פסוק ג:לא יבוא ממזר בקהל ה'. הטעם כמו שהוא בפצוע דכא עדת ישראל לגיונו של מלך הם שכל ענינם לפרות ולרבות ולמלא פני תבל דיוקנין פמליא של מעלה אין מספר לגדודיו ולכך צריך להתחתן עם אנשים הראוים לכך משא"כ פצוע דכא וכן הטעם בממזר כי כל ע' שנים דבר בא והורג ומכלה ממזרים וא"כ ספו תמו בני ישראל ח"ו וגם אמרו בגמ' דמי שבא על הערוה שורת הדין היה שלא תלד רק עולם כמנהגו נוהג א"כ בממזר יותר ממנהג אבל ראוי הוא לישראל לפרות ולרבות שלא כדרך הטבע כי משכן שכינה הם ומקום משכן כבודו הכל ריבוי לאין סוף ממש ולכך כאשר היה הארון בבית עובד פרו ורבו שלא כדרך הטבע ובממזר לא יתכן שיפרה וירבה ביותר ממנהג הטבע ולכך אין שכינה שורה רק במשפחה מיוחסת ואמר עד דור י' כי תמיד זרע האב גנוז בזרעו עד י' דורות ולכך י' דורות מאדם עד נח ושם הצמיח גזעו לברכה וכן מנח עד אברהם ושם הצמיח גזעו וכן יעקב ראובן ושמעון כי אחים גדולים מסייעים להבאים אחריהם ולכך אמרו ו' דואת אמך לרבות אחיך הגדול לכבדו לוי גרשון קהת עמרם אהרן הרי אהרן עשירי לאברהם עשירי קודש לה' ולכן היה בציץ קודש לה' וכן בלי אחים אם תחשוב האבות זה אחר זה מאברהם עד אהרן הוא שביעי דשביעי ג"כ קודש וזהו הענין שבת כי קודם שנתלו המאורות היה האור שברא הקב"ה אור כפול וא"כ היה יום א' או ב' ג' קודם תליית המאורות נחשב כל אחד לב' ימים וא"כ הרי שבת יום עשירי ועשירי קודש ולכך שבת קודש ומזה תבין ג"כ מה שאמרו חז"ל ונתתי גשמיכם בעתו בליל ד' ובליל שבתות כי תמיד שביעי קודש כי מספר שביעי מספר שאינו מוליד ונולד ולכך עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת להורות מספר כי חוץ לטבע הם מולידין וכן לידת הארץ שהוא הגשם כדכתיב והולידה והצמיחה הוא ג"כ חוץ לטבע ולכך בליל ד' שהוא אם תפול הימים יום א' וב' וג' כמו שהיו בעת בריאה ביום ד' הוא שביעי ובפשוט יום שבת הוא שביעי ולכך בזמן הזה יהיה גשם ויהיה אות שהוא בעתו ורצון מה':
פסוק ד:לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' עד עולם. הנה אצל ממזר לא נזכר עד עולם אף דבאמת אסורים לעולם כי קשה המציאות שיחיו יותר כי כל ע' שנים דבר מכלה ממזרים ואמרינן בפרק בן סורר ומורה בדורות ראשונים הזכרים הולידו בן ח' ונקבות בת ז' ואיסור הוא בנקבות כמו בזכרים וא"כ יתכן בנקבות שהולידה נקבה וכן זה אחר זה עשרה דורות כל אחת בת ז' י' פעמים שבעה הרי ע' אבל יותר מע' אינו במציאה ולכך כתבה התורה רק עד י' דורות משא"כ עמון ומואב יתכן לעולם:
פסוק ה:על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם וגו'. כי אמרו מי שיש לו מדת ג"ח ראוי לקרבו ואם לאו ראוי לרחקו והם מאנו בג"ח א"כ זכות לוט שהיה מכניס המלאכים ומצות אפה נאבד בזה שלא קדמו בלחם ומים ואם כן אין תופסין מעשה אבותיהם והיה מדה כנגד מדה כי קראן לו ויאכל לחם פירש"י שמא ישא א' מכם כי גזרו על פתן משום חתנות ונאמר כ"א הלחם אשר הוא אוכל והם לא קדמו בלחם ע"כ נאסר החיתון עמהם אבל טענו על זה הוא קרא אומר אוכל בכסף תשברני כאשר עשו לי בני מואב היושבים בער ותירצו דהיה להם לקדם בחנם ונראה דאמרו במדרש אשא עיני אל ההרים דבר זה אמר יעקב שאמר אליעזר עבד אברהם נשא עשר גמלים ואני אין לי אפי' אצעדה אחת וכו' ודברים אלו לכאורה הם תמוהים שעל דבר זה כזה יחריד מובחר שבאבות לומר אשא עיני אל ההרים אבל ידוע שלבן זקנו של בלעם היה מכשף גדול וכל עניניו היו בהררי קדם מקום משכן כשפים וכדומה וכאשר אמר בלעם מן ארם ינחני בלק מהררי קדם ואיתא בזוהר וכן כתבו המקובלים שאם יקח אדם דבר בחנם ממכשף אזי יכולים לשלוט בהם אבל אם ישלם בכסף מלא אין להם שליטה וזהו שצעק יעקב אשא עיני אל ההרים היינו הרי קדם אשר משם כח של לבן לנחש ולקסם ואמר אלו היה לי דבר לא הייתי מפחד ממנו אבל הנני ערטילאי וצריך אני ליהנות ממנו בחנם וא"כ אני מפחד ממנו שישלוט עלי ח"ו ולכך מה' היתה שהוצרך לעבוד אצלו וא"כ נטל הכל חלף עבודתו ולא בחנם וזהו מאמר הפסוק על דבר אשר לא קדמו היינו בחנם ושמא תאמר למה יתנו בחנם ע"ז אומר ואשר שכר עליך בלעם וגו' וא"כ בלא זה היה להם טענה שלא רצו ליתן בחנם לטובתם שלא ישליט בהם כישוף אבל עכשיו ששכר עליך בלעם לקללך בכישופיו נסתר טענתם וזהו לאות כוונתם ותכונתם הרעה ולכך אסור לדבק בם אמנם בגוף הקושיא נ"ל דהנה הפסוק אומר כאשר עשו לי בני מואב היושבים בער הרי דדייק זולת בני ער לא עשו בני מואב רק בני ער והם באמת הוכשרו אלו היו קיימים אבל כבר נהרגו [ע"י] סיחון כדכתיב כי אש יצאה וגו' אכלה ער מואב פי' רש"י השמי' ונהרג רק שמא יתלו המואבים בכך ויאמר האיך נקדים הלא ער הקדימו ראה מה עלתה להם ולכך קאמר אשר שכר עליך את בלעם כי אמר ידעתי את אשר תברך מבורך וא"כ בלעם קלל את ער כדכתיב ע"כ יאמרו המושלים וגו' ואח"כ אין להם התנצלות והנה בזוהר אמר דלכך הנקבות מותרות דהם באמת קדמו בלחם ומים בלתי רצון בעליהם אך אם כן יש להם זכות מנשותיהם דאמרו אשתו כגופו דמי אבל הם שכרו בלעם לקלל אף שידעו כי ברוך הוא רק בשביל העגל חשבו כי נהפך ה' להם לאויב ויש מקום לחול הקללה כדכתיב וישת אל המדבר פניו לעגלא דעבדו במדברא רק בעגל לא הסכימו נשים וא"כ בממ"נ אם אתם טוענים אשתו כגופו והיא תגן לא היה לכם לשכור בלעם בשביל חטא העגל שהנשים תגינו עליהם והנה באמת יש להם התנצלות כי היה לישראל מן ובאר ולמה להם לחם כזה רק זהו אם היו יודעים שיש לישראל מן ובאר אבל אם לא ידעו אין להם התנצלות והנה כאשר שלח לבלעם אמר עתה ילחכו הקהל וגו' כי יודעים היו שלא באו לנתשם ממקומם כי ניתן להם מה' בירושה רק חששו שיצטרכו לכלכל אותם ומי יכלכל יום בואם עם רב כזה ולכך אמרו עתה ילחכו וגו' וא"כ ע"כ לא ידעו שיש מן בישראל וא"כ יגדל רעתם שלא קדמו וגם הם ששכרו בלעם והיה כל מגמתם להכשילם בפעור צואה כי חשבו שזהו תכלית הטוב לעבוד בזה לאלקיהם וא"כ לחם שלהם הוא יותר טוב ממן כי נבלע באברים ואינו מוציא פסולת וא"כ לפי מחשבתם הרעה היה להם לקדם בלחם ומים ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך. הא דכתיב את הקללה יחיד ולא קללות נראה ע"פ המדרש דכל הברכות שבירך בלעם לישראל חזרו לקללות חוץ ברכת מה טובו ברכת בתי כנסיות ובתי מדרשות לזה נאמר את הקללה לברכה ושמא תאמר מה אהני לי בהיפוך קללה אחת לברכה הרי נתקיימה מחשבתו ביתר הקללו' וקאמר כי אהבך ה' אלקיך כי כל ברכת בלעם היה הצלחת עה"ז ואלו נתקיימו היו ישראל מוכרחים לקבל עונש חטאם בעוה"ב והקב"ה אוהב אותנו ולכך לא הפכם ונתקיים קללה כדי שיהיה לנו עוה"ב וזהו מרוב אהבתו אבל ברכת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם לשלימות עוה"ב וזהו תכליתם נתקיימה מאהבת ה':
פסוק ז:לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. נראה לבאר כדכתיב אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית ופסוק זה. נראה לפרש ע"פ מה דאיתא בגמרא דבא גר עמוני ורצה להתגייר ולא רצו חכמים תחלה לקבלו אבל אח"כ נמנו וגמרו לקבלו מטעם דסנחרב במלחמותיו בלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ונמצא דע"י המלחמה דנתשו מארצם מותר לקבלם ואיתא בגמ' עמוני ולא עמונית וזהו שאמר אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטים כי אם היה המלחמה גדולה ונתשו קצת מארצם מותר לקבל גרים ולהביא תחת כנפי השכינה אבל עכשיו שהיו פלטים ולא היו כלל במלחמה אסור לקבלם ובנותיו דהיו מותרים לקבלם כדדרשו עמוני ולא עמונית הם בשבית ואינן יכולים לקבלם ולזה כי הקב"ה חושב מחשבות לבל יהיו עמון ומואב נדחים מלהתקרב אל הקודש קהל ה' לכך הזהיר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם שיהיו מנוצחים ונרדפים תמיד במלחמה שינתשו בכל פעם קצת מהם באומות אחרות כדי שתוכל לקבל מהם גרים:
פסוק ח:לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. הענין הוא דתרצה לתעב אותו כי הם ממזרים כי עשו נשא מבנות שעיר החוי שהיו כולם ממזרים כמבואר בפ' וישלח לזה אמר לא תתעב אותו כי אחיך הוא וכשר ואי משום ממזרות דבני שעיר אין ממזרות בגוים:
פסוק ח:לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו'. הענין הוא דמצרים הוא ערות הארץ בגלוליהם ובכשופיהם וא"כ תרצה לתעב אותם לזה אמר לא תתעב אותו כי גר היית בארצו ולכך היה גלות מצרים לטהר הערוה וא"כ נזדכך הערוה לכך לא תתעב אמנם אמרו בגמרא דלא פסקה זוהמא עד ג' דורות ולכך אברהם ויצחק היו מולידין ישמעאל ועשו עד יעקב שהיה מטתו שלימה רק גרים שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ואדום ומצרים לא עמדו אחד מהם על הר סיני דכתיב זרח משעיר והופיע מהר פארן והוא מצרים כדכתיב וישב במדבר פארן והם שנואים לה' בשביל כובד גלות ומחמס אחיך יעקב תכסך בושה ועשו היה סבה ראשונה לגלות מצרים כמ"ש בספר דברי הימים הנקרא ספר הישר וביוסיפון לרומיים וא"כ לא פסקה זוהמתן והוא עד ג' דורות:
פסוק י:כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. כי מי שהוא קרוב למקום צריך שמירה ביותר כמו שאמרו חז"ל וסביביו נשערה מאוד ולכך שבט לוי היה הארון מכלה בהם ובמחנה היה הארון ואם כן היה מחנה שכינה ולכך צריך שמירה ביותר ולכך כתיב ונשמרתם מכל דבר רע גם מי שיש לו פת בסלו אינו מהרהר בעבירה ואין צריך שמירה ולכך מכרזי חכמים קדמונים מאן הוי ליומא ואמרו דלא בעלו רק דמיחדי להו דיהא פת בסלו וכל זמן שהארון במלחמה אסורין בתשמיש המטה וא"כ אין כאן פת בסלו ולכך צריך שמירה ביותר וזהו ונשמרתם מכל דבר רע אפי' הרהור כמ"ש חז"ל גם ידוע מה שאמרו שוש לאדם לילך בדרך ממוצע אמנם בעל תשובה צריך שמירה ביותר וישראל שנכשלו במואב כאשר בא לגבול שטים שנכשלו בזנות בנות מואב ולכך צריך שמירה ביותר ולכך מזהיר הכתוב ונשמרת מכל דבר רע ביותר לבל יקרה לכם כמו במואב והזהרו אפי' מהרהור:
פסוק יא:כי יהיה בך איש וגו' לא יבוא אל תוך המחנה. הנה היותו מחנה שכינה ע"כ צריך בעל קרי לילך חוץ למחנה לבל יהיה תוך מחנה ארון שהוא מחנה שכינה:
פסוק יג:ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. כדי שלא תפנה בכל מקום חוץ למחנה דאם תפנה בכל מקום א"כ כשיוצאים בעלי קרי חוץ למחנה ושוכנים שם עד הערב יהיה מקומם מטינוף וצואה בלי מקום ולכך יהיה מקום מושב להטיל צואה מקום מיוחד לא פעם כה ופעם כה כדי שיהיה המקום ששוכנים שם בעלי קרי מקום טהור:
פסוק יד:ויתד תהיה לך על אזניך וגו'. הטעם לכסות הצואה כי ישראל היו ראוים לאכול תמיד את המן לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו כדכתיב אני אמרתי אלהים אתם וגו'. אבל מחמת החטא נסתלק המן ובאכילת המן לא היו מטילים רעי כלל ולכך אין קטיגור נעשה סניגור כי הצואה היא קטרוג דלולי דחטאו לא היו באיה לדבר מאוס כזה גם יש לפרש למה שאמרו כי בעל תשובה צריך להרחיק מאוד מאותו דבר שחטא בו וישראל חטאו בפעור שעבודתו בצואה ולכך צריך שמירה ביותר לבל יראה ובל ימצא צואה כלל כי אם יכוסה בעפר וגם לבל יהיה למזכרת עון על דבר פעור וחז"ל אמרו על אזנך ליתן אצבע לתוך אוזן בשמעו דבר בלתי הגון ולכך אצבעות של אדם משופעים כיתדות וכבר אמרנו כי הקושיא על הבריאה רק דאיתא במדרש דחילוק אצבעות היה אח"כ דכתיב זה ינחמנו וגו'. והטעם שנתחדש אח"כ כי כבר תמהו כי חוץ הדיבור יש לאדם בפה בפעם לפתוח פה ופעם לסגור פה וכן עינים בחוש הראות אבל בחוש השמיעה ובחוש הריח אין בטבע דבר לסתום מעצמו והטעם דקודם החטא היה אדם בכל עניניו בקדושה וא"כ לא היה צריך לאטום חוטם או אזנים אבל פה ועין כמו חיות הקודש עתים חשות ועתים ממללות פעם מסתכל פעם אוטם עין כמו במשה ויסתר משה פניו ופעם תמונת ה' יביט אבל אחר החטא בעו"ה צריך לאטום אוזן מבלי לשמוע קול מחרף ומנבל ולה"ר וכדומה ולכך נחלק היד באצבעות לאטום אוזן וזהו דברי חז"ל שאצבעות של אדם משופעים דזהו נעשה אחר הבריאה ולכך כאן דהתורה הזהירה לכסות צואה לבל יהיה ריח רע לחוש החוטם כי זה מוליד חוש עכור בשכל והזהירה ג"כ על חוש השמע וקאמר ויתד תהיה על אזניך וכלל התורה שמירת שני חושים כאחד הריח והשמע והבן:
פסוק טו:ושב מאחריך משום שיקשה כי הלא אמרו כשמפנין אין מפנין אלא מאחורי המחנה וא"כ למה צריך כיסוי לזה קאמר כי השכינה מסבב המחנה מלפנים ומלאחור כדכתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו. ולכך ישוב השכינה מאחריך כי שם מלא צואה ולכך אף שם תכסה וגם השכינה מהלכת לפני ישראל שיסתכנו בה אבל כאשר נמצא בם ערוה אין להסתכל בשכינה אז תשוב השכינה מאחריהם מבלי להסתכל כמ"ש הזוהר:
פסוק טז:לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו'. כי כל ענין בלק ובלעם היה להשיב ישראל למצרים ולכך שלח לו עם יצא ממצרים ובלעם בברכתו אמר אל מוציאם ממצרים ולכן כאן בהזכר עון מואב בשכירת בלעם להושיבם מצרימה הזהיר אותו מבלי לעשות תועבה זאת להסגיר עבד אל אדוניו:
פסוק יח:לא תהיה קדשה מבנות ישראל וגו'. כי אמר לעיל עמוני ולא עמונית והטעם כי כל כבודה בת מלך פנימה ואין דרך נשים לקדם לכך הזכיר כאן לא תהיה קדשה מזומנת בדרכים ולכך ראוי לחוס על השבות עמון ומואב:
פסוק יט:לא תביא אתנן זונה וגו'. היינו ישמעאל היה ממאן לקבל תורה כי כתיב ביה לא תנאף ומה אעשה מברכתו של אבא שבירך אותי לפרות ולרבות הרי שחשב שהיה מתנות אברהם לו לפרות ולרבות בזנות וניאוף וזה אתנן זונה ועשו זכה לברכות מיצחק שהביא לו מטעמים והביא לו כלב כמבואר במגלה עמוקות צד ציד ומתרגמינן כלב וזהו מחיר כלב והבן:
פסוק כ:לא תשיך לאחיך נשך כסף וגו'. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולהלות לישראל מצוה היא ולכך אין ליטול שכר ולעכו"ם דליכא מצוה מותר ולכך מי שנטל ריבית הפסיד שכרו לתחיית המתים גם זה שנוטל ריבית א"כ מדבר מועט מתהוה דבר מרובה וכן הענין בתחיית המתים כי מעצם אחד שבשדרה נתהוה כל הגוף ולכך מדה כנגד מדה שזה הרבה קנינו מדה כנגד מדה לבל יתרבה העצם דשדרה:
פסוק כא:למען יברכך ה' אלהיך וגו'. כי א"י ג"כ מועט מחזיק את המרובה יותר על גוף הקרקע של א"י וזהו למדה כנגד מדה למי שלא נתן ממונו בנשך ובמרבית עד שיהיה השבח מרובה על הקרן והבן: