן אתה לו. וע"י כן גם יצרך הרע ישמח בדבר כי חפץ הוא בממון ירבה לך. וזהו ולא ירע לבבך שכולל היצר הרע בתתך לו כי הלא בגלל הדבר הזה יברכך ה' בכל מעשיך כו' וזה גם כן תאות יצר סמוך. או יכלול ב' דברים להשקיט היצה"ר מלעכב מלתת. א' נתון תתן שתרגיל עצמך לתת פעם אחר פעם באופן שגם אם ינגד לא יעצר כח לעכב כי כבר הורגלת והרגל על כל דבר שלטון וזהו נתון תתן לו. וכל שכן שלא ירע לבבך שכולל היצר הרע בתתך לו ולא ינגד כי תשי' לבך כי בגלל הדבר הזה יברכך כו' וגם היצה"ר חפץ בדבר כמדובר:
פסוק י:והנה כתבנו כי דעת רבינו ז"ל באומרם כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם והוא מאמר רבי חייא עליו השלום לאשתו תן כדי שיתנו לבני וכי גלגל הוא כו' ואין מי שלא יבא ליד מדה זו הוא או בנו או בן בנו כו'. והלא העדנו כי הלא טוב תת לשמה מתתו על שיתנו לבניו שהוא מעין העובד לקבל פרס. והוא מאמרנו בביאור ספר משלי על פסוק הלא יתעו חורשי רע כו' שאומר על מדות נותני צדקה שעליהם ידברו הכתובים. ואמר הלא יתעו הנותנים מחמ' היו' חורשי רע לומר שמא הוא או זרעו יבא לידי עוני שיתנו לו כי זה אינו חסד של אמת. אך חסד ואמת הוא חורשי טוב שחושבים שלא יבא להם או לזרעם עוני רק טוב ועכ"ז נותנים צדקה. אמנם במה שכתבנו כי מקרא זה ידבר על ניגוד היצה"ר ומבקש לו תרופה כאשר דקדקנו מאומרו לבבך בב' ביתי"ן. ע"כ נאמר על פי דרכם. כי לא דברה תורה פה רק כנגד היצר הרע. ושעור הכתוב לדעתם יהי'. כי אמר נתון תתן לו כלומר אפשר תצטרך נתון לך או לזרעך ועל כן תתן לו ובזה ולא ירע לבבך שהוא היצר הרע בתתך לו ית' הדבר ואמר כי בגלל כו' גלגל הוא שחוזר כו' ועל כן תן כדי שיתנו לך או לזרעך כי בזה גם היצר רע לא ירע לו וגם על כי על ידי כן יברך ה' כו' כי גם שדורשים בגלל כאומר גלגל הוא רמז מה אפקיה בלשון זה ולעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כלל הדברים כי עיקר הצדקה היא לשמה אך להמתיק וכנגד היצר הרע טוב לתת אדם אל לבו שגלגל הוא כו'. וכן רבי חייא לא אמר דבר זה רק לאשתו משום דאשה עינה צרה באורחים כאמור בשרה אמנו. או יאמר נתון כו' לומר הלא הורתיך והזהרתיך לתת לדל ואמרתי שלא על הנוגע לדל הייתי מזהיר רק על הנוגע אליך כי ע"י כן ייטב לך. וההפך אם תתעלם. והוא גם כן מה שכתבנו ממדרש שוחר טוב שאומר הוא יתברך שברא עניים כדי לזכות בהם את העשירים. וזה יתכן בא ופירש מה שנא' ברמז בכתובים הקודמים כמדובר. ואמר נתון תתן כו' לומר אם תרצה נתון לך מן השמים תתן לו כי דע לך כי הלא לא מבלתי יכולת ה' חלילה לא העשיר את הדלים. ולא יצטרכו לך אך הוא על כי בגלל הדבר הזה יברכך כי מה שלא נתן להם הוא למען זכותך להיטיב לך כי בגלל הדבר הזה יברכך כו'. והוא כי קרה לו יתברך עם בני אדם כרופא המרפא את ב' חולים ועל זה יצוה להאכילו הרבה ולזה להרעיבו ואת שנים יאהב ויקבל שכר. אך הוא רופא אומן. והבין דרכו של זה שתרופת חליו הוא האכיל אותו. ותרופת חבירו הוא להרעיבו. כן יודע אלהים כי יאה עניותא לישראל זה. כי בו יתרפא מחלאי נפשו. ושתרופת השני הוא העושר כי בו יתוקן. וע"כ יתן לעשיר מדת רחמים לרחם כדי לזכות אל העושר אשר בו יתוקן. או יאמר כי הנה הוא ית' אוהב עניים ולמה מצריכם לעניות. אך הוא כי רצה לזכות את העשירים וחלק העני נתן לעשיר נוסף על חלקו. נמצא כי משל העני נותן לו. וזה יאמר נתון כו' לומר הנתון שהוא עלי לעלות מזונו תן לו. ולא ירע לבבך בתתך לו כי הלא משלו אתה נותן לו כי בגלל הדבר הוא שיברכך כדי שתתן לו מאשר נתברכת כי לכך נותן לך. או יאמר מז"ל כי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אם יתן צדקה ירחיב לו הוא ית'. וזה יאמר נתון תתן לו לו' אפילו אין לך ותצטרך נתון לך עכ"ז תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו באומר כי גם אתה עני כי הלא בגלל הדבר הזה יברכך כו' והוא ענין וענותיך לא אענך עוד:
פסוק יא:כי לא יחדל אביון כו'. ראוי לשית לב. (א) אל אומר על כן כו' שיורה שאם יחדל אביון באחד הזמנים לא היה מצונו ית' לפתוח ידינו לאביון בזמן שימצא אביון בו. (ב) אומרו בקרב הארץ שהוא מיותר. (ג) אומרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. (ד) אומר פתוח תפתח שהם שתי פתיחות. (ה) אומרו לאחיך לענייך כו' זה נאמר כבר בפסוק הראשון מאחד אחיך באחד שעריך ולמה שב לאומרו פה:
פסוק יא:אך הנה כתבנו בפסוק הקודם בדרך השלישי כי הוא ית' למען הטיב ולזכות את העשירים מעני את אלו ורצה יתוקנו מאשמתם ע"י העשירים הללו והם מתוקנים גם הם ע"י צדקה זו כמשל הרופא שכתבנו. וגם כתבנו כי למה שתקון אלי על ידי אלו. כי העשיר נתקן ע"י תת לדלים והעניים נתקנים ע"י הצטרכם לעשירים והוא ענין שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז כמשז"ל שיותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו שהיא שע"י העני נתקן. ונבא אל הענין. אמר כי לא יחדל אביון כו' לו' הלא נתתי לך טעם אל מצות הצדקה אך דבר אחד נשאר מלתת טעם והוא כי הלא צויתיך לאמר שתתן לקרוב קרוב קודם באמרי מאחד אחיך ואחר כך מאחד שעריך שהיא כמשז"ל עניי עירך קודמין ואח"כ מארצך שהם עניי עיר אחרת. והלא תאמר למה הפקדתי בקורבה לתת לאח קרוב ואח"כ לעניי עירך ואח"כ לעניי עיר אחרת. ולא עוד כ"א בצויתיך הקפדה זו קודם לאמרי לך פתוח תפתח את ידך בהוא מציאות תת הצדקה כי זה נאמר בפסוק הא' שבפרשה וזה בב'. והדעת היה נותן להפך כי יותר יהיה מהן בסתר תת לרחוק מלקרוב ע"כ אמר דע לך כי מה שלא יחדל אביון הוא מקרב הארץ מסבת יושביה שהוא לתקן הדלים והעשירים מאשמותם אנו ע"י תת. ואלו ע"י קבל מהם כמדובר. וע"כ אנכי מצוך לאמר פתוח כו' לומר ע"כ כדי לאמר לך פתוח תפתח את ידך לו בפ' ב' צויתיך תחלה בפסוק ראשון שהקרוב קרוב קודם שיהיה תחלה לאחיך ואח"כ לענייך הם עניי עירך ואח"כ לאביונך שבארצך שהוא של עיר אחרת. והוא אומרו למעלה תחלה לאחיך ואח"כ לענייך הם עניי עירך ואח"כ לאביונך שבארצך שהוא של עיר אחרת. והוא אומר תחלה מאחד אחיך באחד שעריך בארצך ואח"כ אמר כי פתוח תפתח שהוא מציאות הצדקה להורות כי קדימת הקרוב הוא עיקר גדול שע"כ מקדימו אל מציאות המצוה. ושיעור הכתוב כי לא יחדל אביון הטעם הוא מקרב הארץ לתקון יושביה ההם ובהם ועל כן תבין מה שאני מצוך קודם אמור פתוח תפתח שהוא מציאות המצוה שיהיה לאחיך כו' צויתיך תחלה שיהיה הקרוב קודם שהוא אומרו למעלה תחלה מאחד אחיך כו' כמדובר. והענין הוא כי הוא ית' המתקן העולם בבאו לתקן העשיר ע"י העני והעני ע"י העשיר ומוסיף על ממון העשיר חלק הרש שמשלו יתן לו אינו מרחיק התיקון רק בקרבו. כי לא יתכן נתן תיקון הרש שבעיר אחרת ביד העשיר שבארץ הזאת ונתן חלק הרש נוסף על נכסי עשיר שבעיר זאת כי תרחק תרופתם. כי אם אדרבה מקרב התיקון. כי הוא ית' ידע בחינת כל נפש ונפש וייחס הראויה ליתקן על יד המתייחסת אליה. ועל כן חושב מחשבות שיזדמן הנתקן אל מתקנו באחוה אם אפשר או למקום הקרוב יותר. ועל כן גם אתה תלך אחר מדה זו לבקש תקונך ותחלה תתן לקרוב קרוב יותר כמדובר. עוד יתכן שבפ' זה הוא למוד אחר לזכות את ישראל ביותר על מצות הצדקה ואמר הנה לא יחדל אביון מקרב הארץ דרך כלל בכל עיר ובכ"מ באופן שהיא מצוה רבה כוללת ומתמדת בכל זמן. ע"כ בעבור זה אני מצוך שלא בלבד תפתח ידך כ"א לאמר כל איש אל זולתו אשר ישמע אליו פתוח תפתח את ידך כו' ולא תחוש אם קרוב ואם רחוק בין מאחיך בין מענייך שבעירך בין מארצך כי מצוה רבה היא וז"א לאמר. וע"פ דרכו צוה יכפול פתיחת היד לומר אם תרצה פתוח הוא ית' לך תפתח כו' מעין האמור למעלה. ואגב אורחיה רומז לו כי גם שאת הכל טוב לתת. טוב הוא להקדים הקרוב קרוב כנראה מהסדר:
פסוק יב:כי ימכר לך כו'. ראוי לשים לב. (א) אל אומר מעמך בין בפ' ראשון בין בשני כי שניהם מיותרי'. (ב) כי אחרי שחדוש הוא מה שאינו עובד מהראוי היה יאמר לא יעבוד כ"א שש שנים ולא יאמר ועבדך כו' כי מה שעובד אינו חידוש כי עבד הוא מקנת כסף. (ג) כי תחלה אמר לא תשלחנו ריקם שמורה כי מעט יפסיק ואח"כ הוא אומר הענק תעניק לו שיורה על הרבוי. (ד) כפל או' הענק תעניק. (ה) אומר אשר ברכך כו' כי מי לא ידע כי אשר ברכו ה' הוא מה שיתן לו וגם אומר תתן לו הוא מיותר. (ו) אומרו וזכרת כי עבד היית כו' מה ענין זה אצל הענקה ואלו היה אומר כי עבד היית ויוציאך ה' ברכוש גדול היה צודק שכיון כי נעניק לו כאשר העניק לנו ה' אך אומר ויפדך ה' כו' אין הפדיון מה שהצילנו ברכוש רק מה שפדאו מיד מצרים. (ז) אומר ע"כ אנכי מצוך שהנפקותא הזאת נשמעת מעליה באומר וזכרת כי עבד היית כו'. (ח) כל הכבוד שמוה יתברך לעשו' לו בשלחו אותו למה לא יצוה כן בהיותו עמו שיכבדהו יותר מדאי כי לא נצטוינו רק לבלתי עבוד בו עבודת עבד שהיא שלא להכביד עליו במלאכה מאוסה ושלא להאכילו פחות מרבו אך לא להעדיף עליו. (ט) אומרו היום שהוא מיותר ובלתי מתייחס היות הדבר היום מימים. (י) ראוי לבקש איזה רמז אל הענין המרצע באזנו שאינו מספיק מה ששמע כי לי בני ישראל עבדים כי הלא כל עובר מצוה מן המצות ששמעה אזנו בסיני ירצע. (יא) כי אחר שאף לאמתך אינו חיוב אל הרציעה למה לא נאמר למעלה אחר הענקה. (יב) אומרו כי משנה שכר שכיר עבדך איך היה משנה השכר שכיר כי אדרבה לא היה כי אם כשכיר עצמו שנאמר כשכיר כתושב יהיה עמך:
פסוק יב:אמנם יאמר הלא צויתיך על דבר הצדקה ועל ההלואה שהעבט תעביטנו להחזיק בידו בל יפול לגמרי. ועתה הנני בא להשכילך אשר גרמת בבלתי עשותך כן. שנית. אודיעך גדר איש מה הוא אפילו הבזוי ונמכר לעבד למען בין תבין איך המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא. והוא על הא'. הנה מאשר לא החזקת מיד הדל הוצרך למכר לך וזהו סמיכות כי ימכר לך אחיך כו' כי זה ידבר כמשז"ל על הנמכר מחמת עוני. ועל השנית אמר הנה דע לך כמה אני מחשב את העני הלז כי הנני מצוך ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו כי מה ענין המנין הזה אם לא שהוא רמז אל מה שבראתי העולם כו' ימים ואשבות בשביעי ממלאכת העולם ומלואו. ומה לי לרמוז בריאת עולם ומלואו בזה אם לא להעיר אזנך כי איש זה באשר הוא יהודי הוא א' מהכדאים להיות כל העולם נברא בשבילו כי צדיק אחד יסוד עולם. ובחיר' כל א' מוכן בבחירתו להתקיים דבר זה בו. שהוא אחד מטעמי רז"ל למה לא ברא השי"ת כ"א אדם אחד כהתימו לברא העולם ולא ב' או ג' אנשים שהוא למען הודיע כי איש אחד בטוב בחירתו יכול לקייים העולם ומלואו כאלו כל העולם לא נברא רק לו. והוא מאמר ר' מאיר על כל העוסק בתורה לשמה כי כל העולם כדאי הוא לו. וע"כ המקיים נפש אחת כאלו מקיים עולם מלא כי העולם ומלואו כדאי הוא לו לפי הכנת בחירתו. והנה ע"פ הדברי' האלה אפשר כי עבדך יהיה טוב ממך ע"פ בכירתו ואיככה תוכל וראית כי רב יעבוד צעיר באיכות. ע"כ איני אומר לך לא יעבוד כ"א שש שנים. כ"א ועבדך שש שנים לומר כי מה שעובד הוא החידוש. ושמא תאמר הרי קניתיו קנין כספי הנה מצד אחר ג"כ הנני מעיר אזנך שאין קנינך כלום והוא כי בשביעית תשלחנו חפשי מעמך לומר מעמך הוא חפשי אך לא מאדוניו האמתי הוא הקב"ה כי לי בני ישראל עבדים כי תמיד הוא תחת אדוניו יתברך. כי מי יקנה עבד איש אם לא מאדוניו אך אתה קנית עבד מלכו של עולם מהעבד עצמו. וזה רמז בפתח דבריו באומר כי ימכר לך אחיך העברי כי הוא ימכר לך ולא אדוניו מכרו. ועל כן כי תשלחנו חפשי מעמך למה שהוא מעמך ולא מאדוניו כי לא הופקע שעבודו יתברך ממנו במה שנמכר לך. נמצא שנשתעבדת בו שלא כדין. על כן לא תשלחנו ריקם כי לא תשיב לו יתברך את עבדו בידיים רקניות. וזה הוא אם מעט הוא אשר אתך. אך אם העניק שהעניקך הש"י בהיות העבד הזה עמך אז תעניק לו גם אתה וזהו הענק תעניק לו כו'. ואל תרע עיניך בהענקך לו כי הלא אשר ברכך ה' אלהיך לא היה רק כדי שתתן לו. וזהו אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו. לא היה רק כדי שתתן לו. כי על כן מאז היה בביתך העניקך ה' ברכה. כי לא היה רק למען תדע כי גם עודנו זה לך הוא יתברך אדוניו ועליו מזונו. ואשר היה ראוי לו העדיפו הוא יתברך בנכסיך לרמוז לך כי מלחמו הוא אוכל וממנו תעניק לו כי הוא חלקו. והנה אמרתי לך שני טעמים למעט קניניך. אחד. על חשיבתו. ב'. על כי עבד מלך העולם הוא יתברך שמו ואין בו כח למכור עצמו. עוד יש טעם שלישי והוא כי וזכרת כי אתה הקונה אותו עבד היית במצרים ויפדך ה' ונשארת עבד קנוי לה'. וא"כ איפה כאשר תקנה עבד לא נקנה לך כלל כי יד עבד כיד רבו וכל מה שקנה עבד קנה רבו. וא"כ במה שאתה עבד לה' גם כל אשר תקנה לה' הוא ולא לך. ע"כ שהודעתיך שאין זה קנוי לך בדין לכן אני מצוך את הדבר הזה היום שהוא יום שעדיין לא קנית דבר. בל תהיה קורא תגר אחרי קנותך העבד באמור לך שתשלחנו חפשי כי הלא טרם תקנה אותו ידעת הדבר בטעמו וזהו ע"כ אנכי מצוך כו'. או יאמר לך שהוא כלומר בסבתך שלא מלאת חסרונו אשר חסר לו. ע"כ אחר שועבדך שש שנים אל תעשה באופן יצטרך לחזור לימכר שהוא אם תשלחנו ריקם כי הלא לא יהיה לו לחם ושמלה וכי כל יגיעו בהיותו עמך היה לך. נמצאת מוציאו בלתי חפשי אחר שיצטרך לחזור למכור עצמו אח"כ. כי כל העומד ליגזוז כגזוז דמי. וזהו ובשביעית תשלחנו חפשי מעמך לומר שלחנו באופן יהיה חפשי מעמך ולא יצטרך להיות עבד. ובמה יהיה זה הלא הוא כי וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם שאם ריקם יהיה לא יקרא חפשי כי ישתעבד מיד. ואם תרצה שיעניקו לך מן השמים לא בלבד לא תשלחנו ריקם כי אם גם הענק תעניק לו וז"א הענק תעניק לו כו'. ולא ירע לבבך בתתך לו כי לא משלך אתה נותן כי אשר ברכך ה' אלהיך הוא שתתן לו וזהו אשר כו' תתן לו. ושמא תאמר כי מה היה לי לעשות שתאשימני על שהנחתיו לבא לידי גדר שימכר שלא מלאתי חסרונו והלא אין בא לימכר רק אשר הרבה עליו חובות וכיוצא שלא בלבד צריך מזון כי אם גם לשלם את נושיו. לזה אני אומר לך כי וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' וא"כ גם אתה הי' ראוי לך לעשות כמעשי לפדות את זה גם אתה. כי ע"כ אנכי מצוך הדבר הזה היום שהיא ההענקה לתקן מה שלא שלמת גמול לקונך כאשר עשה לך. ואומר לך זה היום טרם תקנה העבד למען תתקן בבא הדבר לידך לפדות את הדל כאשר עשה לך הוא יתברך ולא יצטרך לימכר. או יאמר וזכרת כו' לומר אם כ"כ חביב זה העני לפניך למה לא אסרת עלי שלא אקנה איתו כ"א שאתקן כל ענייניו לבל יצטרך לימכר. דע לך כי לא מנעתי זה ממך למה שגם על יד מצוה זו שתעשה כתקנה ימשך כי וזכרת כו' ויפדך כו' ותבא להכיר מה שאתה חייב לו ית' ברמז משפטי העבד הזה. ע"כ אנכי מצוך הדבר הזה היום מענין אשר תיטיב לו אחרי המכרו ולא צויתיך שלא תקנה אותו מהיום שעדיין לא קנית אותו עם שלא יבצר כי טוב טוב היה לעשות שלא יבא לידי כך:
פסוק טז:והיה כי יאמר אליך כו'. אמר הנה עוד הועלתי במה שצויתיך להעניק לו כי הלא עתה הוא בספק אם יאמר שטוב לו עמך. אך אם לא היית נותן לו מאומה ודאי הוא שיאמר כי טוב לו עמך כי אוכל אכול ושבוע ובצאתו ימות ברעב. וז"א והיה כי יאמר כו' לומר על ידי מה שצויתיך להעניק לו בצאתו אני אומר והיה כי יאמר אליך לא אצא שהוא בספק יאמר כי טוב לו היותו עמך מאשר תעניק לו שיאכל בביתו. ואז ולקחת כו' אולי יהיה לו לחרפה ויצא. והנה ארז"ל כי ירמוז לו רשעו ששמע באזנו כי לי בני ישראל עבדים ונעשה עבד לזולתו תרצע אזנו והנה אמרו רז"ל שאפשר רמז לו בזה הוא יתברך איך הוא חפץ בעבדות אשר הוא יתברך הצילו ממנו בהיותו במצרים וחרפה היא לו. והוא כי מרצע באזנו ובדלת עולה כמספר אל בו עבדות מצרים להורות כי נסוג אחור. והנה מאשר אמרתי שהמעניק אותו בצאתו הוא טוב שלא יהיה ודאי שיבא לומר לא אצא חפשי. והנה מזה היה מקום לומר כי באמה שאינה יכולה לומר לא אצא כי על כרחה יוצאה בסימנים לא אתחייב להעניקה. ע"כ אנכי מצוך שאך לאמתך תעשה כן ואז ע"י כן יבוש ויכלם וישוב אל ה' וירחמהו כי חרפה היא לו יאמרו עליו כי שב אחור אל חרפת גלות מצרים. ועל כל זה לא יהי' לך רק עבד עולם שהוא עולמו של יובל:
פסוק יח:לא יקשה בעיניך כו'. אמר אל יקשה לך על שלחך כו' כי הלא לא ימנע או בעל אשה הוא או פנוי. אם בעל אשה הוא משנה שכר שכיר עבדך כי היה לו עבדות כפול מהשכיר עובד במלאכה בלבד וזה גם לעשות לך עבדים משפחה כנענית. ואם פנוי הוא ג"כ לא יקשה בעיניך כי הלא וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה שהוא טוב לך מכל שעבודו:
פסוק יט:כל הבכור אשר כו'. סמך דין זה פה לומר כי' כאשר צויתיך לבלתי היות כפוי טובה לה' שפדאך מבית עבדים שעל כן גם אתה תפדה את עבדך העברי מיד עצמך. כן אנכי מצוך בל תהיה כפוי טובה על אשר חס הוא יתב' בזמן ההוא על ממונך שגם את מקנך הציל מלמות בכוריהם בהכותו יתב' כל בכורי בהמות מצרים וזהו כל הבכור כו' תקדיש כו':