פסוק א:ויקרא אל משה וגו', לפי שלמעלה אמר ולא יכול משה לבא חל אהל מועד כי שכן עליו הענן, כי משה מרוב ענותנותו נתלבש בענוה ולא יכול לבוא, כמו שאמר תרגום ירושלמי והוה כיון ד לים משה לאקמא ית משכנא ורבי יתיה וית כל מנוהי וחשב משה בלביה ואמר טורא דסיני דבעיר רבוייה רבוי שעה וקדושיה קדושת שעה לא סליקית לגויה עד זמן דאתמר לי מן קדם ה' ברם משכנא דרבוייה רבוי דלעלם וקדושיה קידוש עלם דינא הוא דלא ניעול לגויה עד זמן דיאמר לי מן קדם ה', וכן אמר בזוהר כיון דאתקם משכנא קאים משה לבר אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה. ולמה אל"ף זעירא דאזער גרמיה:
פסוק א:עוד ויקרא אל משה, לא אמר ויקרא למשה, שהיה, נראה שלצורך קרא לו, אלא אמר ויקרא אל משה לא לצורך אלא לחבה, ומרוב חבתו זוכר שמו אע"פ שהוא לפניו, כי כשהוא מרחוק קורא אותו בשמו כדי להודיעו שהוא קוראהו, אבל כשהוא יושב לפניו אין צורך לקריאה אלא מרוב חבתו כדי להזכיר שמו ששמו חביב עליו קוראהו אע"פ שהוא לפניו:
פסוק א:עוד ויקרא אל משה ולא למשה, כאילו אמר אם יש לי שום קריאה היא אל משה, כמו שאמר המדרש משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה, שהם אמרו אם יוספים לשמוע עוד קול ה' ומתנו ומשה שמע וחיה, כמו שאמר במדרש אע"פ שדבר הקב"ה עם אדם הראשון ועם נח ועם אברהם יצחק ויעקב, הם היו יחידים בדורם אבל בדורו של משה היו שבעים זקנים בצלאל אהרן ובניו והנשיאים ולא קרא אלא למשה, זהו ויקרא, אם יש מי שהוא ראוי לקריאה הוא משה, לזה לא אמר למשה שהיה נראה שהוא הבדל פי' שהיה נראה למי קרא, משמע שהם ראוים לקריאה ומשיב למשה שהוא הבדל, לזה אמר ויקרא אל משה, מעולם לא היתה שום קריאה אלא למשה:
פסוק א:ובמדרש שאמר משה כבר עשיתי שליחותי, הוצאתים מארץ מצרים וקרעתי להם את הים הורדתי להם המן העליתי להם הבאר הגזתי להם השליו הקפתים בענני כבוד ועשיתי להם המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמהם, וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירם היאך יקריבו קרבן לפני, לזה אמר אל משה, כלו' כל מה שעשית הוא נקל, ופירוש אל כמו אל בפת"ח כמו וישם לאל מלתי, יש לך מלאכה גדולה וכו':
פסוק א:עוד במדרש. ויקרא אל משה, מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן כאשר צוה ה' את משה, למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטרין על כל דבר ודבר שהוא בונה כותב שמו של מלך, בנה כותלים וכתב עליהם שמו של מלך, מעמיד עמודים וכתב עליהם שמו של מלך, מקרה קורות וכתב עליהם שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטרין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מיצא שמו, אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני בפנים והוא בחוץ, קרא לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקב"ה למשה עשו לי משכן ועל כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה, אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא בחוץ קרא לו שיכנס לפנים, לכך נאמר ויקרא אל משה ע"כ. ויהיה פירוש וידבר ה' אליו שהיה קורא על כל דבר ודבר, מאהל מועד, פירוש אני בפנים והוא בחוץ, אני בפנים שהוא אוהל מועד, ופירוש לאמר מלשון רוממות כמו את ה' האמרת וגו', והרוממות הוא שיאמר לו ליכנס, ותמצא כאן קריאה ודיבור ואמירה, וכל אחד רמוז במקומו, כי קריאה היא מרחוק, ולזה לא אמר מי הוא הקורא, כמו שאמר בדבור וידבר ה' וגו', והדבור מקרוב, ואמירה בלחישה, והיה שם במשכן ג' מקומות, לפני ולפנים, ואוהל מועד וחצר המשכן, שהן כנגד ג' שמות אהיה הוי"ה אדני, ואמירה מלשון אימרא שעושין בשפת הבגד שלא יקרע, וזהו סוד הקרבנות שנאמר בהם ג' מדרגות, אשה ואח"כ ריח ואח"כ ניחוח, מלמטה למעלה והבן, כי קרבן הוא לקרב המדות, ועל זה רמזו ז"ל מי שאמרו לו לירד לפני התיבה פעם ראשונה מסרב, פירש"י ז"ל כלומר שאינו ראוי, שנייה מהבהב, כלומר הרי אני מזומן ומזמין עצמי, מלשון הב הב, שלישית פושט, כלומר פושט הטרדות והמחשבות, ויורד, ומסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול, והכל ברמז:
פסוק א:עוד אומרו לאמר. למד דרך ארץ שלא יכנס אדם לבית חבירו פתאום עד אחר קריאה ודבור. ויקרא בגימ' טוב ברחמים, שהקב"ה הוא טוב שנאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, הוי"ה במ"ק טוב, ומן הראוי שנפש החוטאת היא תמות שעברה על צווי הקב"ה אלא מרוב רחמיו על בריותיו לוקח נפש הבהמה תחת נפש האדם, זהו שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, טוב באתב"ש נפש, הוי"ה במ"ק טוב, עשה ה' טובה עם בריותיו לקחת נפש תחת נפש, לפי שהאדם לא חטא אלא בנפש הבהמית שחמדה לאותה עבירה, וכשרואה ששוחטים לאותה בהמה והיא לא חטאה אז יתבייש ויאמר אוי לי זאת הבהמה לא חטאה ואני הוא החוטא והיא תשחט ותשרף, אז תכנע נפשו הבהמית שחטאה בה. וא"ת זאת הבהמה שלא חטאה הוא עול לה שתשחט, לזה אמר עולה אשה ריח ניחוח לה', שנפש הבהמה היא יורדת למטה וזו עולה למעלה, הואיל ובאה לכפרה על הבריות שלא יאבדו, שהעולם נברא בשבילם ולא יאבד עולמו, שכל אחד הוא עולם קטן, ולזה התחיל זה הספר שהוא ספר הקרבנות בויקרא שהוא גימ' טוב ברחמים, עוד ויקרא לשון זמון כמו יאכלו הקרואים, ועל מקראיה (ישעי' ד'). ויקרא, כאן רמז לו שמדת הדין עתידה לפגוע בבני אהרן והם מזומנין לה, ולזה רמז אדם כי יקריב מכם, לא אמר אדם מכם כי יקריב, אלא אדם כי יקריב מכם, רמז על אהרן שהוא אדם שהוא עתיד להקריב ב' בניה, וכן אמר הקב"ה בקרובי אקדש, בקרובי שהוא אהרן, וכן רמז ואמר מן הבהמה, בהמה בגימ' בן, ואמר דבר אל בני ישראל, לומר שהם כפרה עליהם ועליהם לבכות, כמו שאמר וכל בית ישראל יבכו את השרפה, זהו מכם, ועליהם נאמר אנחנו טמאים לנפש אדם, כי לא היו נשואים וכל אחד נחשב כחצי גוף ושניהם נקראים אדם, כמו שאמר בזוהר פרשת פנחס, ולזה על הבהמה יש רביע. מן הבקר, לא אמר ומן הבקר כמ"ש ומן הצאן, לומר מן הבהמה הוא ענין בפני עצמו רמז על בני אהרן כמ"ש. מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, שהוא קרבן בהמות, אבל קרבן אדם שהוא אהרן, קרבנו מן הבהמה גימ' הבן, ולזה אמר קרבן לה', שה' בחר בהם:
פסוק ב:אדם כי יקריב. כשרוצין להקריב הקרבן, קודם כל דבר יקריב עצמו וישפיל רוחו וגופו, זהו מכם יהיה הקרבן, זהו לה' והוא קרבנכם, זהו מן הבהמה מן הבקר, ואם אין מקריב גופו ונפשו עם הקרבן זה אינו לה, זהו קרבנכם, זהו מן הבהמה ומן הצאן לבד תקריב וגו', כי לא לרצון יהיה, כי זבחי אלהים רוח נשברה:
פסוק ב:עוד אמר מכם לרמוז על המילה, שאדם מביא בנו ומקריבו למילה ואינו יודע פן ימות, ולא עוד אלא שעושה סעודה מרוב שמחתו, וכן ארז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, וכן מכם גימ' היא מילה ע"ה, זהו קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו', זהו קרבנכם, אבל הקרבן העיקרי הוא מכם ממש:
פסוק ב:עוד אדם כי יקריב. ר"ל שרוצה להתקרב אל הקב"ה ולחזור בתשובה, מן הבהמה, צריך לעשות עצמו כבהמה, שלא ירגז וירגיש משום בזיון שיבא לו, ויטה שכמו לסבול עול התורה ועול המצות כבהמה, ויהיה זה בב' זמנים, או מן הבקר, ר"ל בבקר בבקר, בעודו בבחרותו, זהו מן הבקר מן הבוקר יקום, ולא יאמר הן עוד היום גדול עדיין אני בחור עד שאזקין אעשה תשובה, כמה יש שאינם מגיעים לימי הזקנה, זהו מן הבקר מן הקבר מן הרקב, יש לו לירא שלא ימות ויקבר וירקבו עצמותיו וימי הזקנה עדיין לא באו, ומן הצאן, ר"ל קודם שיבאו ימי הזקנה אע"פ שלא עשה תשובה בבוקר שהוא בעודו בחור, והגיע לחצי ימיו, זהו הצאן במלואו צד"י אל"ף נו"ן גימ' קודם בא הזקנה, אז הוא איש טוב. עוד הצאן צד"י אל"ף נו"ן בגימ' איש טוב ע"ה, א"כ בשני זמנין יש לו להתקרב ולעשות תשובה, אבל התשובה המעולה הוא בעודו בחור, כאמרם ז"ל אשרי איש ששב בעודו איש, ולזה אמר אם עולה קרבנו, ר"ל המעולה היא מן הבקר, ר"ל בבקר כשהוא בחור, זכר זה כר, ראוי זה לקרבן להקריבו לפני ה', למנחה לה', כמו שלחו כר מושל ארץ, זכר, כרז, מכריזין לפניו ואומרים תנו כבוד. תמים בגימ' תנו כבוד עם ב' מלות, זכר במלואו זי"ן כ"ף רי"ש בגימ' זרע הנשמה, עזר הנשמה, מעשיו הטובים, וס"ת נפש. עוד זכר במלואו בגימ', מוכתר בי'. עוד בגימ' שלם בכל האיברים. תמים בגימ' שלם בלא מום, חסר אחד, לפי שקורץ מחומר ונתלבש בגוף, וזה ותחסרהו, מעט וגו'. יקריבנו, המלאך מיכאל שהוא הכהן המקריב הנשמות לפני הקב"ה, ואמר יקריבנו ואח"כ יקריב אותו, שמקריבין אותו ומלוין אותו ממלאך למלאך עד שמקריבין אותו לפני הקב"ה, ולזה אמר יקריבנו אל פתח אוהל מועד, ואחר כך יקריבו אותו לפני ה', כי המלאכים הה כתות כתות זה למעלה מזה, וכל אחד ואחד אינו יכול ליכנס לפנים ממחיצתו, לרצונו, כי את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה אל בית המלך. עוד יקריב אותו לרצונו, שיקריב הרצון ויכניע יצרו לעבודתו ית', עוד לרצונו לומר שרוח המקום נוחה הימנו ועושה לו רצונו, ופירוש לרצונו על הרצון שעשה לו שעשה רצונו כרצונו, וסמך ידו על ראש וגו', יש לו יד רמה ויש לו על מה לסמוך, ויש לו עלוי ומעלה, וזהו על ראש העולה:
פסוק ה:והקריבו בני אהרן הכהנים וגו'. בני אהרן הכהנים, בגימ' רמ"ח עצ"ם, ר"ל שמקריבין האיברים והעצמות, כמו שהעונות כתובים וחתומים על עצמות שנאמר ותהי עונותם על עצמותם, כן המצות הם כתובין וחתומים באיבריהם בכל אבר ואבר ובכל עצם ועצם, וכן בני אהרן הכהנים בגימ' חתם, וכן בגימ' מחשק, ר"ל מחשקו שחשק בתורה ובמצות, ורוזנים משחק לו. והקריבו בני אהרן את הדם, הידוע ששפך על למוד התורה, בני אהרן הכהנים עם ג' מלות בגימ' תנא, הוא תלמו"ד, ל' למד את"ן מושבו, וזרקו את הדם, שאר הדם החומרי שבו זכה לאותה מעלה באותה אכילה שהיה אוכל לקיום גופו, אבל לא לפני ה' אלא פתח אוהל מועד, והפשיט שמפשיטים מלבוש החומר הם בגדים הצואים ומלבישים אותו בגד יקר, בגדים חמודים, מלבוש שכלי הם נקראים חלוקא דרבנן ומלבישין כל אותה מצוה לאבר הראוי לה, וזהו ונתח אותה לנתחיה, וחתן אותה לחתניה, שמזווגין כל אחד בראוי לו. ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו', הוא אשה של תורה, וערכו עצים עי"ן צד"י יו"ד מ"ם גימ' ריקוחי, שעושין לנשמה מיני ריקוחין כדי שתוכל לקבל אותו עונג. וערכו בני אהרן את הנתחים את הראש ואת הפדר, שמורידין שפע מהראש שהיא הנשמה אל הגוף שנפרדה ממנו, אשר על העצים, מאותם ריקוחים אשר על האש, מאותו מזון אשר על המזב"ח בגימ' הזן, וקרבו וכרעיו ירחץ במים, במים העליונים, מימי החסד, קרבו כרעיו גימ' תרי"ג, יתר א', שהוא הגוף, יפרכסו ויתקנו כדי להעלותו לפני ה', כמו שהיו עושים בביכורים יום שהיו מגיעים לירושלים שהיו מפרכסים אותם, אשה זהו הנפש, ריח זה הרוח, ניחוח זו הנשמה שכולם מתקשרים זה בזה ונראים לפני ה', זהו לה', על זה נאמר והקטיר הכהן את, הכל המזבחה. ריח ניחוח לה', ר"ת למפרע לנר, להאיר לפני ה':
פסוק ט:עוד וקרבו וכרעיו ירחץ במים, שהמביא קרבן צריך לרחוץ תוכו וברו, קרבו זהו תוכו, וכרעיו הם ברו, ירחץ במים, ירחצם במי הבכי, ולא יתגאה בקרבן שהביא אלא יחשוב שכל מה שנעשה באותה בהמה הוא ראוי לכלם. ואם מן הצאן, שלא שב בתשובה בבקר, כלומר בבחרותו אלא שב קודם ימי הזקנה. שאחר שעשה כמה עונות וטעם טעם החטא כבש יצרו ועמד כנגדו והעיז לו פנים, וזהו מן הכבשים או מן העזים ואמר אחר כך לעולה, ובקרבן הבקר הקדים העולה שאמר אם עולה קרבנו מן הבקר, וכאן אמר מן הכשבים או מן העזים לעולה, לפי שלא טעם טעם חטא מעולם, לזה הקדים העולה, לומר שהוא עולה על הכל, ולזה תמצא בעולת בקר ד' פעמים עולה, לומר שהוא מעולה בד' יסודותיו, אמנם אם מן הצאן קרבנו אמר ב"פ עולה, לומר שב' יסודות שהם האש והרוח הם שעלו לעילוי אחר התשובה והב' אחרים צריכים כבוס או גלגול, כחז"ל כפי חכמתו ית'. ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, לא אמר ושחט אותו לפני ה' כמו שאמר בעולת הבקר, לפי שבגדיו צואים ואין לבא אל שער המלך ולא אמר על המזבח אלא על ירך המזבח צפנה, לפי שנטה אחר הצפוני שהוא היצר, לזה אמר ושחט אותו לא אמר ושחט הכבש או העז אלא אותו, לומר שצריך להתודות ולשחוט יצרו, על ירך, על המילה אם טימא אותה, צפונה נסתר, גם כן יעשה תשובה בסתר, כי חציף מאן דמפרסם חטאיה, אלא צפונה לפני ה', באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה:
פסוק ט:עוד בזוהר שחיטתן בצפון, דבעי למשחט לההוא דבההוא סטרא ועל דא אתמר זבחי אלהים רוח נשברה, בגין דיתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ומתגברין רחמי על דינא, ודא הוא רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחיליה, ובר נש בעי למיקם על מדבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדוי, בגין דהוי ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברו רחמי על דינא:
פסוק יא:עוד צפונה לפני ה', שמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ביאור הענין הוא כי בעלי תשובה הם צפונים וטמונים שלא יראו אותם המקטרגים שעשה תשובה ויקטרגו עליהם, ולכך צפונה לפני ה' שהוא אדוק שם, כמו בנח שנאמר בו את האלהים התהלך נח, שלא יקטרג עליו מלאך המות ויתבע עלבון הזנות שאם יתבע עלבון הזנות לא ישאר לא נח ולא בניו, כמו שארז"ל כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולימוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ולזה לא נחתם גזר דינם על הזנות אלא על הגזל, כדי שישאר נח ובניו, ולזה היה נחבא שנאמר את האלהים התהלך נח, ולזה אמר לו לעשות תיבה שלא יראוהו המקטרגים, וזהו אמרם במקום שבעלי תשובה עומדים, לא אמר יושבים שמי שהוא עומד אין לו כ"כ נחת רוח כמו היושב, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום כמו המלאך שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים, וכן נאמר לירמיה שהיה מתרעם אמר לו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, לפי שאינו מתירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כבוס ולא לבון אלא הם עומדים בליבונה נקיים וזכים וברים, כי הלבוש אחר שנתכבס א"א לו לחזור כמו שהיה בעודו חדש, ולזה לא אמר וסמך ידו כמו שאמר בעולת הבקר לפי שאין לו הרמת יד, וגם לא אמר והפשיט שאין די לו בהפשטה אלא צריך שנוי מקום ושנוי מעשה, ויעשה עצמו כאילו הוא בריה חדשה, ולזה אמר ונתח אותו ואת ראשו ואת פדרו, לא אמר את הראש ואת הפדר בה' הידיעה כמו שאמר בעולת הבקר אלא את ראשו כפי ערכו, ולזה לא אמר ג"כ קרבו כרעיו בגימ' תרי"ג יתר א', רמז על הגוף שמתלבש בו כשבא לזה העולם בשליחותו של מקום, וזהו לפני ה' אינו יוצא ואינו בא, לזה והקרב והכרעים הידועים שהיו בו קודם שחטא ירחצם במימי התורה שהיא מטהרת הכל. והקריב הכהן את הכל, בעולת הבוקר לא אמר והקריב לפי שאינו צריך שיקריבוהו אחרים שהוא מקריב עצמו, אבל זה מתבייש וצריך אחרים שיקריבוהו, ואחר כל זה עולה הוא, ובעולת הבקר לא אמר הוא, לפי שמתחלה ועד סוף היה צדיק, אבל זה שמתחלתו היה צדיק וסרח, אם עשה כל זה חוזר להויתו ולצדקתו הראשון, לזה אמר הוא אשה ריח ניחוח, כל אותם זדונות נעשות לו כשגגות וכזכיות, שנאמר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך קרי ביה בגידותיך, זהו ריח ניחח לה', ריח ניחח עה"מ בגימ' רחץ, שרוחץ מטומאתו. ואם מן העוף עולה קרבנו, שלא שב בתשובה עד שהנשמה מעופפת לצאת, עולה קרבנו, שה' מקבל תשובתו, שנאמר תשב אנוש עד דכא, אז"ל עד דכדוכה של נפש, עולה קרבנו, שהקב"ה מקבל, תשובתו, ובמה יראה לפני המלך שאין לראות פניו ריקם שנאמר ולא יראו פני ריקם, והקריב מו התורים, מן המצות שהם בתורה, ואמר תורים שיש מצות מן התורה ויש מדרבנן, שהיא תורה שבעל פה, וכן התורים בגימ' מתרי"ג ב', פי' ב' תורות שאין לך ריקן בישראל שאינו מלא מצות, יקריב מהם או מן בני היונה, אולי מל בנו, שכן יונה בגימ' מל ש"ה, או שמא עסק בתורה שהיא נקראת לקח, וכן בני היונה בגימ' לקח, או היה לו חלק בה או בשום מצוה, ובזה יראה לפני ה'. והקריבו הכהן העליון שהוא מקריב הנשמות אל המזבח לא לפני ה עד שיעשה לו כל מה שצריך לטהרתו. ראשונה ומלק את ראשו כל מה שעשה מראשיתו, מלקו במקלו, עד שימלקם וימחו ולא יזכרו, חוץ מדם מילה זה אינו מוחה, אלא אדרבא ממציאו. והסיר את מראתו בנצתה, אח"כ ינקה אותו מטומאת העבירות שהם מוראתו, וכן מראתו בנוצתה בגימ' הם טומאת העבירות, והשליך אותה אצל המזבח, המזבחים בני אדם שהם כחות הטומאה, קדמה שמקומם הררי קדם, אל מקום הדשן גימ' שטן, שהוא מתדשן כשמשטין על בני אדם, יתן לו חלקו ויפרידו מעליו. ושסע אתו בכנפיו, בגימ' יתקנו ויקשטו עה"מ. בכנפיו, הם המצות שפורח בהם, כמו שאז"ל למה נמשלו ישראל ליונה לומר לך מה יונה נצולת בכנפיה וכנפיה מגינים עליה כן ישראל נצולים במצות, לא יבדילם ממנו. והקטיר אותו הכהן, לא אמר כמו שאמר בבקר ובצאן והקטיר הכהן את הכל, זה אין לו כי כל ימיו היו בעבירות והכהן בירר קצת המצות ומן התורה שעשה להראות בהם כי היה משליך מראתו, וזהו על העצים שהם המצות, אשר על האש היא התורה שנקראת אש, שנאמר מימינו אש דת, ואז אחר כל זה עולה הוא, שעלה למעלה ליראות את פני ה':
פסוק יא:ועל דרך הפשט, מן הבקר ומן הצאן, מן הבקר הוא קרבן העשיר, ומן הצאן קרבן עני, ובזה תבין שיש כמה שנויי לשון בין קרבן הבקר לקרבן הצאן, וכולם הם עולה. בבקר אמר אם עולה קרבנו מן הבקר, שהוא מתגאה ואומר ראו קרבני שהוא מעולה שהוא פר, ולזה אמר אם עולה קרבנו, אבל בקרבן הצאן אמר ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים לעולה וגו', לא אמר לעולה מן הכבשים:
פסוק יא:עוד אמר יקריבנו אל פתח אהל מועד, שמרוב גאותו נכנס בו לפנים להראות בו, משא"כ העני, לזה לא נאמר בקרבן הצאן יקריבנו אל פתח אהל מועד, אלא יקריבנו סתם, כי הוא מתבייש ליכנס בו, ואמר יקריב אותו לרצונו, כבר אמר יקריבנו למה חזר ואמר יקריב אותו, ועוד כאן אמר לרצונו ובצאן לא אמר לרצונו, אלא אמר הוא הקריב פרו והוא מתגאה בו יהיה לחוטא תרעומות לומר אתה בראת היצר, זהו מאמר ר"י שאמר אשרי מי שעמלו בתורה שעמל וטרח, ומצד העמל והטורח אינו בא לידי חטא, כי אינו בא לידי חטא אלא מצד הבטלה, כמו שארז"ל הבטלה מביאה לידי זמה, עושה נחת רוח ליוצרו שמתוך שהוא עמל אינו בא לידי חטא, כי אם היה חוטא היה מענישו, והיה מתרעם על הקב"ה לומר שהוא כמו אנוס באותו חטא, מאחר שהוא בראו וכביכול שאין להקב"ה נחת רוח בו, אע"פ שברא תבלין יאמר לא יברא הוא ולא תבליו, כי קורץ מחומר והחומר נמשך אחריו, ויאמר שכביכול שעושה עמו עול על שהענישו על החטא ואין נחת רוח לפניו, אבל כשלא חטא או חטא ועשה תשובה אז אינו מתרעם, ולזה אמר ועושה נחת רוח ליוצרו, לא אמר להקב"ה אלא ליוצרו שיצר היצה"ר, זהו ריח ניחח לה', וזהו שפירש"י ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לפי שיצר הרע הוא אחד מהדברים שהקב"ה מתחרט עליהם כביכול שבראם, כאומרם ז"ל פרק קמא דסוטה א"ר אחא אמרי בי רב ד' דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום שבראם ואלו הן כשדים וישמעאלים וגלות ויצר הרע, כשדים שנאמר כו', וכששב בתשובה עושה נחת רוח שברא יצה"ר וברא לו תבלין שהיא התשובה והועילו, כביכול כאדם שלוקח נחמה:
