א לֹא־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֑יו וְלֹ֥א יְגַלֶּ֖ה כְּנַ֥ף אָבִֽיו׃ ב לֹֽא־יָבֹ֧א פְצֽוּעַ־דַּכָּ֛א וּכְר֥וּת שָׁפְכָ֖ה בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ ג לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ ד לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ ה עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃ ו וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ ז לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃ ח לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃ ט בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃ י כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע׃ יא כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה־לָ֑יְלָה וְיָצָא֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה׃ יב וְהָיָ֥ה לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶה׃ יג וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָׁ֖מָּה חֽוּץ׃ יד וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ׃ טו כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃ טז לֹא־תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל־אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר־יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו׃ יז עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ׃ יח לֹא־תִהְיֶ֥ה קְדֵשָׁ֖ה מִבְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵל׃ יט לֹא־תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל־נֶ֑דֶר כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃ כ לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ כא לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ כב כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָּרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ כג וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹֽא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ כד מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃ כה כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל־כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן׃ כו כִּ֤י תָבֹא֙ בְּקָמַ֣ת רֵעֶ֔ךָ וְקָטַפְתָּ֥ מְלִילֹ֖ת בְּיָדֶ֑ךָ וְחֶרְמֵשׁ֙ לֹ֣א תָנִ֔יף עַ֖ל קָמַ֥ת רֵעֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ולא יגלה כנף אביו וכו', ולסמוך לה לא יבא ממזר והא דהפסיקבינתיים בלא יבא פצוע דכא נ"ל דזה צריך ג"כ לסמיכות ממזר מטעם דאיתא בגמרא פ' הערל (דף ע"ה) נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בממזר באותו מקום אף פצוע דכא וקמ"ל דאלו תרווייהו נסמכו לממזר כל אחד בטעם שלו:
פסוק א:
שאין בעריות מיתת ב"ד שאין בה כרת. כתב הרא"ם נ"ל דהוצרך לזה משום עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין לפיכך הוצרך לומר שהק"ו הזה אם מחייבי כריתות הוה הולד ממזר מחייבי כריתות שיש בהם גם חייבי מיתות ב"ד אם היה בעדים והתראה לא כ"ש דהשתא בלאו ק"ו נמי הוה הולד ממזר כיון דכולהו חייבי כריתות נינהו עכ"ל. ולא הבנתי זה דא"כ גם בפ"ב דיבמות (דף כ"ב) דאמרינן ורבנן אחותך היא מאי עבדי ליה מבעי ליה על אחותו בת אביו ובת אמו לומר לך שאין מזהירין מן הדין מק"ו אם על בת אביו שלא בת אמו הזהיר על בת אביו ואמו לא כ"ש התם נמי נימא שאין זה מן הדין דכך, לי בת אביו ואמו שם כמו חייבי מיתות כאן נימא נמי התם שאין זה ק"ו, כיון דכולהו בת אביו ואמו הוה עכ"פ בת אביו היא, וכוונת רש"י כאן במ"ש שאין בעריות כו' נראה הכי דיש ג' תנאים בזה דר"ע ס"ל איזהו ממזר שהוא מחייבי לאוין כל, שאר בשר שהוא בלא יבא ויליף לה מן ולא יקח אשת אביו דכתיב לא יבא ממזר דומיא דאשת אביו שהוא בלא יבא שאר בשר, ושמעון התימני אמר אין ממזר אלא מחייבי כריתות דומיא דאשת אביו שיש בה כרת דהיינו בלא עדים, ור' יהושע ס"ל כל שהוא במיתת ב"ד בעדים והולד ממזר וקי"ל כשמעון התימני וזהו דברי רש"י כאן ומפרש דבריו דהיינו דחזינן שבא הכתוב למעט מה דלא הוה ממזר והיינו דדוקא. חייבי כריתות וממעט חייבי לאוין, אבל לא שייך לומר דוקא דבר שיש בו מיתת ב"ד ולמעוטי כריתות בלא מיתת בית דין דכיון דכל חייבי מיתות יש בהם ג"כ כריתות למה נמעט שאר חייבי כריתות כיון דיש לן לפרש המיעוט על חייבי לאוין לחוד מסתבר כן שלא להקל אלא בדבר שיותר קל. כנלע"ד בדעת שמעון התימני שמביא רש"י:
פסוק א:
(ג ד) לא יבא וגו', לא ישא ישראלית. כתב זה ב' פעמים שתיקן ב' טעיות, האחת דל"ת למה לא כתב לא יקח כמו באשת אביו תירץ בזה דגבי אשת אביו אין בה לקוחין שאין קדושין תופסין בו כלל משא"כ בממזר שלא הזהיר אלא שאסור לו לישא ישראלית אבל אם קידש אותה צריכה גט ממנו שקדושין תופסין בחייבי לאוין, השנית דהו"א דעמוני הוה ג"כ ולד שלו ממזר מדכתיב אצל לא יבא ממזר כמו שאנו אומרים גבי אשת אביו, ע"כ פירש לא ישא לחוד שוה, כמו בממזר אבל הולד אינו ממזר באמת אלא איסור עמוני ונ"מ לעמונית שהיא מותרת, אלא דקשה ע"ז למה לא פירש"י כן על פצוע דכא שקדושין תופסין בו, ע"כ נראה דרש"י תיקן שלא נפרש ולא יבא ממזר בקהל ה' לכל דבר שבקדושה כיון שנוצר בעבירה קמ"ל דעל נשואין קאי וגבי פצוע לא צריך למעט פירוש זה:
פסוק ה:
על דבר, על העצה שיעצו כו'. מתרץ יתור לשון על דבר אלא מורה על דברי העצה ונמצא שחסר וי"ו וה"ק על דבר אשר לא קדמו כו'. ואע"ג דמצינו לשון זה הרבה פעמים כמו על דבר פעור ועל דבר כזבי נראה דשאני הכא דנזכר בפירוש אח"כ מהו הדבר דהיינו אשר לא קדמו ע"כ הוה על דבר מיותר משא"כ במקומות הללו לא נזכר אח"כ מהו. ובעל דבר שרי אשת אברם הוצרך רש"י לפרש ע"פ דיבורה ששם מיותר כולו על דבר שרי כו' כי מפורש הוא לפני זה מש"ה הוצרך לומר ע"פ דיבורה כו'. ומאחי הגדול מהור"ר יצחק הלוי ז"ל שמעתי דבר הגון בזה ע"ד הגמרא בפרק המקבל (ק"ז:) ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית ואחד מהם נזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, ע"כ אמר אשר לא קדמו ולא אמר אשר לא נתנו אלא דעל פת של שחרית קאי, דאם היו, מקדימין להם פת של שחרית לא היו מתאוים לאשה אלא היו נזקקים, לנשותיהם נמצא דהך עצה עצמה שיעץ להחטיא את ישראל היתה מחמת אשר לא קדמו כו' וכל זה היה בעצת בלעם הרשע. ודרך זה נכון הוא מאד:
פסוק ה:
על דבר אשר לא קדמו אתכם. משמע על עמון ומואב והכי איתא בפ' חלק (דף קג) גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, והא דאמר הכתוב בפ' דברים כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים היושבים בער היינו לענין שמכרו להם מזונות אבל מ"מ לא קדמו אותם בחנם דכבר כתב הרמב"ן דאלו שתי אומות היו חייבות לעשות טובה עמהם כיון שניצולו בזכות אברהם מתוך ההפכה. ועוד נראה לתרץ דבר זה ולפרש עוד מאמר הכתוב ואשר שכר עליך את בלעם כו' וה"ל שני טעמים אלא נראה דאלו תרי טעמי תלוים זה בזה ע"ד שאמר הכתוב במשלי אם רעב שונאך האכילהו לחם דיש לפרש דדוקא על השונא הזהיר לכוף את יצרו ויאכילהו כמו דאיתא בפרק אלו מציאות (דף ל"ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון ואע"ג דפריקה הוה מצוה טפי מן טעינה מ"מ חייב בשונא לטעון כדי לכוף, את יצרו ע"כ הזהיר הכתוב להאכיל לחם לשונא כדי לכוף יצרו אבל באוהב אין שייך לכוף יצרו וא"כ י"ל דאי לא הוה כאן אלא טעם הראשון דהיינו אשר לא קדמו לחוד לא היו נענשים כיון דאין כאן כפיית יצר דאפשר דלא היו שונאים להם, ע"כ אמר ואשר שכר כו' ממילא היו שונאים להם, ואי מטעם שני לחוד לא היו נענשים דהו"א כיון שהיו שונאיהם ומבקשים רעתם אמרינן בא להורגך השכם להרגו כיון דרודף הוא כדאשכחן בברכות בההוא דהיה יודע בשעה שכועס הקב"ה וראה סימן בתרנגול כדי לקלל שונא שלו ונהי דמסיק התם לאו אורח ארעא מ"מ אין עבירה בזה, וה"נ יאמרו כי היה לו היתר לשכור את בלעם לקללו כיון שהוא שונא שלו, וע"כ סיים הכתוב לומר כי אהבך ה' אלהיך דלכאורה הוא מיותר אלא דהכי קאמר אע"פ שהם שונאים שלך ויפה עשית לדעתך מ"מ הם אוהבים של הקב"ה ושנאה שלך בהם בטלה כנגד אהבת הקב"ה, וע"כ שפיר אמר הכתוב ממ"נ אם הם נחשבים שונאים שלך היה לך לקדם אותם בלחם, כמו שזכרנו ואם אינם נחשבים לשונאים לך לא היה לך לשכור לקללם ובאמת אין שנאה שלך עמהם נחשבת לכלום כי אהבך ה' כו' אלא דלפי דעתך חשבת אותם לשונאים וע"כ חייב אתה מכח טעם ראשון דהיה לקדמו בלחם כדין השונא כמו שזכרנו, ומש"ה בשעיר אע"ג, דלא קדמו בלחם מ"מ אין עליהם עונש כי לא נצטוה רק משונא מצד כפיית יצרו. ודרך זה נראה שהוא כפתור ופרח בס"ד:
פסוק ח:
לא תתעב מצרי מכל וכל. הא דשינה הלשון דגבי אדומי אמר לשון לגמרי, נראה לתרץ דבאמת ראוי לתעב יותר המצרי שהוא הרג הרבה מישראל משא"כ באדום שלא עשה מעשה אלא שלא הניח את ישראל לילך דרך ארצו וא"כ הו"א שלענין לתעבם גריעי מצרים טפי דמצינו תיעוב עד, עשרה דורות מדהוצרך הכתוב גבי ממזר לומר גם דור עשירי כו' מש"ה הו"א באדום עד דור עשירי אבל במצרי הו"א עד עולם ע"כ נקט רש"י מכל וכל:
פסוק יא:
ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה. בפסחים (דף ס"ז) ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה מכאן שבעל קרי משתלח מחוץ לשתי מחנות ופריך ואימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ול"ת א"כ נימא קרא ויצא אל מחוץ למחנה ואל יבא ולשתוק המחנה ל"ל ש"מ ליתן לו מתנה אחרת שיהא אסור אף למחנה לויה וכתב הרא"ם וא"ת מנלן למדרש ויצא אל מחוץ למחנה על עשה ול"ת דילמא מחנה לויה בעשה ול"ת על מחנה שכינה דהכי איתא בגמרא דאי דרשינן לשתי מחנות ליכא למדרשינהו בעשה ול"ת ונראה דלק"מ דהא לא מסיים בקרא על איזה מחנה יהיה עשה ועל איזה יהיה ל"ת אלא ודאי דעשה ול"ת על שניהם הוא דבכל מחנה מהם עובר בעשה ול"ת: