א וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ ב וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃ ג וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ ד וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃ ה וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃ ו וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃ ז וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ ח וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ ט וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ י וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃ יא קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃ יב וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ יד יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃ טו וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ טז וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ יז וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ יח וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃ יט וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃ כ וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק יח:
ויבוא יעקב שלם עיר שכם. איתא במדרש שלם בגופו ושלם בממונו והביאו רש"י נראה לבאר כי מבואר במדרש דכל זמן שישב יעקב בסוכות היה משדר דורונות לעשו כי עדיין לא שך חמתו ולכך לא שלחה רבקה ליעקב כהבטחתה עד שוב חמת אחיך והענין הוא שבלילה קודם שבא יעקב לעשו נעשה צולע על יריכו והקב"ה הקדים רפואה למכה כי יש להתפלא איך נתהפך עשו כמו רגע דתחילה הלך עליו בחימה ולבסוף נשקהו אבל כל שנאת עשו היה דלקח בכורתו דאלו על הברכה כבר פייס אותו במה שהשיבו שלא נתקיימו בו הברכות דכתיב ויהי לי שור וחמור כמו שפירש"י וא"כ כל עיקר שטימתו היה על הבכורה וענין הבכורה הוא בשביל להקריב קרבן כי הבכור הוא הכהן כמבואר שיעקב אמר אין רשע זה כדאי להיות עומד ומקריב ולכך כאשר ראה עשו ליעקב שהוא צולע והוא חיגר ובעל מום א"כ ממילא בטלה הבכורה ממנו וע"כ שך חמתו ויחבקהו וינשקהו וזה שאמר במדרש אמר הקב"ה למיכאל אתה עשית כהן שלי בעל מום אמר לטובתו עשיתי היינו שבזה שך חמת עשו ולכך בסוכות שהיה לו עדיין פחד מעשו והוצרך לשלוח דורונות לעשו היה צולע כי אם יתרפא ויהיה מום עובר וראוי לעבודה ישוב עשו לחמתו אבל בבואו לשכם שך חמתו ממש ולא הקפיד עשו תו על הבכורה אז נתרפא וזהו ויבוא יעקב שלם עיר שכם שלם בגופו שנתרפא ושלם בממונו שלא פחד עוד לשלוח לו דורונות הלכך הציב אז מצבה ולא קודם כי היה בעל מום ולא היה אפשר לו לעבוד לפני ה' והא דאמרו שלם בתורתו דהנה קשה מה מהירות של עשו לבוא להלחם ביעקב בדרך דוקא רק דברכתו של יצחק היה לעשו והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך נמצא אם אין יעקב עוסק בתורה מתגבר ידי עשו למרוד בו להעשות כרצונו ואיתא אל תרגזו בדרך אל תעסקו בדבר הלכה בדרך וזה שאמר בעמלק אשר קרך בדרך וזהו כונת עשו אם ימתין עד בואו לביתו אי אפשר להלחם בו כי יעסוק בתורה ואויביו נסים מלפניו ולכך מיהר להלחם עמו בדרך נמצא דמקודם לכן לא היה יכול ללמוד מחמת טרדות הדרך אבל כשבא לשכם ה"ה שלם בתורתו:
פסוק יח:
ויחן את פני העיר. איתא במדרש שתיקן להם מטבע נראה לפרש כי אז היו קונים כל דבר בחתיכות כסף כמו שהוא עוד היום בארצות המזרח באינדיאן וכדומה ויעקב מיאן ליקח מהם בחתיכות כסף כדאסרו חז"ל ליקח מהם דבר בחתיכות כסף או ליתן להם חתיכת כסף מחשש שיעשו ממנו צלמי עבודה זרה ע"כ תיקן להם מטבע שיש בו צורה ולא יעשו ממנו צלמים דהזיקא קא גרים ליה ויוכל לישא וליתן עמהם כמו שנאמר אח"כ ויקן את חלקת השדה. עוד. איתא במדרש דבא לשכם ערב שבת בין השמשות ותיקן להם ערובי תחומין ולהבין נראה דאמרינן כשבא ערב שבת בין השמשות ואי אפשר למדוד אלפים אמה מפסיע ב' אלפים פסיעות ומערב שם ומקודם לכן לא היה יכול לשער בפסיעות כי צולע על יריכו היה אבל עכשיו שנתרפא ויבוא יעקב שלם לעיר שכם היה יכול לשער בפסיעות או יאמר כי יעקב נתרפא בשכם ולא קודם מזה שפט כי סוכות הוא לעבר הירדן אבל שכם גופו של א"י הוא ולכך זכותו של ארץ ישראל גרם לו להתרפאות ולכך תיקן תחומין כמ"ש הרמב"ן שלא שמרו האבות תורה ומצות רק בא"י אך כבר אמרו ויזרח לו השמש כי אידלי יומא אידלי קצירי ולא בא רפואה בפעם אחת כי אם יום יום וא"כ היה אפשר לומר דמריבוי זריחת השמש בכל יום ויום בא לו הרפואה ובאמת עדיין אינו עומד בארץ ישראל אבל כיון שבא לשכם בין השמשות ואז נתרפא וחמה לאחר חצות אין מרפא מזה הוכיח דעומד בא"י וזכות א"י גרם רפואתו ולכך תיקן תחומין:
פסוק יט:
ויקן חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ונראה הטעם שקנה השדה דיעקב לא היה רוצה להיות עמהם כדכתיב הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ולכך קנה את חלקת השדה כדי שלא להשתתף עמהם והטעם של מאה קשיטה דוקא דכך היה התגרות שלהם שהיו קונים שדה אחת בשני מאות שקלים ולכך מערת המכפלה שהיתה כמו שדה כפולה קנאה אברהם בארבע מאות שקל כסף וקשיטה היא שני שקלים ולכך קנאה במאה קשיטה שהן ב' מאות שקל כסף ועוד נראה דקשיטה הוא קשט י"ה דהקב"ה העיד עליו דשפיר עשה במה דקנה השדה לכבוד המקום:
פסוק כ:
ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל. הנה אמרו חז"ל בפרק ג' דמגילה שהקב"ה שהוא אלקי ישראל קראו ליעקב אל והקשה בתוס' דלמה לא נאמר דקרא בצלותא כמ"ש התרגום ופלח עליה קדם אל אלקא דישראל כמו במזבח שבנה משה ויקרא לו ה' נסי וכן כתב רש"י באמת בתורה ונראה לבאר דידוע דבפרשת קרבנות לא נאמר לא אל ולא אלקים רק שם הוי' לפי שאין מדה"ד רוצה להתכפר בהבאת קרבן רק נפש החוטאת תמות זולת ה' בעל הרחמים והנה שם במשה בהקריבו קרבן ויקרא בצלותא ה' נסי יתכן שפיר דבעת הקרבה כיון לבו וצלי קדם ה' בעל הרחמים אבל כאן דכתיב אל אי אפשר לומר כזה דבקרבן לא נאמר אל דאינו מסכים על הקרבת קרבן כלל ע"כ דרשו דהקב"ה קרא ליעקב אל ואפשר לצדד ליתן מקום לפירש"י דודאי על קרבן הבא על חטאי' אין מדת הדין מסכים אבל צדיקים גמורים שכל קרבנם הוא לדורון ולהתקרב בם לה' זה גם מדת הדין מסכים ואדם הראשון קודם החטא ג"כ היה עומד להקריב קרבן וכל המדות הסכימו בו וכשישראל הם בתכלי' המעלה ושלימות קרוים ישראל משא"כ כשאינן בתכלית השלימות קרוין בני יעקב וכדומה וזהו ויקרא לו אל וקשה הא בקרבן ל"ש אל ולזה קאמר אלוקי ישראל שישראל שהיה בתכלית השלימות אף מדת אל נתרצה בקרבן ולכך קרא לאל בצלותא כמ"ש רש"י ובמדרש ובגמרא איתא דהקב"ה קרא ליעקב אל ואמר אתה אל בתחתוני' ואני אל בעליונים וביאורו הוא כי ישראל נשגבים במעלה במאוד מאוד יותר ממלאכי השרת ויעקב היה כובש מלאכים לשרר עליהם כדכתיב כי שרית עם אלקים אבל הקב"ה על ישראל שהם יותר גבוהים במעלה ונקראים עליונים לגבי מלאכים ולכך יעקב אל על המלאכים והקדוש ברוך הוא על ישראל וזהו אלקי ישראל: