פסוק טז:לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו תרגום אונקלוס לָא תִמְסַר עֶבֶד עַמְמִין וגו׳ מלת עממין שהוסיף על העברי יבואר ע״פ הסמיכות דלעיל מיניה כתיב כי תצא מחנה על אויביך וגו׳ וכן משמע באב״ע לא תסגיר עבד בלכתם למלחמה יתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו ישראל. וכן משמע מלשון הרמב״ן שכתב וטעם לא תסגיר עבד אל אדוניו דבק למעלה שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה וינצל אל מחניך לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך ולפי שאמר במקום אשר יבחר נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו והטעם במצוה זו כי עמנו יעבוד את השם ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד עכומ״ז ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבוים הבורחים משם ורבותינו אמרו אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ דשם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגים שם עכ״ל:
פסוק טז:ואחר הדברים האלה נראין כוונת רש״י שכתב ״לא ״תסגיר ״עבד ״כתרגומו רצונו לומר עבד עובדי כוכבים. שברח מאדוניו העובד כוכבים. ״דבד ״אחר ״אפילו ״עבד ״כנעני ״של ״ישראל ״שברח ״מחוצה ״לארץ כלומר לפי ״הדבר ״אחר שהוא מאמר רבותינו בגיטין דף מ״ה. דאמר ר׳ אחא בר׳ יאשיה מדלא כתיב אשר ינצל מעמך אלא בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר ע״ש. אפילו אדוניו ישראל אסור להסגיר עבדו כנעני בידו מפני שהוא דר בח״ל וכטעמו של הרמב״ן. אבל ללשון הראשון דהיינו כתרגומו פירוש הקרא עבד עובד כוכבים ואדוניו עובד כוכבים אסור להסגיר וברור זה בכוונת רש״י:
פסוק טז:ולא הבינותי מ״ש המזרחי לא תסגיר עבד כתרגומו עבד עממין שהוא ישראל הנמכר לעובד כוכבים דבר אחר אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מח״ל לארץ וזהו ששנינו בספרי לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעובדי כוכבים או בח״ל יצא לחירות עכ״ל. ותרי תמיהא מדכר אדכר הראשון במ״ש ״עבד ״עממין ״שהוא ״ישראל וכו׳ אבל כבר כתבתי לעיל בביאו׳ שכוונת הת״א עבד עכו״מז ממש וכמ״ש הרמב״ן ואב״ע. השנית לא זכיתי להבין מ״ש ״וזהו ״ששנינו ״בספרי וכו׳ ״מכאן ״אמרו ״המוכר ״עבדו וכו׳ משמע שרצה המזרחי לאתויי סייעתא לפירוש רש״י הנזכר שכתב אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מח״ל לארץ. ואיני יודע מה ענין זה לזה ואדרבה הביא ראיה לסתור כי ז״ל הברייתא בגיטין דף מ״ה. דתניא לא ישבו בארצך וכו׳ ת״ל לא הסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו מאי תקנתו עמך ישב וכו׳ וקשיא ליה לר״י מעם אדוניו מעם אלהיו מיבעי ליה אלא אמר ר׳ יאשי׳ במוכר עבדו לח״ל הכתוב מדבר [כאן הזהיר הכתוב לבית דין שאם מכרו לא יסגירנו ללוקח אלא יצא לחירות רש״י] קשי׳ לי׳ לר״א בר״י האי אשר ינצל אליך אשר ינצל מעמך מיבעי לי׳ (אשר יתפרש מעמך מן ארץ להוציאו לח״ל כמו אשר הציל אלהים מאבינו רש״י) אלא אמר רבי אחי בר׳ יאשי׳ בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר (דהיינו לאשר ינצל אליך לארץ. רש״י). הרי לדעת הספרי והוא כסברת רבי יאשיה במוכר עבדו לח״ל הכתוב מדבר. אין ראיה שאין להסגיר עבד כנעני של ישראל בשביל שברח מח״ל לארץ. ולפיכך ברור שמ״ש רש״י דבר אחר אפילו עבד כנעני וכו׳ הוא ע״פ הש״ס דילן ומעשה רב בסוגיא דגיטין הנ״ל דפסיק רב אמי כר׳ אחי בר׳ יאשיה וכן פסק הרמב״ם בפרק ח׳ מהלכות עבדים דין יו״ד עבד שברח מח״ל לארץ אין מחזירין אותו לעבדות ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו וכו׳. ודע דתקנתי לעצמי בספרי שלפני דפוס וויניצי״אה שנת רמ״ו לפ״ק איתא לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבד לעובד כוכבי׳ ומזלות לחוץ לא יצא בן חורין. וצריך להיות כמו שהעתיקו המזרחי וכן מצאתי אח״כ בנוסחא ישרה בילקוט (ובדפוס היה כתוב לחוץ לא׳ והכונה לארץ וטעה המדפיס והשמיט הרשום על האל״ף ונעשה מן לא׳ מלת לא, וטעות כזה נתהוו הרבה ותקנתי בס״ד לאלפים בש״ס וברש״י ותוס׳ ובשאר ספרי למודות). עוד תנא בספרי אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב, ע״כ. פירושו כמשמעו לפי מה דתנא ברישא דמלתא ״לא ״תסגיר ״מכאן ״אמרו ״המוכר ״עבד ״לעובדי ״כוכבים ״ומזלות על זה תנא בסיפא ״לרבות ״גר ״תושב כלומר אפילו אם לגר תושב מכר עבדו דינו כמוכר לעובד כוכבים ומזלות ויוצא לחירות. ודע דבסוגיא דגיטין דף מ״ד. מספקא ליה לגמרא אם מכרו לגר תושב לישראל מומר מהו לכותי מהו (פי׳ אם מכר ישראל עבדו הכנעני לגר תושב או לישראל מומר או לכותי אם יצא לחירות כמי שנמכר לנכרי ממש) פשוט מיהא חדא גר תושב הרי הוא כעכומ״ז וכו׳ ולכאורה איכא למידק הא דלא פשיט הש״ס מהך דספרי דמפקא ליה מקרא ״מעם ״אדוניו ״לרבות ״גר ״תושב. אלא הוא הדבר בספרי לשיטתי׳ דס״ל כר׳ יאשיה דבמוכר עבדו לעובד כוכבים ומזלות הכתוב מדבר ולהכי שפיר מפיק לרבות גר תושב מקרא מעם אדוניו, אבל לפום סוגיא דילן דקי״ל כר׳ אחי בר׳ יאשיה כמו שכתבתי למעלה בשם הסוגיא דגיטין דף מ״ה. וכפסק הרמב״ם דבעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר. אבל במי שמוכר עבדו לנכרי אינו אלא מטעם קנס שיוצא לחירות, וכן מבואר בסוגיא כמה פעמים וגם בדף מ״ד. אם תמצי לומר צרם אוזן בכור וכו׳ אבל הכא איסורא דרבנן (מוכר עבדו לנכרי איסורא דרבנן הוא דעבר. רש״י) אין לדרוש כך מקרא, אלא מסברא, ודי בזה למי שתלמודו בידו סדורה:
פסוק טז:ואנחית לי עוד לפי מה שמבורר דה״א ס״ל כשיטת הת״ק לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו׳ מאי תקנתו עמך ישב וא״כ יקשה על אונקלוס מה שהקשה ר׳ יאשיה האי מעם אדוניו מעם אביו (וגירסת הילקוט מעם אלהיו) מיבעי ליה. אמנם כי בשני הטעמים שכתב הרמב״ן במצו׳ זו איכא בינייהו טובא דלטעם הראשון ״כי ״ממנו ״יעבוד ״את ״השם ״ואיננו ״הגון ״שנחזירנו ״אל ״אדוניו ״לעבוד ״כוכבי׳ ומזלו׳ ברור כשמש שאם אינו רוצה להחליף ולהמיר דתו לדת ישראל אז בטל הטעם ונוכל למסור אותו העבד ליד אדוניו. אבל לטעם השני שכתב ״שיתכן ״שילמד ״דרך ״מבוא ״העיר ״כי ״בענין ״כזה ״ילכדו ״מדינות ״רבות ״ע״י ״העבדים ״והשבוים ״הבורחים ״משם א״כ אף שהוא נשאר בגייתו אסור למוסרו אל אדוניו. מעתה אפשר לומר דאונקלוס ס״ל כטעם השני ולא קשיא כלום מעם אלהיו מיבעי משום דאף שנשאר כמו שהיה כבר מאמין באלהיו אפ״ה אשור להסגירו ביד אדוניו. (והא דכתיב מעם אדוניו לאו מיותר דאיצטריך לרבות גר תושב כלומר אפילו לאדון שהוא גר תושב לא תסגיר עבדו בידו. אבל הת״ק דאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בנכרי שקיבל עליו שלא לעבוד כוכבי׳ ומזלות ת״ל לא תסגיר עבד וגו׳ מאי תקנתו עמך ישב בקרבך, הרי דס״ל להדי׳ כטעם הראשון של הרמב״ן משום שקיבל עליו שלא לעבוד כוכבי׳ ומזלות. לפיכך שפיר אקשי׳ ליה רבי יאשי׳ מעם אלהיו מיבעי ליה:
פסוק טז:ואברך על המוגמר, כי אחר הגמר, שמחתי כי בתומי אלך, אשר, כקצת השגתי על המזרחי מצאתי גם כן אח״כ במשנה למלך ובעבור שיש לי לדבר בם, אעתיקנו כלשונם וככתבם, כפי שנדפס אצל הרמב״ם דפוס יעסניץ: זה לשון המשנה למלך פרק ח׳ מהלכות עבדים דין יו״ד בפרשת כי תצא פסוק לא תסגיר עבד של אדוניו פרש״י כתרגומו עבד עממין ופירש הרא״ם שהוא ישראל הנמכר לעובדי כוכבי׳ ויש לדקדק דמנא ליה דבישראל הנמכר לעובד כוכבים מיירי אימא דבעבד כנעני מיירי שהוזהרנו שלא נחזירהו לאדוניו לעבוד כוכבי׳ ומזלות וכמו שפירש הרמב״ן ז״ל וכ״ת דמה שהכריחו להרא״ם לומר דבעבד ישראל מיירי הוא משום דאי בעבד כנעני מעם אביו מיבעי ליה וכמו שדחה ר׳ אחי בר׳ יאשיה בפרק השולח דף מ״ה פירוש זה משום האי קושיא ומשום הכי פירש הרא״ם דבעבד ישראל מיירי כי היכי דלא ליפלוג התרגום עם ר׳ אחי בר׳ יאשי׳ הא ליתא דע״כ אית (לל) לן למימר דר׳ (אסי צ״ל) אחי ס״ל דאי אפשר לאוקמי האי קרא בעבד ישראל הנמכר לעובד כוכבים דאלת״ה מנא לי׳ דעבד ישראל שברח מח״ל לארץ ישראל שלא נחזירהו לאדוניו אימא דקרא לא מיירי אלא בעבד ישראל הנמכר לעובדי כוכבים ומפשט השמועה שם נראה דע״כ לא מוקי ר׳ אחי האי קרא בעבד שברח מח״ל לארץ ישראל אלא (ממום צ״ל) משום (דהא צ״ל) דלא משכח גוונא אחרינא לאוקומי האי קרא ואם איתא דס״ל דאפשר לאוקומי האי קרא בעבד ישראל הנמכר לעובדי כוכבים מנא ליה דקרא אתא לעבד שברח מח״ל לארץ ישראל ואדרבה נראה מדלא צדד חלוקה זאת ודחאה כמו שצדד חלוקות אחרות ודחאם משמע דס״ל דחלוקה זו אין צורך לצדדה ולדחותה מפני שהיא מבוטלת מעצמה. ואפשר לומר דהרא״ם ס״ל דרש״י הבין פירושו כדברי התרגום ממ״ש רש״י אחר זה דבר אחר אפילו עבד כנעני של ישראל ואם איתא דבחלוקה קמייתא מיירי בעבד כנעני לא (הולל) הוי ליה למימר אלא אפילו עבד של ישראל שהיא החלוקה המחודשת ומ״מ אין זה מספיק וסוף סוף תיקשי לרש״י מנ״ל האי פירושא בדברי התרגום עכ״ל:
פסוק טז:ולא זכיתי לירד לסוף דעת הגאון ההוא במה שעלה על דעתו מתחילה לומר ״וכ״ת ״דמה ״שהכריחו ״להרא״ם וכו׳ ״מעם ״אביו ״מיבעי ״ליה הלא לדעת התרגום שפיר כתיב מעם אדוניו לפי מה שפירשתי למעלה לטעם השני׳ של הרמב״ן ואיננו צורך לכפול הדברים. ותו במ״ש ״וכמו ״שדחאה ״ר׳ ״אחי ״בר׳ ״יאשי׳, והרואה יראה שדיחוי זה לא אמרה ר׳ אחי בר׳ יאשיה מעולם אלא רבי יאשיה הקשה קושי׳ זו. ותו כפל הגאון לומר ״כי ״היכא ״דלא ״ליפלוג ״התרגום ״עם ״ר׳ ״אחי ״בר׳ ״יאשיה ואין זה אלא ר׳ יאשיה ואם נאמ׳ דטעות בדפוס נפל וצ״ל ר׳ יאשי׳ אין מובן למ״ש אחר זה ״דאלת״ה ״מנא ״ליה ״לעבד ״ישראל ״שברח ״מח״ל ״לא״י וכו׳ הלא דבר זה לא אמרה רבי יאשיה מעולם. וגם מה שסיים הגאון ז״ל ״כמו ״שצדד ״חלוקות ״אחרות ״ודחאם וכו׳ משמע מבואר דכוונתו על ר׳ אחי בר׳ יאשי׳ ור׳ אחי בר״י לשיטתי׳ לא מצי לאוקמי בעבד ישראל הנמכר לעובד כוכבים דקשי׳ ליה אשר ינצל מעמך מיבעי לי׳. תו במה שרצה להתנצל דעת הרא״ם ״ואם ״איתא ״דבחלוק׳ ״קמייתא ״מיירי ״בעבד ״כנעני ״לא ״הוי ״למימר ״אלא ״אפילו ״עבד ״של ״ישראל וכו׳. לכאורה אין מזה שום רמז וראיה כלל תדע דהא הרמב״ן שדקדק לכתוב כל פעם על צד היותר קצרה כמו שהעיד מהר״י אבוהב כמה פעמים ואשר כתב ״ורבותינו ״אמרו ״אפילו ״בעבד ״כנעני ״של ״ישראל ״שברח ״מח״ל ״לארץ וכו׳ אף שהרמב״ן בפי׳ הראשון ברור מללו דבעבד כנעני מדבר כמו שהעיד גם המשנה למלך בתחלת דבריו ״ויש ״לדקדק וכו׳ ״אימא ״דבעבד ״כנעני וכו׳ ״וכמו ״שפירש ״הרמב״ן ״ז״ל וכו׳ אלא וודאי דכך ראוי ונכון לברר דבריו בזה ומה גם בדרש רבותינו שכתב הרמב״ן כדי שלא יתן מקום לטעות והוא הדין והוא הדבר שכתב רש״י ג״כ לברר דבריו בפירוש ״דבר ״אחר וכו׳. מכל הלין או מתרי ותלת טעמי׳ הנ״ל מצוה לתקן דברי המשנה למלך:
פסוק טז:גם בתמי׳ השנית על המזרחי שכתבתי למעלה, אשתעשע במה שמצאתי שם עוד במשנה למלך שכתב בזה הלשון עוד כתב הרא״ם שם וזהו ששנינו בספרו לא הסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעובדי כוכבים או בח״ל יצא לחרות ע״כ. לא ידעתי לאיזה סיבה הביא זה הספרי דאי להכריח פירושו של רש״י ולומר דאי אמרת בשלמא דקרא מיירי בעבד כנעני שברח מח״ל לארץ ישראל אתי שפיר מה שהוכיחו בספרי מהאי קרא דהמוכר עבדו לעובדי כוכבים ומזלות או בח״ל יצא לחרות דמק״ו דעבד כנעני שברח מח״ל לארץ ישראל נפקא אלא אי אמרת דבעבד ישראל מיירי מנ״ל דהמוכר עבדו לעובדי כוכבים או בח״ל שיצא לחירות אי משום הא לא היה לו להביא אלא מסקנא דר׳ אחי בר׳ יאשיה בפרק השולח שהכריח דקרא לא איירי אלא בעבד שברח מח״ל לארץ ישראל והביאוהו כל הפוסקים לפסק הלכה עכ״ל:
פסוק טז:הנה למדתי דלדברי המשנה למלך על כרחך דספרי ס״ל כר׳ אחי בר׳ יאשיה דבעבד כנעני שברח מח״ל לארץ ישראל הכתוב מדבר ולפיכך דקדק למתני ״מכאן אמרו המוכר עבדו לעובדי כוכבים וכו׳ ״כלומר דאתיא בקל וחומר ואין למידק היא גופ׳ קשיא מנ״ל לספרי למילף בק״ו ולומר דקרא איירי בעבד שברח דילמא איירי הקרא איותר מסתבר דהיינו במוכר עבדו לעובדי כוכבים הא ליתא דעל כרחך גופא דקרא לא איירי במוכר עבדו לנכרים משום קושיין אשר ינצל מעמך מיבעי ליה א״ו דגוף הכתוב מדבר בעבד כנעני שברח מח״ל לארץ ישראל והשתא ילפינן הא דמוכר עבדו לנכרים או לח״ל מכח ק״ו. ברם אם הפירוש כך בספרי ושיהיה ק״ו זה טוב בלי פירכא, יפלא על כל הפוסקים שסיים גם כן המשנה למלך ״והביאוהו כל הפוסקים לפסק הלכה״ והראשון הרמב״ם וסייעתו דפסקו כר׳ אחי בר׳ יאשיה בעבד שברח מח״ל לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואפ״ה במוכר עבדו לעובד כוכבים או לח״ל פסקו כל הפוסקים וכן בסוגיא דגיטין דאינו אלא מטעם קנס, ואמאי לא דרשו בק״ו כמו שדרש הספרי לדעת המשנה למלך. אלא ברור דס״ל לכל הפוסקים ע״פ סוגיות הש״ס דף מ״ד. שכתבתי למעלה ״הכא ״איסורא ״דרבנן דאין זה בגדר הק״ו ואולי משום דעבד שברח מח״ל לארץ, אוי לו לעבד שיחזור לרבו הראשון והאדון שברח ממנו נקם ינקם מעבדו על דבר אשר לא הגיד לו כי בורח הוא. או יש שארי פרכות וזה וזה גורם דאין למילף מוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח״ל מק״ו דעבד שברח מח״ל לארץ ישראל. דיש לומר דוקא גבי עבד שברח הקפידה תורה לא תסגירו ביד אדוניו הראשון מטעמים הנאמרים ועל פי הדברים האלו מוכח שהפירוש בספרי כמו שבחרתי למעלה דס״ל כר׳ יאשי׳ וזה דתנא ״לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח״ל יצא לחירות״ היינו שדרשו כך מקרא כמו שפירש ר׳ יאשיה ומפני כך תנא בספרי מעם אדוניו לרבות גר תושב אבל לפום גמרא דילן דס״ל כר׳ אחי בר׳ יאשיה אין לדרוש כך מקרא לפיכך פשיט הש״ס גר תושב הרי הוא כנכרי מסברא דנפשיה ולא מקרא והכל כמו שבארתי כבר. אמנם בגוף הפסק הרמב״ם כר׳ אחי בר׳ יאשיה, ומפשט׳ דסוגיא משמע דמכח קושי׳ של ר׳ יאשי׳ ואח״כ הקושיא של ר׳ אחי בר׳ יאשיה שניהם חולקין על הת״ק, דמוקי להך קרא לא תסגיר להורות דקרא לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי מיירי בכושי שלא קיבל עליו שלא לעבוד כוכבי׳ ומזלו׳. אבל לר׳ אחי בר׳ יאשי׳ דפסק הרמב״ם כוותיה אין מקרא דלא תסגיר שום ראיה לדברי ת״ק לפי משמעות פלוגתא דהני ג׳ תנאי. ולכאורה יפלא דזה לשון הרמב״ם פרק יו״ד מהלכות עובד כוכבים דין ו׳ בזמן שיד ישראל תקיפה אסור לנו להניח עובד כוכבי׳ ומזלות בינינו אפי׳ יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקו׳ בסחורה לא יעבוד בארצינו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה עכ״ל הרי דפסיק הרמב״ם כת״ק דאמר כך בסוגיין. ויש לומר דגם לפי דפסק הרמב״ם בהלכות עבדים דין יו״ד עבד שברח מח״ל לארץ אין מחזירין אותו לעבדות ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו והיינו כר׳ אחי בר׳ יאשיה, עכ״פ מאי תקנתו עמך ישב מודה גם ר׳ אחי למלתא דת״ק:
פסוק טז:והוי יודע דבמחלוקת שנויה בין הרמב״ם והראב״ד דמכל דבריו שכתב פרק י׳ מהלכות עבודת כוכבים משמע דלא מחלק בין ז׳ אומות לשאר עובדי כוכבים ומזלות. אבל הראב״ד משיג עליו בדין ו׳ בזה הלשון אמר אברהם זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם (והפסול צ״ל) והפסוק שהוא מביא בשבע אומות הוא (ר״ל דקרא לא ישבו בארצך לא קאי אלא על ז׳ אומות) ואפילו לדבריו (כלומר שהרמב״ם מפרש הקרא לא ישבו בארצך על כל עובד כוכבים קאי) ישיבה כתיב בהו ולא העברה עכ״ל. וכן כתב רש״י בסוגיא דברי המתחיל לא ישבו בארצך בשבעה אומות כתיב. וליתר התבארות אעתיק לשון המשנה למלך בפרשת דרכים דרך מצותיך סוף חלק ב׳ ז״ל הרמב״ם בסימן נ״א כתב הזהירנו מהושיב עובדי עבודת כוכבים ומזלות בארצינו כדי שלא נלמוד כפירתם באמרו לא ישבו בארציך וגו׳ ואלו רצה העובד כוכבים ומזלות לעמוד בארצינו אינו מותר לנו עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומזלות ע״כ. וסמ״ג בסי׳ מ״ט כתב שלא להושיב אחד מז׳ עממין עובדי עבודת כוכבים ומזלות בארצינו שנאמר לא ישבו בארצך וגו׳ מכאן אמרו בסוטה שאם נתגיירו מקבלין אותם שאין לחוש עוד ללמוד ממעשיהם בד״א בכנענים הדרים בח״ל אבל הדרים בארץ ישראל אין מקבלין אותם שהרי בגבעונים שמלו בימי יהושע כתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם וגו׳ ע״כ הרי דלהרמב״ם פסק זה לכל העובד עבודת כוכבים ומזלות מאיזה אומה שיהיה ולהסמ״ג הוא דוקא בז׳ עובד כוכבים ומזלות והראב״ד סוף פרק י׳ מהלכות עבודת כוכבים ס״ל כסברת הסמ״ג יע״ש. ודע שמדברי הרמב״ם ריש פרק י׳ מהלכות עבודת כוכבים מוכח דס״ל דאזהרת לא תכרות להם ברית היא כוללת לכל עובד עבודת כוכבים ומזלות מאיזה אומה שיהיה וכו׳ ע״ש. ולכאורה סייעתא גדולה לסברת הרמב״ם מסוגיא שאנחנו עוסקים בו גיטין דף מ״ה. דתניא לא ישבו בארצך יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומזלות הכתוב מדבר ת״ל לא תסגיר וכו׳ מאי תקנתו עמך ישב. והנה לפירוש וסברת הראב״ד וסמ״ג דקרא לא ישבו בארצך מיירי רק בז׳ עממין. א״כ אכתי יש לומר דבעובד כוכבי׳ ומזלות שקיבל שלא לעבוד עבודת כוכבי׳ ומזלות כלומר דמשבע עממין אפילו קיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבי׳ ומזלות הכתוב מדבר דלא ישבו בארצך ואי משום קרא לא תסגיר עבד אל אדוניו שפיר נוכל לומר בשאר עובד כוכבים ומזלות כלומר דאותו עבד אינו משבעה אומות ותקנתו עמך ישב, ועדיין אינו מוכח מה שרצה להוכיח והסלקא דעת׳ ״יכול בכושי שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומזלות הכתוב מדבר ״בדוכת׳ קיימי, אבל לפירוש הרמב״ם הכל עולה יפה. וכן מטין דברי תרגום אונקלוס שאמר לא תמסר עבד עממין ונודע דמלת עממין היינו כל האומות כמו שאמר אונקלוס גם על לנכרי תשיך כלקמן פסוק כ״א] לבר עממין תרבי. ואין שום הוה אמינא לחלק בין האומות אלא שלענין זה ז׳ אומות ושאר אומות שוין: וכשירחיב השם הרחבת הזמן יש מקום לעיין בתוס׳ גיטין דף מ״ו. ד״ה כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו׳ ותוס׳ מגילה דף י״ד: ד״ה דאיגיירה ונסבה יהושע, אמנם תוס׳ בסוטה דף ל״ה: ד״ה לרבות וכו׳ תירצו באופן אחר שעל פי הדיבור היה. ויש לעיין היטב היטב לדרשא בסוגיא דסוטה מחלוקות בין ר׳ יהודה ובין ר׳ שמעון ופי׳ רש״י ותוס׳ דשם: עוד לעיין בתוס׳ יבמות דף כ״ג. ד״ה ההוא בשבעה אומות כתיב. ובתוס׳ יבמות דף ע״ו. ד״ה בהיותו וכו׳ ותוס׳ בעבודת כוכבים ומזלות דף כ׳. ד״ה דאמר קרא לא תחנם. ולפי קוצר הזמן אמרתי רק להורות דרך, ואין הפנאי כעת מסכים להארך:
פסוק יח:כתב רש״י לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות. ולא יהיה קדש מזומן למשכב זכור ואונקלוס תרגם לָא תְהֵי אִתְּתָא מִבְּנַת יִשְׂרָאֵל לִגְבַר עָבֵד שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא מאחר שאין קדושין תופסין לו בה שהרי הוקשו לחמור שנאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וְלָא יִסַּב גְבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָא שאף הוא נעשה קדש על ידה שכל בעילותיו בעילת זנות שאין קדושין חופסין לו בה עכ״ל. והרמב״ן ז״ל כתב על זה להקשות בזה הלשון את הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות א״כ אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין וכן הקדש למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן ואפילו בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב״ד ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדש׳ ולא יהיה בכם קדש כי מבנות ישראל ומבני ישראל כאלו בעם אחר ידבר והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב״ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבת על הפתח בתופים וכן יזהיר לב״ד על הקדש ועל דרך הפשט אפילו שישכב (אם צ״ל) עם הנשי׳ בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך הזהירם לב״ד ויראה לי שכן דעת אונקלוס אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש וכו׳ ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה כי מצאו אני צויתי למקודשי וכן הקדיש קרואיו קדשו עליה מלחמה. ולפי דעתי כולם מלשון קדושה כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו והנה הנשמרת מן הערוה והזמה נקראת קדושה והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה נקראת קדשה קרוב למה שנוהג הלשון לומר ובכל תבואתי תשרש. ודשנו את המזבח. כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה נפרדת מכל קדושה ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר כלל וקדושה ולשון הקדיש קרואיו מליצה כי העושה משתה. מקדש קרואיו ומטהר אותם שלא יטמאו השולחן והלחם והחברים כענין שאמר בלתי טהור הוא כי לא טהור וכן קדשו עליה מלחמה שיטהרו אותם כמטהר קרואיו שלא יבדלו החברים מהם עכ״ל. ומפני שהמזרחי טען על הרמב״ן טענות הרבה וגם בגוף הדין את ישראל בשפחה מדאורייתא אסור או לאו הלא המה בכתובים פלפול ארוך במשנה למלך פרק ג׳ מהלכות עבדי׳ דין ג׳ בד״ה וכופהו על זה וכו׳ וכתב שם דאפשר דברייתא שהביא הש״ס בבא קמא דף כ״ח: מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו׳ ס״ל כאונקלוס דאיסור שפחה נכלל בכלל דלא יהיה קדש וכו׳ ע״ש ולכן לא מצאה ידי די ז״ה לחדש הישנות.
פסוק יח:אך את הדבר הקטן רצוני ליתן תודע, דלכאורה לפירוש התרגום אונקלוס יש לדקדק דלמה לא כתיב בתורה לא יקח שפחה ולא תקח עבד ולמה דוקא הזכירה התורה איסור זה בלשון קדש וקדשה. אך דע דבקדושין דף מ״ט. זה לשון רש״י ד״ה לכתחלה קאמר. ממזר נושא שפחה וקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר: או דיעבד קאמר ממזר שנשא שפחה אבל לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינן לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא וגו׳ ושפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדשות ע״כ. וכ״כ הר״ן בזה הלשון או דיעבד קאמר ממזר שנשא שפחה אבל לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש ומתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא ושפחה הרי היא כבהמה וקדשות ואסיקנא לכחחלה קאמר ואם תאמר ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחתון שהרי אסור הוא בכותית ומ״ש ממשוחרר דאסור אפילו בשפחה כדאמרינן בפרק השולח לישא שפחה אינו יכול תירץ ר״ת ז״ל דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל שכיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא עכ״ל. וכ״כ תוס׳ חגיגה דף ב׳: ד״ה ליכא שפחה וכו׳ דעבד מותר בממזרת לפי שקדש ועומד וכו׳. וכ״כ תוס׳ פסחי׳ דף פ״ח. ד״ה לישא וכו׳ דאע״ג דממזר מותר בשפח׳ דקדש ועומד הוא הממזר שנולד מאיסור דלא תפסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש אבל נתין אפשר דאסור וכו׳. וכ״כ תוס׳ גיטין דף מ״א. והא דאסור נתין בשפח׳ טפי מממזר אע״ג דשניהם פסולי הקהל דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן אומר ר״ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכולהו מקדשות קאתי מאסור דלא תפסי קידושין ואע״ג דאסור בזכר ובבהמה דנפקא נמי מלא יהיה קדש בפרק ארבע מיתות דף נ״ד: לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה וכו׳ וכ״כ תוס׳ בבבא בתרא דף י״ג. ד״ה שנאמר וכו׳ ע״ש. היוצא מכל הדברים כדי להורות דממזר אינו אסור בשפחה הוכרח לכתוב בלשון לא יהיה קדש. וכן יש לומר להורות נמי דממזרת מותרת בעבד כתיב לא תהיה קדשה וכן מוכח בגמרא דממזרת נמי דינא הכי אלא שלא יכולה לטהר משום דעבד אין לו חיים כמבואר בסוגיא קדושין דף ס״ט. אמור מעתה כל דברי רש״י והר״ן וכל דברי תוס׳ שזכרתי ס״ל כאונקלוס. בפי׳ משובח וקאלוס:
