א וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ ב וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ ג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ ד וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ ה וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ ז וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ ט וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ י וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ יב וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ יג וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ יד וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טו וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ טז וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ יז וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ יט וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ כ וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ כא וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כב וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ כה הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ כו וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃ כז וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ כח וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ כט וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ ל וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק א:
וירד יהודה מאת אחיו. דרשו חכמים שהורידוהו מגדולתו מפני המכירה והקשה אבן עזרא כי מן המכירה עד שירדו למצרים תמצא יותר. חשוב שנה ללידת ער ושנה ללידת פרץ הרי י"ז. ואפילו כשתאמר שלא היה פרץ כי אם בן ל"ז שנה כשהוליד חצרון ושנה מלידת חמול כי היה מיורדי מצרים הרי כ"ה שנה מכלל דוירד היה קודם המכירה. וי"ל כי גדל שלה לענין ביאה איתמר שהרי בן ט' שנים. ואמרינן בירושלמי שדורות הראשונים מולידין לז' שנים ולהאי ניחא שפיר:
פסוק ב:
וירא שם יהודה. למה נסמכה פרשה זו לפרשה של מכירת יוסף א"ל הקב"ה ליהודה עד עכשיו לא היה לך בנים ולא ידעת צער גידול בנים וציערת לאביך חייך תשא אשה ותלד ותקבור בניך בחייך ותדע צער בנים:
פסוק ב:
עדולמי. ג' פעמים כתיב בפרשה עדולמי עדולמי העדולמי ועולים בגימ' שלמ"ה המ"לך כלומר עד שלמה המלך תמשך זו האהבה:
פסוק ב:
ושמו חירה. וחירם היה מאותה משפחה וכל המשפחה שבט בני יהודה ולכך היה חירם אוהב שלמה שהיה משבט יהודה:
פסוק ג:
ויקרא שמו ער. יש במדרש כגיגית הפכו. פי' שהיה רע והפכו לקרותו ער:
פסוק ד:
ותקרא שמו אונן. כך היה מנהגם היה קורא שם לבנו ראשון. והשני מניח לאשתו לקרא שם כמו שמצינו דגבי ער כתיב ויקרא וגבי אונן כתיב ותקרא שמו:
פסוק ד:
ותקרא שמו שלה. לפי שהיה יהודה בכזיב בלדתה אותו כזיב שם מקום. וי"מ על כן קראה שמו שלה על שפסקה מלדת כי לשון כזיב ולשון שלה אחת היא דכתיב אל תכזב בשפחתך וכתיב אל תשלה אותי. וכזיב לשון פסוק הוא כמו אשר לא יכזבו מימיו:
פסוק ט:
ושחת ארצה. פ"ה דש מבפנים וזורה מבחוץ. ותימא דאמרי' ביבמות שלא שמשו כדרכן וכשנתעברה מן יהודה מיעכה בתוליה באצבעה. ושמא היו בועלים בהטייה ושלא במקום בתולים וזה קרי שלא כדרכה. וא"ת בשלמא אונן שחת זרעו כדמפרש קרא אלא ער למה שחת זרעו שהרי כתיב גבי אונן וימת גם אותו שמתו שניהם בעון אחד. וי"ל דער אינו רוצה שתתעבר שמא יכחיש יפייה:
פסוק ט:
וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. הפשט כן הוא זרע השדה. והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה. פי' אמר בלבו אם אבא אל אשת אחי אשחית ארצי שלא יהיה מי עובדה. לבלתי נתן זרע לאחיו. לא רצה ליתן זרע השדה לאחיו כי לא רצה להשחית נחלתו כדכתיב גבי רות ויאמר הגואל לא אגאל פן אשחית נחלתי:
פסוק י:
וימת גם אותו. אמרינן בסדר עולם שלא היו אלא בני ח' שנים ואע"פ שלא באו לכלל י"ג שנים נענשו תימא דאמרי' בעלמא אין ב"ד שלמעלה מענישין עד עשרים שנה. ואומר ה"ר יהודה חסיד דאין הדבר תלוי בשנים אלא בדעת ובמחשבה כי יש פחות מי"ג שנים ערום בדעת לרעה ולטובה ועל זה נאמר כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבותיו וזהו הנפש החוטאת וכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכתיב כי הילדות והשחרות הבל. וגם שלמה לא היה יותר מי"ב שנה או י"א כשאמר לו דוד ועבדהו בלבב שלם כי כל לבבות דורש ה' וכו' והא דאמרי' דאין ב"ד שלמעלה מענישין עד עשרים היינו בגזרה גדולה כששופט אומה אחת ביחד אז מונה מכ' שנה ולמעלה ואחר הרוב דן את האומה. וכן אתה מוצא לעתיד לבא כשיצחק יליץ טוב על ישראל לא יזכיר אלא מכ' שנה ומעלה אבל יחיד אפילו פחות מבן י"ג שנה מענישין אותו וכן לטובה:
פסוק יב:
ותמת בת שוע. וא"ת למה הגיד מיתתה. וי"ל שלא תתמה על ששכב עם הקדשה שהרי כבר מתה אשתו:
פסוק יד:
בפתח עינים. שנתנה פתח לדבריה אמרה יתומה אני קטנה אני כשנשאתי לבנו ואני כלתו:
פסוק יד:
ויחשבה לזונה. וקשה וכי צדיק כיהודה היאך בעל הזונה. וי"ל כי כסתה פניה משו"ה לא הכירה כי לא יכול לראותה:
פסוק יז:
ויאמר אנכי אשלח גדי וכו' ותאמר אם תתן ערבון. י"א שבא עליה בקידושין ומפרשים כך מה תתן לי כי תבא אלי כלומר כי תקדשני. ותאמר חותמך פי' טבעתך שאתה חותם בה וקדש בטבעתך. תימא להר"ת מה מועיל והלא קידושין צריכין עדים ואפילו שניהם מודים בדבר. וי"ל דמסתמא דאדם חשוב כיהודה לא היה יחידי הולך בדרך אלא א"כ שני נעריו עמו כדין ת"ח וקדשה בפניהם. וא"ת אכתי מה הועיל לו והלא לא מסר לה הקידושין אלא בתורת משכון ואמרי' בקידושין קדשה בפרוטה והניח לה משכון אינה מקודשת. וי"ל שהקנה לה המשכון לפי שעה ולאחר מכאן התנה שתשלח אליו המשכון בעבור גדי עזים:
פסוק כד:
ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. ושם היו יושבים יצחק ויהודה והוא דבר תחלה משום דדיני נפשות מתחילין מן הצד. הוציאוה היו מגררין אותה בעל כרחה. ותשרף אפרים מקשאה אומר בתו של שם היתה שהיה כהן ולכך דנוה לשריפה כי בת כהן שזנתה דינה לשריפה. עוד י"ל דמנהג המדינה כן דזונה בשרפה. וא"ת והרי לא היה עדים והתראה בדבר. ואומר ה"ר יוסף איש ירושלם דדור פרוץ הוה ומ"ה דנוה בשריפה כדי שלא ירגילו בדבר. וכיוצא בדבר מצינו בסנהדרין מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו ולא מפני שדרכו בכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ועל כן נקרא בנו הא' פרץ על שם שדנוה על פריצות הדור. וא"ת כיון דבתו של שם היתה מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והלא כאשר תחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת. וכן משמע בסוטה דמסיק התם שנתנה פתח לדבריה גיורת אני יתומה אני טהורה אני פנויה אני. וי"ל דאפילו לאחר מיתה קרי ליה בית אביה. ולהא ניחא הא דאמרי' בגיטין ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה גט משום דאפילו לאחר מיתת אב קרוי בית אביה. ונמצא דלעולם אגידא ביה. וה"ר יעקב מפונ"טא דמי"ר פי' דודאי אחר מיתת האב אינו קרוי בית אביה ולבית אביה דגיטין דאמרי' דאין זה כריתות לפי דהכי ר"ל לבית אביך למשפחתיך כמו נשיא בת אב. וכן נמי הכא שבי אלמנה בית אביך בית משפחתך:
פסוק כה:
הכר נא. משום שאמר לאביו הכר נא הכתונת בנך לפיכך נענש בהכר נא:
פסוק כו:
צדקה ממני. מדרש אגדה. אמר הקב"ה ליהודה אתה הצלת ג' נפשות מן האש תמר ושני בניה ואחד בבור זה יוסף. אני כמו כן אציל לך ג' מבניך מאש חנניה מישאל ועזריה. ואחד מבור דניאל כי היו משבטו של יהודה. צדקה ממני כתרגומו ממני הרה. וא"ת מה עזרת ללא כח וכל שכן שרצה להמיתה מאחר שזנתה מחמיה. י"ל דמנהג שלהם היה כן כשאין קרוב למת מצוה לקרוב ליבם. ודוחק. וי"מ צדקה ממני שבאתי עליה בקידושין כדפי' לעיל:
פסוק כו:
כי על כן לא נתתיה לשלה בני. עשתה הדבר ופטורה היא משרפה שלא באתי דרך זנות. וקשה להר"מ שהרי אין קדושין תופסין בכלתו וא"כ דרך זנות בא עליה. ולמאי דמסיק במסכת סוטה דאמרה יתומה אני ניחא שגם זה פ"ה יתומה אני וקידושי בנו אינן קידושין כי יתומה אני ולהאי נמי ניחא דמפרש ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק עוד לבא כי אשתו היא. וי"א צדקה ממני כלומר שממני הוא אבל אם מגוי נתעברה נתחייבה שריפה דבית דינו של שם לא גזרו אלא על הגוי הבא על הישראלית ולא ישראל הבא על ישראלית וכן איתא בפרק אין מעמידין זנות בית דינו של שם גזרו. ומהרי"ש פי' צדקה ממני פי' ולא היתה יבמה כלל שהרי ער ואונן מתו מפני ששמשוה שלא כדרכה ואין קידושין תופסין בבני נח אלא בביאה גמורה שנאמר ודבק באשתו אבל לא בביאה שלא כדרכה ולא בכסף וא"כ אינה נשואה כלל ופנויה היתה. וא"ת כיון שהיתה בתולה היאך נתעברה מביאה ראשונה. י"ל דמיעכה באצבעה בשעת תשמיש והיינו דאמר צדקה ממני כשמעו שאמרה שמיעכה נזכר בדבר ואמר זכור אני שבאתי פעם אחת על בתולה ומיעכה באצבעה בשעת תשמיש:
פסוק כו:
ולא יסף עוד. פי' ולא פסק כלומר שלקח אותה לו לאשה כמו קול גדול ולא יסף:
פסוק כו:
ויהי כמשיב ידו. ד' פעמים כתיב יד רמז שעתיד עכן לצאת ממנו שמעל בד' חרמות בימי יהושע: