א וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ ב וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃ ג וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ ד וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃ ה וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃ ו וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃ ז וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ ח וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ ט וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ י וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃ יא קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃ יב וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ יד יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃ טו וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ טז וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ יז וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ יח וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃ יט וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃ כ וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

בעל הטורים

יעקב בן אשר

פסוק ה:
מי אלה לך. שאל על הנשים ועל הילדים:
פסוק ה:
הילדים אשר חנן אלקים את עבדך. דרך מוסר כי לא רצה לומר שהם נשיו והבין עשו שהם אמות הילדים.
פסוק ו:
ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין. הכא לא קאמר וישתחוו כדקאמר בתר הכי גבי רחל ולאה. וי"מ לפי שלא השתחוו אלא השפחות ולא בניהם שאמרו אם השתחוו השפחות אנו שאנו בני יעקב לא נשתחו' כשראו לבני לאה ורחל שהשתחוו השתחוו גם הם:
פסוק ח:
מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. שעבדי יעקב עברו לפניו עם המחנה ולא רצה לקבלם מיד או בגאותו לא דבר עמהם ולא שאלם למי אתם והם יראו מגשת אליו ואמר עתה מי לך כל המחנה כי חשב שהם מיעקב מדברי המלאכים הראשונים ופי' מי לך מי הוא גדול לך שתשלח לו כל אלה ואמר לו למצוא חן בעיני אדוני לומר אתה הוא האדון הגדול בעיני:
פסוק י:
כראות פני אלהים ותרצני. פירש"י על שנתרצית לי למחול סרחוני פי' נתפייסת לי. וכתב הרמב"ן שלא היה יעקב מזכיר לו עתה העון אלא פי' ותרצני כמו יהי רצוי אחיו לשון חפץ שאמר לו קח נא את מנחתי בעבור שראיתי את פניך שהם לי כראות פני אלקים והייתי רצוי לך:
פסוק יא:
קח נא את ברכתי. פי' מנחתי כי המנחה שאדם שולח מרצונו נקראת ברכה לפי ששולח מרצונו מאשר ברכו ה' והמנח' שמביאין למלך נקראת מס:
פסוק יא:
ויפצר בו ויקח. במדרש יש שלכך הפציר בו כל כך לפי שכשהיו מריבין על שני עולמות והתנו שיעקב יהיה לו עולם הבא ועשו העולם הזה ועתה כשראה עשו ליעקב כל כך קנין ורכוש מעתה אמר אחזור בי מהתנאי שהרי לקחת חלק בעולם הזה ולכך הפציר בו יעקב שיקח ממנו את הכל אם ירצה ויתקיים תנאו ונתרצה עשו אלא שאמר אציגה נא עמך מן העם אשר עמי שבקש ממנו שאם יבואו משלו להתגייר שיקבלם:
פסוק יג:
ומתו כל הצאן. ולא אמר ומתו כולן שלא רצה להזכיר מיתה על הילדים ומטעם זה נמי לא אמר סתם שיהיו גם הילדים בכלל אלא הזכיר הצאן ולא רצה להאריך ולומר והבקר דממילא גם הם בכלל. א"נ הזכיר הצאן שהם בהמה דקה אבל הבקר לא ימותו שלא יזיק להם טורח הדרך:
פסוק טו:
למה זה אמצא חן בעיני אדוני. שלא רצה בחברתו והוא סימן לדורות לרחק מחברת אנשי המלכות שאין מקרבין לו לאדם אלא להנאתן:
פסוק יז:
ויבן לו בית. פי' אפשר שלא היה שם עיר והוצרך לבנו' לו בית א"נ שבנה לו בית חזק ומגדל עז מפני עשו אחיו:
פסוק יח:
ויבא יעקב שלם. י"מ שהוא מקום ומשם הלך לעיר שכם שנ' האנשים האלה שלמים הם אתנו כלומר ממקום שלם באו ונתיישבו אתנו. ור' אברהם פי' שבא בשלום ולא אירע לו שום דבר רע ועתה מתחיל לספר שאירע לו מעשה דינה. והרמב"ן פי' שלכך אמר שלם עיר שכם כי כל זמן היותו בסוכות היה מפחד מעשו ולא שקט לבו עד בואו ארץ כנען כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם או יעזרוהו אנשי הארץ לכבוד אביו או שתעמוד לו זכות ארץ ישראל ולכך אמר עתה שבא בשלום אל ארץ מגורי אבותיו כי הצילו השם מכף כל אויביו בדרך:
פסוק יח:
ויחן את פני העיר. כי החזיק בה וקנה שדות וכרמים ולא רצה להיות באכסנייא והוא סימן לבניו שיכבשו אותו המקום תחלה טרם הוריש יושבי הארץ מפני זרעו. ור' אברהם פי' כי הזכיר זה למעלת ארץ ישראל לומר מי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא: