פסוק א:ולא יגלה וכו׳ לעבור על זו בשני לאוין כבר פי׳ בר״פ נושאין על האנוסה דהיינו לאחר מיתת האב דאילו מחיים איכא תלת׳ לאוין דאיכא נמי יבמה לשוק ומ״ש רש״י שאין ממזר אלא מחייבי כריתות וכ״ש מחייבי מיתת ב״ד שאין בעריות מיתת ב״ד שאין בה כרת איכא למידק דאמאי אצטריך לסיומי עלה הא דאין בעריות וכו׳ מכיון שאמר כ״ש מחייבי מיתת ב״ד סגי. והרא״ם ז״ל כתב דמשום דאין מזהירין ולא עונשין מן הדין אצטריך ע״ש וקשיא ליה דאין כאן עונש ולא אזהרה כלל אלא הודעה שהולד ממזר ואיברא ודאי שאחר שלמדנו שהוא ממזר יהיה מוזהר בבת ישראל מ״מ אזהרתיה מלא יבא ממזר וכו׳ וזה אינו אלא גילוי מלתא דכה״ג מיקרי ממזר ושפיר אתי בק״ו. ולעד״ן דכוונת רש״י ז״ל שזה דבוק עם מ״ש לעיל לא יקח וכולי אין לו בה ליקוחין. וידוע מאי דתנינן בקדושין כל שאין לה עליו קדושין וכו׳ הולד ממזר דהא בהא תליא וא״כ כל חייבי כריתות דהולד ממזר לא תפסי קדושין והיינו דקאמר רבינו בשלמא דחייבי מיתת ב״ד עושין הולד ממזר נפקא שפיר מק״ו דחייבי כריתות אמנם הא דכל חייבי כריתות לא תפסי קדושין מנ״ל אי מלא יקח ההוא בחייבי מיתת ב״ד כתיב מש״ה אתא וקאמר שאין בעריות מיתת ב״ד שאין בה כרת ואם כן ה״נ ילפי׳ כל חייבי כריתות מלא יקח:
פסוק ג:לא יבא ממזר לא ישא וכו׳. לעיל גבי פצוע דכא לא הוצרך לפרש דמלתא דפשיטא דהתם א״א לפ׳ בענין אחר דמאי גריעותיה מכל המון ישראל הכשרים ולמה זה לא יהא בכללם לכל דבר רק בענין הנשואין הואיל ואינו ראוי להוליד אבל הכא גבי ממזר נימא דמש״ה קפיד קרא ולא כייליה בהדי פצוע דכא לומר שאינו דומה דהכא אינו ראוי לחשב בכלל בני ישראל הכשרים לכל דבר קמ״ל רש״י דליתא אלא ה״נ לענין נשואין הוא ולא כייליה בהדי פצוע דכא משום דלא דמי שזה דוקא בזכרים וממזר אפי׳ בנקבות. והא דהדר רש״י למכתב פירושו גבי עמוני משום דהתם ס״ד טפי להיותו זרע פסול שאינו ראוי ליקרב עם ישראל כלל מש״ה הדר ופי׳ דהתם נמי אינו אלא לענין נישואין וצריכי תרווייהו דממזר מיניה לא אתי דדילמא אדרבא ממזר גרע טפי שנוצר בעבירה ונימא דמיירי בכל ענין קמ״ל:
פסוק ה:על דבר על העצה וכו׳. דאל״כ ליכתוב קרא על אשר לא קדמו ומאי דבר אלא מוכרח לדרוש על דבר ממש דהיינו העצה אך ק׳ דא״כ אשר לא קדמו מלתא באפי נפשה היא וכאילו כתיב ואשר לא קדמו וא״כ הו״לל דבר בקמ״ץ כי דבר בשו״א הרי הוא סמוך ולפי הדרשה אינו אלא ענין בפ״ע ונראה דשפיר שייך הסמיכות וה״ק בא וראה עד היכן הגיעה שנאתם של מואבים כי עם היות דמעיקרא לא רצו לתת להם אפי׳ פת חריבה וקיתון של מים אלא בכסף מלא דנראה שהיתה עינם צרה מליתן להם אפי׳ מים ואפ״ה אח״כ כדי להחטיאם לא מנעו מלזבוח זבחי ריב לרוב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ועוד היו מוכרים להם בזול כנר׳ ממארז״ל שהיתה זקנה מבחוץ וילדה מבפנים זקנה אומרת בשוה וילדה אומרת בא ומדוד וטול ויין עמוני אצלה ומשקה אותו וכו׳ הכל בותרנות גדולה כדי להחטיאם. וז״ש על דבר מה שיעצו להפסיד ממונם להחטיאם עם היות אשר לא קדמו וכו׳:
פסוק י:כי תצא מחנה וכו׳ שהשטן מקטרג וכו׳. לאו דוקא שטן אלא לפי שהוא שטן הוא יצה״ר הוא מל״מ נקט הכי ור״ל דבשעת הסכנה שאדם מסוכן ועלול לחשוב מחשבות והרהורים רעים דהיינו במלחמה לפי ששם בנותיהם של גויים היו מתקשטין כדי להזנות אחרים עמהם ואם מידי עבירה יוצאים מידי הרהור אין יוצאין והיינו מאי דדרשי׳ מהך קרא דונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה ואז במחנה השטן שהוא יצר הרע נצב לריב ולקטרג שיסתכל בהן עד שיבא לידי דבר רע לפי׳ הוצרכה תורה להזהיר:
פסוק יג:מחוץ למחנה חוץ לענן. דלא דמי למחנה הנז׳ לעיל גבי בעל קרי דהיינו מחנה לוייה אבל הכא רוצה לומר מחוץ למחנה ישראל דהא לכל ישראל קאמר ויצאת שמה חוץ וע״כ היינו חוץ למחנה שלהם. והק׳ בש״ח דהא משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד עיין שם וכבר כתבתי בס״פ בלק דלק״מ דדעת רבי יהושע היא שחזרו בזכות משה:
פסוק טז:לא תסגיר כתרגומו דבר אחר וכו׳. לפי התרגום הוי פירושו עבד ישראל שנמכר לנכרי וברח ממנו ולהך פי׳ ק״ק דהיכי קרי ליה קרא לנכרי אדוניו ועוד כיון שהוא ישראל מאי שייך מאי דכתיב בתר הכי עמך ישב וכו׳ באחד שעריך וכו׳ הא ודאי ישוב אל אחוזתו ואל נחלת אבותיו דכיון דבר יש׳ הוא יש לו חלקו בארץ לכך מייתי דבר אחר אך לד״א נמי ק״ק דמה ענין לא תסגיר הול״ל לא תחזיר ותו חוצה לארץ היכא כתיבא:
פסוק כ:לא תשיך וכו׳ ואחר כך אזהרה למלוה וכולי לא ידענא מאי אחר כך דאמר מר שהרי פ׳ זה דאם כספך לא תתן וכו׳ קדים לזה טובא שהוא בפרשת בהר סיני. ובר מן דין לא ידעתי אמאי לא נקט קרא דמקמי הכי אל תקח מאתו נשך ותרבית ותמהני מהמפ׳ ז״ל שלא העירו בזה:
פסוק כב:לא תאחר וכו׳ שלש רגלים וכולי ילפי׳ לה בפ״ק דר״ה ובביצה ובשאר דוכתי מקרא דס״פ ראה שלש פעמים וכו׳ בחג המצות וכו׳ דמכדי מנייהו קא סליק ל״ל למהדר ולממנינהו אלא לבל תאחר:
פסוק כד:מוצא וכו׳ ליתן עשה וכו׳. לכאורה משמע דר״ל על ל״ת דלא תאחר דלעיל בא העשה כלומר דכשיעברו ג׳ רגלים עובר בעשה ולא תעשה. ומיהו ע״כ א״א לומר כן דבהדיא אמרו ברפ״ק דר״ה אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד ה״ז עובר בעשה [ועמ״ש בס״פ פנחס על פ׳ לבד מנדריכם]. ואם תאמר האי עשה דמוצא שפתיך ל״ל הא נפקא לן מובאת שמה והבאתם שמה הא מלתא פרכי׳ לה התם בר״ה ומשנינן חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמועי׳ אמר ולא אפריש משום דלא קיימיה לדבוריה אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואי אשמועי׳ אפריש ולא אקריב דקא משהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דבורא ולא כלום צריכא ע״כ נמצא דההוא דלעיל באפריש והך דהכא דכתיב מוצא שפתיך באמר ולא אפריש ומש״ה נמי איכא תרי לאוי בג׳ רגלים חד לא תאחר והשני תשמור דהכא דאלא תאחר דלעיל קאי:
פסוק כה:ואל כליך וכו׳ מכאן וכו׳. הפך רבינו סדרא דקרא והקדים לבאר ואל כליך קודם לכנפשך משום שזה הכרח למ״ש לעיל דבפועל הכתוב מדבר תדע דכתיב ואל כליך לא תתן הא לכלי של ב״ה תתן וזה לא שייך אלא בפועל:
