א וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ ב וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ ג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ ד וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ ה וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ ז וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ ט וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ י וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ יב וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ יג וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ יד וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טו וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ טז וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ יז וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ יט וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ כ וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ כא וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כב וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ כה הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ כו וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃ כז וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ כח וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ כט וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ ל וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ויהי בעת ההיא, למה נסמכה פרשה זו אין הקושיא על סדר הפרשיות אלא על לשון הכתוב ויהי בעת ההיא דתלה בעת ההיא ובאמת הוא ענין אחר והפסקה יש כאן:
פסוק ח:
והקם זרע, הבן יקרא על שם המת. הקשה הרמב"ן והלא אינו כן כי במצות התורה ג"כ נאמר יקום על שם אחיו המת ואין היבם מחוייב לקרוא שם בנו בשם אחיו, ותירץ הרא"ם כי קודם מ"ת היה היבום מצד חוק ומנהג שלהם כמ"ש הרמב"ן בזה, שאף אם לא היה שם אח היה אביו או אחד ממשפחתו מיבם אותה ואז היה המנהג שהבן היה נקרא ע"ש המת ואח"כ נתנה תורה ונתחדשה הלכה:
פסוק יא:
כי אמר וכו', כלומר דוחה כו'. דהאי כי אמר אינו נתינת טעם על עד יגדל שלה אלא על שבי בית אביך דהוא אינו אלא דחייה:
פסוק טו:
ויחשבה לזונה, לפי שיושבת בפרשת דרכים. בפ"ק דסוטה (דף י':) פרכינן וכי משום דכסתה פניה חשבה לזונה א"ר אלעזר שכיסתה פניה בבית חמיה, כמו שמביא רש"י אחר זה בשם המדרש, וא"כ א"א לפרש הך כסתה פניה כפשוטו והיאך כתב רש"י תחילה כפשוטו שלא יכול להכירה קשה היאך חשבה לזונה כקושית הגמרא ומאי ראיה לזה ממה שישבה על פרשת דרכים כיון שלא רצתה להראות פניה. ע"ק ממ"ש הבה נא הזמיני עצמך כו' מה הכנה שייך לזנות. וע"ק במ"ש תקח לה והיה שלה כו' כבר היה בידה ומה קיחה שייך בזה. וע"ק במ"ש נהיה לבוז אם תבקשנה עוד יפרסם כו' ואי חשש לזה מעיקרא מאי סבר שבא עליה לפי דעתו כיון שיש בזיון. וע"ק לשון אנכי אשלח שהוא מיותר דלא היה לו לומר אלא גדי עזים למה זכר שליחות, וכן היא אמרה עד שלחך ולא אמרה עד שתתן לי, וע"ק שיש כאן דברים סותרים זא"ז דמתחילה סבר שיש צד לבקשנה רק שהמניעה פן נהיה לבוז ואח"כ אמר מה עלי לעשות משמע שאין שום צד עוד לזה:
פסוק טו:
ונראה ליישב כ"ז, ונקדים תחילה דקודם מתן,תורה לא היה איסור בביאת פנויה בשום צד רק היה חשש שמא תתעבר ולא נודע מי אביו וזהו בזיון בעיני העולם. והנה יהודה ראה בה סימן זנות מחמת, ישיבתה בפרשת דרכים וראה בה ג"כ סימני צניעות מחמת כיסוי פניה וחשב שכוונתה לזנות והיא הפקירה עצמה דוקא למי שטוב בעיניה ורוצה להתעבר ממנו וכשיבא אותו איש תגלה פניה וכל זמן שלא ייטב בעיניה להתעבר ממנו תשאר בכיסוי פניה, וכאשר חשק יהודה להתקרב אליה נטה לה מן הדרך והיא לא גילתה פניה והפציר בה שתתרצה לו, וזהו שאמר שתכין דעתה אליו דהיינו שתתרצה לו ואמרה לו מה תתן לי פירוש אני רוצה שיהיה מפורסם מי שבא אלי אולי אהיה מעוברת וצריך אני לראיה מי הוא אבי הילד שאוליד וע"כ סיימה ואמרה כי תבא אלי פי' מה הוא הדבר שיהיה לי לראיה כי תבוא אלי שיהיה לי ראיה שאתה באת אלי ולא אחר, אמר לה אנכי אשלח גדי עזים פירוש שהשליח שיביא לך הגדי הוא יהיה עדות בזה, ואמרה תן לי ערבון עד שלחך כי אולי לא תשלח ולא יהיה לי עדות ושמא אהיה מעוברת ויהיה ספק ממי, ונתן לה חותמו ופתילו ואין לך עדות גדול מזה, ואח"כ כשלא מצאה השליח אמר יהודה הנה אין הדבר כמו שחשבתי שהיא רוצה להיות לה ראיה מי בא עליה דא"כ לא היתה הולכת משם אלא ודאי שלגזול בעלמא נתכוונה שרוצה להחזיק לעצמה דברים אלו והנה גזל הוא איסור לבני נח ומי שגורם הגזל לאחר הוא נענש ג"כ משום לפני עור כו' כדאיתא לענין מלוה לחבירו שלא בעדים בס"פ איזהו נשך, ועל זה אמר יהודה שמה שהיא גוזלת ממנו והוא הגורם לזה יש לזה שני תיקונים האחד שימחול לה ותזכה בו ובזה יסתלק ג"כ ספק מי בא עליה דהא יש בידה חותמו, אלא שיש קצת חשש שעכ"פ היא אינה יודעת מזה שנמחל לה ונמצא לפי דעתה גזל הוא, וזה דומה למ"ש חז"ל מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר, טלה שצריך כפרה כדאיתא גמרא (נזיר כ"ג) הביאו רש"י בפרשת מטות, וטוב לעשות תיקון שני דהיינו שישלח שנית ויבקשנה אולי ימצאנה. על זה אמר תקח לה, פי' אני עושה תיקון הראשון שאמחול לה ותקח לה בהיתר כאילו נתתי מחדש, כי אם לא כן אלא אעשה תיקון השני דהיינו לשלוח שליח אחר לבקשה יהיה פרסום. וע"כ אמר פן נהיה לבוז פי' שמא תהיה מעוברת ולא יודע מי הולידה וזהו בזיון כמו שזכרנו וא"כ יש לדאוג כי עתה שלחתיך ואתה לא מצאת אותה נמצא שאין ידיעה מזה אלא לך אבל אם אוסיף לשלוח שליח אחר יתפרסם הדבר שאנכי בעלתי בעילת ספיקא דשמא תתעבר ולא יודע מי הוא שבא עליה וזהו בזיון לי ע"כ טוב לי לעשות כתיקון הראשון שתקח לה, ובזה מבוארין ג"כ דברי רש"י אחר זה שכתב אם תבקשנה כו':
פסוק כד:
ותשרף, לפיכך דנוה בשריפה. הקשה הרמב"ן הא בת כהן אינה בשריפה אלא ארוסה ולא פנויה וכאן לא היתה אלא זקוקה ליבם ונ"ל דלפי שעה הורה כן כמו שאמרו ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ה"נ כאן עשו ב"ד של שם זיקת יבום בבת כהן. כזיקה של בעל ארוס דדין בת כהן בשריפה, ולשון רש"י מורה על זה שאמר לפיכך דנוה בשריפה ולא אמר שדינה בשריפה אלא דה"ק שכיון ששייך בה שריפה בדין תורה גבי ארוסה לפיכך הורה לפי שעה גם בזה שריפה:
פסוק כה:
והיא שלחה וכו' מכאן אמרו כו' בפרק הזהב (דף נ"ט) איתא כן וכתבו התוס' היא מוצת בלא [הרגשת] אל"ף כמו ויצת אש בציון שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו עכ"ל:
פסוק כה:
הכר נא כו' שלש נפשות כו', אע"ג דכתיב בסמוך והנה תאומים בבטנה משמע דבשעת הריון לא היה נודע. י"ל דודאי היא ידעה בנבואה מזה, וראיה דאמרינן בב"ר שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני טוענת כו' אלא דקמ"ל קרא שלא היה לה צער הריון מחמת תאומים כמו רבקה שהיה לה צער וע"כ הוצרכה להודיע צערה לרבים משא"כ כאן היה הדבר בהסתר בלי צער ולא נודע לרבים עד הלידה והיינו משום דכאן היו שניהם צדיקים:
פסוק כו:
צדקה בדבריה, פירוש במה שאמרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה כי ממני היא הרה ודברים אלו שלי הם, וא"כ מ"ש כי ע"כ לא נתתיה כו' אין לו שייכות עם ממני אלא קאי על מה שבדין עשתה כמו שפירש"י אח"כ, וקשה דהא לא נזכר בפסוק שבדין עשתה אלא אתה צ"ל כן ואמאי לא פירש"י צדקה במעשה שעשתה וא"כ יהיה שפיר לשון כי על כן לא נתתיה כו'. וי"ל דא"כ הוה ממני הפסק בין צדקה במעשה ובין כי על כן כו' שהוא הטעם על צדקת מעשיה משא"כ עכשיו דצדקה קאי על דבריה הוה שפיר ממני בדרך זה דשבחה יהודה בדבריה שאמת הם כי ממני היא מעוברת ועל זה קשה מה שבח יש לה שאמת דברה כיון שהמעשה הוא רע וזה דומה למי שמודה שעשה עבירה וכי ראוי לשבת איש זה, ע"כ סיים ואמר כי בדין עשתה כי על כן לא נתתיה כו' והשתא ניחא דלא קאי כי על כן על מה שלא נזכר בפסוק. ומצד יהודה היה ג"כ צודק כי מצד יבום היה הדבר כמ"ש הרמב"ן אלא דשלה היה ראוי יותר ליבום וכיון שלא ניתנה לו הפקירה עצמה לגבי יהודה:
פסוק כו:
ולא יסף י"א לא הוסיף, נראה טעמו של י"א זה כי לא הותרה לו אלא בשביל מצות יבום כמו שזכרנו לא הותר אלא עד שהיתה מעוברת ויקויים זרע להמת, וזהו משמעות הל' של יהודה שאמר לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותם והקם זרע לאחיך משמע שאין לך היתר אלא מצד הקמת זרע לאחיו ותו לא, ואע"ג דגבי יבמה קי"ל כיון שיבמה הרי היא כאשתו לכל דבר מ"מ קודם מ"ת שהיה היבום מצד המנהג לא היה כן כמ"ש הרא"ם לעיל לענין קריאת הבן בשם המת דאח"כ נתחדשה הלכה, ועפ"ז יתיישב הכתוב טפי במ"ש וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כו' שהקשה הרמב"ן מה היה הענין שהשחית זרעו ואדרבה הרבה אנשים מרוצים בכך לקרוא לבניהם כשם אחיהם. אבל השתא ניחא שהיה יודע שאחר שתתעבר ותלד תהיה אסורה לו ע"כ היה צר לו ושיחת זרעו שלא תתעבר:
פסוק כו:
וי"א שלא פסק. דס"ל שהיה הדין בהם כמו לדידן ביבמה שהיא כאשתו לכל דבר:
פסוק כז:
והנה תאומים. ע"ל פרשת תולדות:
פסוק ל:
אשר על ידו השני כו', כנגד ד' חרמים. הקשה הרא"ם הא איתא בפרק נגמר הדין (מ"ג:) א"ר יוסי בר חנינא מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים שנים בימי משה ואחד בימי יהושע ר' יוחנן אמר ה' ד' בימי משה ואחד בימי יהושע ממילא כ"ע לא ס"ל ד' ותירץ דלא חשיב אלא ארבעה של ימי משה וס"ל כר' יוחנן ומה שלא רמז אלא אותן שבימי משה מפני שאותן שבימי משה לא נענש עליהם כו' עכ"ל ולא ידענא כאן קושיא דדברי רש"י כאן הם במדרש רבה בשם ר' יודן ארבע ידות כתיב כאן כנגד ארבעה חרמים שהוא עתיד ליטול מן החרם חרמו של עמלק וחרמו של סיחון ועוג וחרמו של יריחו וחרמו של כנענים עכ"ל. הרי שדעת ר' יודן שלא כהנך אמוראי דס"ל בימי יהושע היו שנים דהיינו של יריחו ושל כנענים, וזהו דלא כמאן מהנך אמוראי דס"ל בימי יהושע היה אחד ודברי רש"י הם כר' יודן: