פרשנים על הפרק
📜
תרגום אונקלוסאונקלוס17 פסוקים📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל17 פסוקים📜
רש"ירש״י61 פסוקים📜
רבינו חננאלרבנו חננאל1 פסוקים📜
ריב"איהודה בן אליעזר12 פסוקים📜
דעת זקניםתוספות11 פסוקים📜
רשב"םרשב״ם12 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא32 פסוקים📜
חזקוניחזקוני53 פסוקים📜
רמב"ןרמב״ן15 פסוקים📜
הדר זקניםתוספות7 פסוקים📜
רא"שרא"ש8 פסוקים📜
בעל הטוריםיעקב בן אשר20 פסוקים📜
קיצור בעל הטוריםיעקב בן אשר7 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג94 פסוקים📜
רלב"ג ביאור המלותרלב"ג18 פסוקים📜
פרדס יוסףלא ידוע45 פסוקים📜
שפתי כהןלא ידוע15 פסוקים📜
צרור המוראברהם סבע15 פסוקים📜
מזרחיאליהו בן אברהם מזרחי63 פסוקים📜
תולדות יצחקיצחק בן יוסף קארו3 פסוקים📜
ספורנוספורנו4 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי11 פסוקים📜
לבוש האורהר' מרדכי יפה8 פסוקים📜
יריעות שלמהמהרש"ל1 פסוקים📜
עמר נקאלא ידוע20 פסוקים📜
תורת משה (אלשיך)אלשיך40 פסוקים📜
גור אריהמהר"ל67 פסוקים📜
דברי דודדוד הלוי סגל24 פסוקים📜
כלי יקרשלמה אפרים מלונטשיץ22 פסוקים📜
שפתי חכמיםשבתי בס75 פסוקים📜
תפארת יהונתןיהונתן אייבשיץ11 פסוקים📜
אור החייםחיים בן עטר59 פסוקים📜
משכיל לדודדוד פארדו33 פסוקים📜
אדרת אליהואליהו בן שלומו זלמן מווילנה67 פסוקים📜
מיני תרגומאישעיה פיק ברלין2 פסוקים📜
נחלת יעקביעקב בן יעקב משה מליסא2 פסוקים📜
נחל קדומיםר' חיים יוסף דוד אזולאי6 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי6 פסוקים📜
נתינה לגרהרב נתן מרקוס אדלר6 פסוקים📜
הכתב והקבלהיעקב צבי מקלנבורג20 פסוקים📜
העמק דברנפתלי צבי יהודה ברלין24 פסוקים📜
הרחב דברנפתלי צבי יהודה ברלין1 פסוקים📜
פירושי רד"צ הופמןדוד צבי הופמן138 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין111 פסוקים📜
צפנת פענחיוסף רוזין10 פסוקים📜
ברכת אשראשר וסרטיל36 פסוקיםמאמרים על הפרק
תורת משה (אלשיך)
אלשיך
פסוק א:
ויקרא אל משה. הנה ראוי לשית לב. (א) כי מהראוי יאמר ויקרא ה' אל משה וידבר אליו. כי למה זה הם שלא להזכיר כי ה' קורא לו ואך באומרו וידבר הזכיר שמו ית'. (ב) כי אחר שהקריאה גם היא מאהל מועד מהראוי יאמר ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו. (ג) אומרו מאהל מועד ולא אמר באהל מועד כי שם ידבר עמו כי הקול היה נפסק ובלתי יוצא מהאהל וחוצה:
פסוק א:
והנה ארז"ל (ויקרא רבה פ"א) כי גדול כבוד הנעשה למשה מלאברהם כי את אברהם קרא על יד המלאך והקב"ה דבר אח"כ עמו. אך למשה הקב"ה הוא קראו והוא דבר לו. והנה לפי זה תכפל הקושיא ראשונה שא"כ טוב טוב היה יאמר ויקרא ה' אל משה:
פסוק א:
אך אפשר לדעתם ז"ל. כי בעל המאמר ההוא הוקשה לו כי מלת אליו מיותרת. כי ע"כ יש דורשין שהוא אליו למעט את אהרן. אך בעל מאמר זה מפרש שכוונת הכתוב הוא לומר שכיבדו הוא ית' כבוד גדול מה שלא עשה כן לאברהם. והוא כי ברצות מלך לדבר עם א' מאוהביו אינו כבוד מלך לקרא אותו ע"י עצמו שיבא לפניו או להודיעו שחפץ לדבר עמו. כי אם שלח ישלח אחד מהנערים משרתי פניו לקרא לו. ובבואו לפניו פה אל פה ידבר בו כמשפט לאוהבי שמו. כמעשהו ית' עם אברהם ששלח מלאך וקוראו מן השמים ואח"כ הוא ית' דבר עמו. אמר כי רק במשה אפי' הקריאה שהיה הכנה אל הדבור. היה ע"י עצמו. וזה יאמר ויקרא אל משה וגם וידבר ה' בעצמו. שהיתה הקריאה והדבור ע"י ה' בעצמי. זה עשה אליו בלבד מה שאין כן לאברהם:
פסוק א:
או כוונו ז"ל. שאמר ויקרא אל משה. ולא נזכר מי היה הקורא. יורה ודאי שחוזר אל אומרו למעלה ולא יכול משה לבא וכו' וכבוד ה' מלא את המשכן. שהיה ירא מלבא. על כבוד ה' שהיה מלא את המשכן. ע"כ ה' הנז' באומרו וכבוד ה' מלא קרא את משה שיבא פנימה וידבר ה' אליו. ומה היה שסמך אל ה' הנזכר בפסוק ההיא לבלתי הזכיר כאן את הקורא. ולא סמך אל הפסוק ההוא לבל הזכיר פה שם הקרוין על שגם נזכר משה בפסוק ההוא. והיה די יאמר פה ויקרא אליו וידבר ה' וכו'. ע"ד (בראשית י"ח) וירא אליו ה' באלוני וכו' ולא אמר אל אברהם כי סמך על פסוק סוף פרשה הקודמת שנזכר בו. וא"כ למה נזכר משה בפירוש. אלא ודאי כיוון לרמוז כי את משה לבדו עשה ית' את הכבוד הזה משא"כ לזולתו הוא אברהם. שנא' בו ויקרא גם הוא. והצד השוה שבשני דרכים אלו הוא כי למה שאין כבודו יתברך להיות גם הקריאה ע"י עצמו. ע"כ לא הטיל הזכרה בפירוש אצל הקריאה רק אצל הדבור אך הכתיב באופן שיובן כי גם הקריאה על ידו ית'. עם היות שאינו כבודו להיות גם הקריאה על ידו. ע"כ בדבור שהוא כבודו הכתיבו בפירוש מה שאין כן בקריאה כי אם שיובן דחד ייתור או סמוכות כלומר כי גם מה שאינו כבודו ית'. עשה לפני משה. כי גדול הוא לפניו ית':
פסוק א:
וע"ד הפשט להשיב על כל הכתוב מעין הקודם בבחינה אחרת. והוא בהזכיר מאז"ל (ויקרא רבה פ"א) באומרם מאהל מועד. שאמרו מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ואינו יוצא חוץ לאהל וכו'. והוא כי אינו כבודו יתברך להיות בתוץ קולו רק במקום הוכן לשבת:
פסוק א:
ובזה נבא אל הענין. והוא כי הנה היה משה חוץ למשכן כי לא יכול לבא. וע"כ לקרא אותו היה צריך. אם הוא ע"י עצמו יצא הקול חוצה ולא יפסק פתח האהל. ע"כ מפני כבודו ית' לא אמר ויקרא אל משה מאהל מועד שזה יהיה או' בפירוש מה שאינו כבוד אלהים. ע"ב מאומר בהסתר ויקרא אל משה סתום. ומאליו יובן כי יצא הקול לחוץ. כי שם משה אך לא אמר מאהל מועד כי אם אחר או' וידבר ה'. שהוא אחר שנכנס בפנים אז אמר מאהל מועד. שפירושו כמ"ש ז"ל שלא היה הקול יוצא חוץ מאהל לומר כי מה שהיה דבור שהוא אחר הכנסו היה מאהל מועד ולא יצא הקול חוצה. ושעור הכתוב ויקרא. שהוא שקראו עודנו בחוץ שהוא כי יצא הקול לחוץ. זה היה אל משה שהוא מפני כבוד משה. אך מה שוידבר ה'. עם היות הדבור אליו. עם כל זה היה דוקא מאהל מועד ולא יצא הקול לחוץ. תדע למה מפני שהוא לאמר לזולתו. וע"כ לא עשה ית' בשביל מה שהוא לאחרים כאשר מה שהיה נוגע אל משה עצמו:
פסוק ב:
דבר אל וכו'. ראוי לשים לב. (א) שאחר אומרו דבר אל בני ישראל למה חזר ואמר ואמרת אליהם. וגם הא' בלשון דבור והב' בלשון אמירה. (ב) אומר אדם ולא איש: (ג) מלת מכם שהיא מיותרת:
פסוק ב:
ויתכן יאמר דבר אל בני ישראל דבור של קושי. ושוב אמור להם דברי פיוס וחבה. הדברים של קושי הוא אדם כי יקריב. לומר כי למה שהוא אדם שמאדמה קורץ וערב אל לבו לחטא לה'. כאשר יבא להקריב מכם היה ראוי ליקרב כיצחק על גבי המזבח. ולא יתרצה יתברך בקרבן בהמה. כלומר כי במה יקדם ה' הירצה ה' באלפי אילים וזהו דברי קושי ברמז באומרו דבר אל בני ישראל. כי הראוי היה להקריב את עצמו. ומה שאמרתי ואמרת לשון חיבה הוא כי אע"פ כן אני מתפייס מחיבתי אליכם. כי מן הבהמה מן הבקר כו' תקריבו את קרבנכם. שאעלה עליכם בהקריבכם בהמה כאלו תקריבו קרבנכם של עצמכם:
פסוק ב:
או יאמר מענין זה. מאמר דוד המלך ע"ה באומרו (תהילים כ״ה:א׳-ב׳) לדוד אליך ה' נפשי אשא לומר למה שאני דוד ב"ו. והמשאת והמנחה אליך ה' הוא. כי אין ערוך אליך. ע"כ ראוי הוא כי נפשי אשא. משאת מאת פני אליך. כי אין לאיש נכבד בנפשו להציג לפניו ית' לכפר עונו. ולא יקשה בעיני להשיא נפשי אליך שאמות. מדאגה פן אבוש בהציג נפשי לפניך מבושת עוני שעדיין לא טהרתי מעוני. כי הלא במה שאתה אלהי בך בטחתי אל אבישה. אך ירא אני שאל יעלצו אויבי לי אם אמותה הפעם שיעלצו במיתתי ויתחטאו לך. כלומר ולא אמות כי אחיה ותתקנני בחיים:
פסוק ב:
ועל דרך זה יאמר נא הוא יתברך. דבר אל בני ישראל דברים של קושי. ואחרי כן ואמרת אליהם דבר של חבה ופיוס. ומה שאמרתי דבר של קושי הוא כי אדם. כלומר למה שאיש האדמה הוא. כי יקריב מכם הוא ראוי כלומר ממה שהוא מתוככם. בכם הוא הנפש. למה שהוא קרבן לה'. כי מה דורון תערכי לו ית' ראוי אם לא הנפש. כי רוחני היא באופן שהמות ראוי לאשר חטא לו וזהו הקושי אשר אמרתי דבר אל בנ"י אך אשר אמרתי אחרי כן ואמרת אליהם ל' חיבה. הוא כי שבתי וראה לרחמכם כי חביבים אתם לפני. ואתן תמורת נפשכם בעל חי בלתי מדבר. מן הבהמה ומן הצאן תקריבו את קרבנכם המיוחד לכם הוא הנפש. שאעלה עליכם בהקריבכם מן הבהמה כו' כאלו קרבנכם המיוחד אתם מקריבים והיו קדש:
פסוק ב:
עוד יתכן בשום לב אל הכנסו בלשון יחיד אדם כי יקריב. וצאתו בלשון רבים שאומרו תקריבו את קרבנכם. והוא כי אמר אלהים דבר אל בנ"י דברי קושי ושוב ואמרת אליהם דברי חבה. והקושי הוא אדם כי יקריב מכם. כלומר אדם א' מכללות מרובים שהיא מכללותכם הוא הראוי שיקריב ואקבלנו. כלומר אך לא כי יחטאו רבים שקרבן לא ארצה מידם כי גדול עון של רבים. ועם כל זה הנני שב ואו'. שאפי' של רבים לא אגעל בו. ומן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם של רבים. וכן תחלה החל לפרש קרבנות יחיד ואחרי כן של רבים:
פסוק ב:
או יאמר אדם וכו'. ענין כל ישראל ערבים זל"ז וחטא הא' על הכלל יחשב. ומה גם על הראוי להזהיר ולהיישיר. כמאמרו ית' ליחזקאל (יחזקאל ג') ואתה כי לא הזהרת רשע וכו' וע"כ כי יחטא איש גם זולתו יאשמו. וזה אדם כי יקריב שהוא על אשר חטא. הנה מכם נמשך לו זה שהוצרך להקריב שלא הזהרתם אותו. וא"כ גם כלכם הייתם חייבים ולא יכופר בקרבן א' שיקריב הוא לבדו. אך זה חסד כי קרבן א' לה' די. וגם שיהיה מן הבהמה וכו' אקבל כאלו גם כולכם תקריבו את קרבנכם של כלכם. שלא הזהרתם אותו באופן שלא יבא לידי חטא. נמצא שבהקריב הקרבן את כלכם הוא מטיב:
פסוק ב:
או יאמר. בשום לב אל רבוי האת. אדם כי יקריב. ויהיה מכם שהשבתם אותו בתשובה ועל ידיהם הוא שב. ומקריב קרבן לה' מן הבהמה כו'. מעלה אני עליכם כאלו תקריבו כלכם. את קרבנכם כאלו אתם גם אתם מקריבים. ולא קרבן א' כ"א שנים. (א) את האיש שהשבתם בתשובה כי היה רחוק והקרבתם אותו עד ה'. (ה) הקרבן עצמו. וזהו תקריבו את קרבנכם כי האת מרבה את השני. באופן שהמקריב מקריב קרבן א' שהוא מן הבהמה. ואשר השיבו אותו בתשובה וגרמו שיקריב מן הבהמה הם מקריבים שנים שהם אדם ובהמה. וזהו אדם כי יקריב בהיות מכם על ידכם. האדם הנזכר עצמו הוא קרבן לה'. נמצא שמן הבהמ' כו' שהוא מקריב. אתם מקריבים שנים. כי תקריבו את קרבנכם. כי באומרו את מרבה הא' ובאומרו קרבנכם הוא האדם אשר תקריבו הם לה':
פסוק ב:
או שעור הכתוב אדם כי יקריב ונמשך מכם שהשבתם אותו. הוא מקריב קרבן אחד לה' וקרבנו ב"ח מן הבהמה כו'. ואתם שהשבתם אותו תקריבו שנים. והא' הוא אדם. וזהו תקריבו את קרבנכם. כי באו' את ואו' קרבנכם הרי כאן שנים:
פסוק ב:
עוד יתכן. בשום לב אל החילי שלא לנוכח אדם כי יקריב. ומסיים לנוכח תקריבו את קרבנכם. אך יאמר. כי הנה אם איש א' יחטא בקרב כל ישראל. הלא נפרד יקרא בין מה' (ישעי' נ"ט) כד"א עונותיכם היו מבדילים. וגם מרעיו הפרד נפשו. ולא יחשבו גוי א'. כי המליץ רע הוא שטן יצה"ר יפריד ביניהם. כי כל ישראל קדושים והוא טמא:
פסוק ב:
ונבא אל הענין. אמר אדם כי יקריב על אשר חטא. הנה שלא לנוכח אדבר בו כי בחטאו רחק מה' ומישראל. אך יתקרב מעט מעט ובישראל יתחיל. כי במה שבא לקרב קרבנו כי גמר בדעתו להקריב. וזהו או' יקריב ל' עתיד. הנה ע"י המחשבה טובה נעשה מכם שמכם ואחדותכם יחשב. אך עדיין לא דבק בה. אך בעשותו קרבן לה'. כי ע"י עשות קרבן לה' נעשה הוא לה' כי נתקרב אליו. ואז כמוהו ככם אדבר לנוכח. ואומר לכם מן הבהמה כו'. שעם שאשר תקריבו היא בהמה אח'. אתם מקריבים שנים את האדם הנזכר שהי' נפרד מאתו ית' והקרבן בהמה. וזה רבוי האת. ולא בלבד הוא כ"א גם אתם. כי קריבתו גם לכלכם מטיב. כאלו אתם גם אתם מקריבים כמוהו את קרבנו כי כל ישראל גוי א':
פסוק ב:
או יאמר אדם כי יקריב כו'. והיא בשום שכל והבין כי הלא כמו זר נחשב שאיש א' יחטא ועל הבהמה יקצוף כי הנפש החוטאת ראוי שהיא תמות. ותהי נא יד ה' באדם אשר חטא לו. ולא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה באדם. כי אלה הצאן מה עשו. כי איננו ית' כמלך הארץ שיביאו לו מנחה. ויהיה כמחריש על אשר חטאו לו באלפי אילים וצאן לרוב. כי בהמה שמן חלקו מאכלו בריאה. אך לא כאלה ה' אלהים אמת כי אין לו יתב' חלק באוכל ושתה חלילה. כי רם ה' מכל הנאה גשמית והוא בורא כל ואדון הכל. ואיככה נוכל וראינו פה קדוש יצו עלינו להקריב לפניו קרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ולא יחרד לבנו. והן זאת החרדה אשר חרד הוא ית' עצמו ע"י אסף ברוח קדשו באומרו (תהילים נ׳:ח׳) לא על זבחיך אוכיחך כו'. לומר אל יעלה על רוחך כי למען הנאת קרבנותיך אני מוכיחך על חטאתיך. למען תביא לי קרבנות ליהנות מהם חלילה ומה גם שתחשוב כן על העולה שכולה כליל. כי הלא לא על זבחיך שתקריב אוכיחך למען תזבח לפייסני בזבחיך. כי הלא אתה דע לך כי לא בלבד אשר לא תקריב על מזבחי רק חלב ודם. כ"א אפי' עולות אשר כולם כליל לא אחפוץ כי טוב היה שלא להרהר רע להביאם. ואם פעם הרהרת ותביא עולה חפצתי בה לתקון נפשך. אך אם תתמיד בהרהורים רעים תמיד ומעלה לי עולות תמיד עולה על כל הרהור. הלא אקוץ בך. כי טוב שלא תהרהר. משתהרהר ותביא ברבוי. וזהו ועולותיך כו' שעולותיך נגדי. כמנגדים לי אחשיבם בהיותם תמיד. כי ההתמדה בהרהורים רעים אקוץ בם. עם שעולות תמיד תעלה לי. עם שכלם כליל. לא יעלה על רוחך יש לי הנאה בקרבנותיך. כי לו הונח הייתי נהנה מהם. לא אקח מביתך פר בהמות בייתיית. שיראה בעיניך שאני צריך לך. במקום שיש לי מן ההפקר כי לי כל חיתו יער כו'. ואם הוא להיות יותר עריבות הבייתיות. הלא ידעתי כו' וזיז שדי כו'. שארז"ל שנקרא זיז שיש בו מכל טעמים שבעולם מזה ומזה. וכ"ש שאם הונח שארעב חלילה ואצטרך אליה. לא אומר שתהיה האמירה לך. כי לי תבל ומלואה אתה ומקנך. ולא אניח הדבר ברצונכם אדם כי כו'. ומה גם עתה כי אעיקרא דדינא פירכא. כי האוכל בשר אבירים וכו'. הנה כי גם בעיניו יתברך יפלא ומוכיח לאדם. בל יעלה על רוחו שלהנאתו הוא עושה ולא עוד כ"א בני אדם גם בני איש. היו מן המתמיהין על הדבר לפניו ית'. באמת באמור. כי מה המה כל צאן ובקר ישחט. אשר יחטא איש. האם יש בהם די כפר אשר חטא על נפש הרוחניות. והוא אשר הנביא דבר בשם ישראל לפניו ית'. באומרו (מיכה ה') במה אקדם ה' אכף וכו'. והוא כי למעלה מדבר הוא ית' עם עמו ואו' עמי מה עשיתי לך כו' אשר העליתיך כו' עמי זכר נא מה יעץ כו'. נמצא העם כאשר על בלתי החזיקו טובה על כל הטובה ואדרבה חוטא לפניו. ועל ב' הדברים יאמר נא ישראל כמשיב העם אל ה' אשר היא כמדבר בו לנוכח. ואומר אל הנביא כנגד אשר הטיב לי. במה אקדם ה' כלומר במה אתראה לפניו כנותן לו תודה והחזיק לו טובה במה שאני אדם. והמקבל הוא ה' שאין קץ לגדולתו. ועל החלוקה הב'. והיא על שחטאתי לו וצריך להכנע תחתיו שיסלח לי. אמר בתמיה אכף לאלהי מרום. כי במה שהוא אלהי מרום באיזה דבר תתייחס אלי הכנעה אצלו. והוא כי כאשר לא יחזיק האדם טובה לצפור דרור אם יצוייר שישתחוה לו ויכנע לפניו. כי אדרבא ישחק לו באמת באמור במה נחשב הוא לפני. שאחשוב הכנעתו אלי כי איש אנכי. וכי שיח וכי שיג לו ונחמד להשכיל. והיא בריה קלת האיכות עוף יעופף על הארץ ועאכ"ו תמיהה כפולה ומכופלת. שיחשוב ה' אלהי הצבאו' בורא כל העולמו'. אשר יכרע אנוש רמה חרש מחרשי אדמה לפניו ית'. כי ה' ישחק לו ומאפס ותוהו יחשב הכנעתו לפניו יתברך:
פסוק ב:
וזה מאמר עם בנ"י כמתמיהין. ואומר אכף לאלהי מרום. כי האכף לאשר הוא אלהי מרום. ופירש על ראשון ראשון על או' במה אקדם ה' אמר האקדמנו בעולות כו'. והוא כי בהחזיק אהרן טובה ביום הוקם המשכן על שהקימו ה' לכהן גדול. לאמר יביא עגל וכבש בני שנה לעולה. וע"ז תפס על כיוצא בו פה עולות ועגלים בני שנה. והכונה כאמור כי למה שאני אדם וגם שהמקבל הוא הקב"ה איך אתראה לפניו בב"ח. ועל הב' אמר הירצה ה' כו' האתן בכורי פשעי כו'. ר"ל האתן בכורי שאזבחהו על פשעו אשר פשעתי אני והלא הוא לא פשע מאומה וכנפש האב וכנפש הבן לו ית' המה. נפש החוטאת היא תמות. ועוד טענה אחרת וגדולה היא. והיא כי האתן פרי בטני כלומר שהחלק שיש בו מג' שותפין שבאדם. הקב"ה ואביו ואמו. באופן כי אין הנפש מאתי רק פרי הבטן. פרי המתייחס מהבטן הוא הגוף. אך הנפש מאתו ית' היא. וא"כ איך אתן פרי בטני הגשמי בעד חטאת נפשי. והלא אינו כדאי שבנפש שטמאתי יכפר:
פסוק ב:
או יאמר האתן בכורי פשעי כלומר בכורי א' יספיק לפשע א'. וכן א' משאר בני יספיקו לחטאת נפשי א'. אך לשאר פשעים וחטאות מה אעשה. ומאין לי בנים כשיעור פשעי וחטאתי. באופן היו דברי אלו דברי תשובה והגזמה בהעלות ישראל על לבן. גודל עונש החוטא לפניו ית' וגודל השערתו. שיש להחזיק לו טובה על אשר היטיב לו. ומתבהל באומרו כי מה יספיק לרצותו. ע"כ משיב הוא ית' אל הנביא ואומר הגיד לך אדם מה טוב. לומר במה שהגיד לך אדם הדברים אמורים. שמורה כי שב עדי בלב שלם ומתחרט וכ"כ גדול חטאו לפניו. שאינו מוצא דבר לרצותו ולכפר בעדו שיספיק. הלא מה טוב הוא. כי בזה לבד אני מתפייס. ואומר לו כי מה ה' דורש ממך לא זבחים ולא עולות. כ"א על הנוגע אל מה שבין אדם לחבירו. הוא שתאהב את רעך כמוך לבלתי עשוק והצר לו. כ"א שאדרבה תיטיב לו אם תוכל. ועל בלתי עשוק והצר לו אמר עשות משפט. כלומר לא תייחל אם יש לך דין ודברים עם רעך עד יביאך לשער הזקנים למשפט. כ"א שאתה בעצמך תעשה לך המשפט וזהו עשות משפט. ועל הטיב לו אמר ואהבת חסד. לכלול גם אשר אין לו במה להיטיב כי דל הוא. כי לא תאמר הנה אם היה לי הייתי נותן ומרבה להטיב. כי הלא תהיה לך אהבת חסד. גמור בלבך לעשות חסד אם יהיה לך. ובכלל הדבר הוא. כי יבקש לו למי שיצטרך מהזולת. ועל הנוגע בין אדם למקום אמר והצנע לכת עם אלהיך. שלא בלבד תעבוד את ה' בכל לב במקום רואים כ"א גם במקום שאין אנשים. והוא מאז"ל שגדר חסיד הוא מי שבסתר ימנע מעשות מה שלא יעשה במקום שיש אנשים. והוא מאמר הכתוב (תהלים ק') אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי. הדרך ההיא של תמימות. ומה שאשכיל. הוא כי היא תבא אלי והיא תהיה עמי. כאשר אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי במקום שאין רואים. והוא מריב"ז לתלמידיו (ברכות ד' כ"ח) י"ר שיהיה מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. כי אדם עובר עבירה בסתר ואומר שמא יראני שום אדם ואינו אומר שמא יראני המקום. וזה יאמר והצנע לכת עם אלהיך. שתהיה לך הצנע לכת במקום שאתה עם אלהיך בלבד. ואין ירים אתך ואין רואך זולתי ית':
פסוק ב:
כלל הדברים כי הלא כמו זר נחשב. ירצה ה' באלפי אילים ורבבות נחלי שמן לרצות בהם את קונו. וא"כ איפה מה דבר ה' שכאשר יחטא איש יביא קרבן ויתכפר כי במה נחשב הוא לכפר עליו:
פסוק ב:
והנה הרב בעל העקידה כתב. כי עיקר הדבר היה למען יכנע לבב החוטא. בראותו זביחת הב"ח ההוא ונתוחו ושרפתו. ואמור יאמר הן כל אלה הדברים היו ראויים לעשות בגופי ובאיברי על אשר חטאתי וישר העויתי. ואז יכנע לבבו הערל וישוב אל ה' וירחמהו. ובחר השי"ת בהעשות הדברים ההם בב"ח ההוא. ע"ד כי אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ולבעל חי נחשב הוא. והנה לכאורה יראה טעם מתקבל בצד מה. ויתכן שאל זה הביט המלך דוד באומרו (תהלים נ"ח) כי לא תחפוץ זבח אתנה וכו' זבחי אלהים וכו'. והוא כי אחרי אומר ה' שפתי וכו' אמר כי לא תחפוץ וכו' לומר מה שאבחר בתפלה ולא קרבנות הוא כי לא תחפוץ וכו' והוא בשום לב אל אומרו ואתנה בוי"ו. והנ"ל כי לא תחפוץ זבח אתנה. אך יאמר כי הנה אחר שהזבח שהאדם מביא אין עיקרו שור או שה. רק מה שאדם נכנע ע"י כן בעלות על לבו שכל הנעשה בב"ח ההוא היה ראוי ליעשות בו. והוא הזבח האמתי. כי ההקרבה האמיתית הוא האדם עצמו. ואם יצויר לב האדם ישבר בלי קרבן ככל הראוי. לא היה חפץ היא ית' יותר מזה. וימחל לו הש' כענין (ירמי' ו') עולותיכם ספו על זבחיכם וזהו כי לא תחפוץ שני הדברים יחד. זבח. ושג"כ אתנה. כ"א יצוייר זבח בבלי אתן יספיק. כי אינך כמלך ב"ו שחפץ לקבל. כי הלא אין קרבן שהכל עולה כליל לה' כעולה. ועם כל זה עולה לא תרצה. ואשר אמרתי שיש זבח מבלי אתן. הוא כי זבחי אלהים אינו הקרבן. רק רוח נשבר השנשברת ע"י הקרבן לא הקרבן עצמו. וע"כ אמרתי שלא תחפוץ שעם זה ג"כ אתנה. וראה נא ה' כי גם שלא נשברה רוחי בעצם. הלא נשבר לבי. יקבל נא כפל שברון בלב במקום שברון אחד ברוח כי ברוח נשברה בלבד תחפוץ. והנה בלב שברון ודכוי. וזהו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ר"ל לב נשבר ונדכה וע"כ אלהים לא תבזה:
פסוק ב:
וזה יתכן יאמר. אדם כי יקריב מכם כלומר מכם היה ראוי למה שהוא קרבן לה'. ולא מהב"ח. אך חסתי עליכם לומר כי מן הבהמה כו' לו' ממה שתראו שנעשה בבהמה ובבקר ובצאן תוציאו ממה שהיה ראוי לכם. וזהו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. מן הנעשה בהם. ימשך תקריבו את קרבנכם. מעצמכם ובשרכם ודמכם. כי תבינו כי כן היה ראוי ליעשות בכם. ותכניעו עד יהיה לכם רוח נשברה כפי הערך ההוא. ויחשבו כמקריבים עצמכם. ומאומרו לשון רבים. יתכן יהיה שיעור הכתוב. כי גם הכלל יתנו אל לבם ליכנע ולשוב מעון וזהו אדם כי יקריב מכם כו'. כי ממה שהאדם א' מקריב מכם תתנו גם כלכם אל לבכם. עד שאתם גם אתם מן הבהמה כו' שיקריב האדם ההוא. תקריבו את הנוגע לכם עצמכם ובשרכם לה'. ולכן זאת יעשה לירצות. כ"א עולה קרבנו יביאנו מעצמו. וזהו זכר תמים יקריבנו. וחזר ואמר יקריב אותו. וגם אמר מלת את בכל דבר. ושחט את וכו' ולקחו את הדם וכו'. הלא הוא כי אמר יקריבנו בעצמו את הבקר הנזכר ועוד יעשה כי אל פתח אהל מועד יקריב אותו הוא האדם עצמו המביאו לרצונו לפני ה'. כלומר מה שיקריבנו אל פתח אהל מועד בלבד וישוב לביתו. הנה רצונו של האדם להיות הוא לפני ה' לקרבן. כשורו ובקרו אשה לה'. כי יאמר לפניו ית'. הנני אני ושורי שהבאתי בעצמי מוכן את אשר תחפוץ. כי ידעתי כי אשר יעשה בשור היא הראוי ליעשות בו. ואז ע"י הכנעה זו וסמך כו' ונרצה לו הבקר במקומו לכפר עליו. כי יחשב לפניו ית' כאלו בשחוט את השור כאלו גם את בעליו הוא שוחט. וז"א את לרבות אותו. וכן באומרו את הדם מרבה כאלו היא גם דם בעליו. וכן באו' וזרקו את הדם כו' והפשיט כו':
פסוק ב:
או עד"ז אדם כי יקריב מכם. ממש תחלה קרבן לד' טרם עשות קרבן בהמתו. שיכוין כאלו את עצמו הוא מקריב. ומי יתן ובחר בו קונו לקרבן ויכנע בחשבו כי אליו יאתה ההקרבה בעצם וראשונה ואח"כ ע"י הקדמה זו שיקדים ויכוין כי את עצמו הוא מקריב. כי אליו יאתה לעשות בי כאשר יעשה בבהמה. ויכנע בתשובה שלמה ויקרב אל ה' לתקן אשר נתרחק בחטאו. אז ע"י כן בהקריבכם מן הבהמה כו'. אנכי מעלה עליכם כאלו תקריבו ב' קרבנות. אדם ובהמה. וזהו את קרבנכם ברבוי האת:
פסוק ב:
והנה עד כה כתבנו על דרך אשר כתב בעל העקידה שכל כוונת הקרבנות אינה. כ"א מה שמקרבנו ירא וישפוט מה שראוי ליעשות בו. ואז יכנע וישוב אל ה' וירחמהו. ברמז הרמוז אל האדם באדם. וגם ה' יפן אל מנחתו. בראותו שגם האיש החוטא נחשב כבהמה כי גם דעה חסר בהעוותו. כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות כאשר האריך ז"ל:
פסוק ב:
אך אמנם הנה בכל זאת לא שבעה לה נפשנו. גם לפי פשט הענין זולת דרך סוד ה'. והוא כי הנה לפי"ז גם על המזיד היה ראוי יביא קרבן ויתכפר כי על המזיד הוא אשר אומר שנכנס באדם רוח שטות. וגם אין להשיב כי לא צוה ה' להביא קרבן על המזיד. דהיה כל אדם אומר אחטא ואביא קרבן ואתכפר ונמצא ע"י זה מרבה לפשוע. כי הנה זה היה טעם מספיק אל העונות החמורים אך לא על הקלים. ועוד נשים לב אל היות העולה כלה כליל. והיא באה על הרהור הלב הקל. והחטאת הבא על חטא הנעשה בפועל. נאכל לכהנים אחר אשר יקטירון את החלב. וגם על מה זה החטאות הם נקבות כשבה או שעירת עזים והעולה זכר תמים. וע"פ דרכנו נתן טעם גם אל שאר חלוקי הקרבנות בס"ד. וגם אל צורך היות אש מן השמים ולא יספיק מן ההדיוט. וגם או' ז"ל (ברכות מ"ב) תכף לסמיכה שחיטה מה ענין צורך התכיפות ההוא:
פסוק ב:
והנה הן האדם היה כא' ממלאכי השרת אם לא יחטא ואשם. כי יהיה קרוב אל ה' כי נשמתו דבקה בו ית' גם עודנו בחיים חיותו. ואין דבר מספיק בינו לבין אביו שבשמי' כנודע. אך בהעוותו יבדיל כדבר שנאמר (ישעיהו נ״ט:ב׳) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם נמצא החוטא מתרחק מאתו ית'. ולא זה בלבד כ"א גם מן העון יברא ויעשה מלאך רע המקטרג עליו תמיד. עד המס ימס ע"י תשובה הראויה כנודע. וגם רוחו ונשמתו ינקו מן טומאת העון חלאת טומאה. המתייחסת אל טומאת המשחית אשר ברא בהעוותו. וע"כ בגלל הדבר הזה. אשר נתרחק האדם ממנו יתברך בחטאו. יצטרך עשו באופן ישוב יתקרב אליו יתב'. והוא ע"י הקרבן. כי ע"כ נקרא פה ע"ש שמתקרב בעליו אל ה'. ולהיית שהמשחית אשר ברא בהעוותו מעכב. צריך עשות אופן מחה ימחה את זכר המשחית ההוא. ע"י תשובה ווידוי בסמיכה ובשחיטה. אז יתוקן אשר עוות ויתקרב אליו ית'. והדבר הזה הוא הנתקן ע"י הקרבן. בהיות החטא בלתי גדול מנשיא. והוא כי כאשר יסמוך החוטא את ידיו על ראש קרבנו. וישוב אל ה' מלבו ויתודה עונו. אז בסמיכתו את ידיו בתשובה ווידוי על ראש קרבנו. יסיר ויפשוט מאתו חלאת טומאת חטאתו אשר חטא והכח הטמא אשר ברא יסיר ממנו ויתלבש בב"ח ההוא. וע"כ נצטוינו מיד תיכף לסמיכה שתיט'. בל יהיה הפסק מההשרא' בב"ח אל התשת כחו. פן ישוב לאיתנו ע"י צד הרהור זר. כ"א להחל מיד להכניע הכח הטמא ההוא. ואותו הכח ההוא מתמרק ונאכל מאכילת אש על גבי המזבח:
פסוק ב:
וע"כ אחשוב יהיה זה א' מהטעמים הנאותי'. אל השפיעו יתב' מלמעלה אש מן השמים. כי להיות דבר הנאכל כח טומאת משחית ורוחני. צריך כח גדול מהאש של מטה. כי אש של מעלה קדוש וחזק להכניע הטומאה. והוא הממרק ומתיך אותו התכה גדולה וגמורה. מה שלא זכינו בבית שני שלא היה הטוב גמור. ובכלל הדבר הזה. כאשר יחטא במזיד איש אשר יכלול בעונו מחשבה ומעשה. וידוע כי המחשבה נמשכה מפאת הנפש. והמעשה יתייחס אל הגוף. נמצא כי כאשר יחטא איש במזיד. שחשב ועשה. הוא חוטא בגוף ונפש בהתקשרות א'. אז יהיה קשר אמיץ לברא בהצטרפות שניהם משחית לחבל. גדול מהכיל כפרתו קרבן חטאת או עולה. כי קשה ליכנע עדי אובד במזבח. ומה גם כי לא יומר שור או כשב או עז באיש בעל שכל. אשר בשלמות מחשבות ושכלו פשע ועוה. אכן בהיות החטא בא' מן החלקים משני חלקי האדם. או בחלק המחשביי לבדו ולא יהיה הדבר ולא יבא לפועל להעשות. או אשר בפועל בבלי דעת ומלאכת מחשבת. הלא הוא השוגג. דרך משל חשב על החלב שהיה שומן ואכלו. כי נמצאת מחשבתו מסולקת מהעון ההוא. אז יש כח ע"י חרטה וידוי וסמיכת ידו על ראש קרבנו. להפשיט מעצמו הכח הטמא אשר הוליד בחטאו. ולהלבישו על יד סמיכה בב"ח ההוא. אך כל א' ואחד לפי הדרגת חטאו. והוא כי אשר אין חלק למחשבה אשר היא מצד הנפש. רק נעשה בשוגג ע"י החומר. ההוא יהיה כח חלוש מאשר נעשה על המחשבה לבדה. על כי במחשבה שהוא מצד הנפש חטא. ע"כ בעד השוגג יביא כבשה או שעירת עזים. שהוא כח שיש בו תשות כנקבה. אך אשר הוא במחשבה שהיא מבחינת הנפש. גדול וחזק כחו ממנו ויתייחס לזכר. וע"כ עליו יקריב את קרבנו זכר תמים לעולה. ולהיותה באה על מחשבה אשר איננה נתפסת. לכן גם אין בה תפיסת ידי אדם. כי היא העולה כלה כליל לאישים. משא"כ לחטאת הנאכלת לכהנים אחר הקטרת אימורים. ואשר עולה לגבוה חלב ודם. הנה הוא כי אך גם שהיא באה על השוגג. לא יבצר מהיות חלק לנפש. והגיע לה פגם מה כנודע. נוסף ע"ז כי גם בלא דעת נפש לא טוב שאלו נפשו לא מטומאה בזולת זה והיה לה חלאת עכירות מה. לא היה חטא בא ע"י האיש ההוא. ע"כ כנגד זה עולה הדם על המזבח. כי הדם הוא הנפש. וכנגד זה החומר. הוא החלב שהוא מיטב הגוף. ואם אמור יאמר אומר. על מה זה יומת ב"ח על עון מחשבה. גם כי תהיה לבדה. הלא המחשבה מתייחסת אל הנפש. ואיך המר ימירום בחומר עכור בלתי מרגיש. אך הנה גם שהמחשבה היא נמשכה מכח הנפש יותר מכל כח הגוף. כי הנה המחשבה כוללת שתי הלבבות. היצ"ט שמצד הנפש והיצה"ר המתייחס אל צד החומר. והוא כי ב' מינים נמצאים במחשבה. מתייחסים אל ב' לבבות והם ב' יצרים. כארז"ל (ברכות נ"ד) בכל לבבך בב' יצריך. ובבא מחשבת עין אשר חטא. הוא ע"י התגבר מחשבת כח היצה"ר על היצ"ט. לחשוב מחשבות לעשות א' מכל מצות אשר לא תעשינה. באופן כי גם שמפאת היותו כח חיוני. מתייחס אל הנפש על דבר היותו מהתגברות מחשבת היצה"ר מתייחס אל עכירות חומר בצד מה. להתכפר ע"י ב"ח. ולהיות שעי"ז יתחבר האדם אל מקורו אשר נפרד ממנו. ע"כ בחר ה'. יהיה על המזבח אשר הוא במקום שער השמים. אשר שם הוא מקום התחברות העה"ז אל העליון. כי משם יורק שפע העליון למטה לארץ. ונצטוינו יהיה מזבח אדמה. על כי האדם עפר מן האדמה ומאותה אדמה עצמה. כמשז"ל (ב"ר פ' י"ד) ממקום כפרתו נברא. והוא בשום לב שלא אמרו ממקום שנברא תהיה כפרתו. להורות כי מאז היתה כונתו ית' לברא אותו מאדמה. אשר בהחיבור עם קדושה עליונה. למען יקל שוב להתקרב אל הקדושה. שכפרה ממנה כאשר חטא. כי לא יהיה לו כמו זר לשוב מחטאתו. כי אדמתו ממקום חבור הקדושה הוא. וגם תקל לקנות שם קדושה. ולרמוז זה לא נא' איש כי יקריב כ"א אדם כי יקריב. לרמוז אל אדמתו כאמור כי ממקום כפרתו נברא. אך כ"ז איננו שוה רק על הרהור או שוגג. אך לא על המזיד כמ"ש למעלה שהוא חטא בגוף ונפש. ואין די בב"ח לכפר. ואפשר שע"כ תשובה תולה ויה"כ מכפר. והיה צריך שהאדם עצמו יהיה עולה או חטאת. לכן תליה כפרתו עד יום הועל יצחק לעולה הוא יה"כ שמעלה הוא ית' כאלו זרעו נקרב והוא קרבן אדם ממש. ולפי ענין זה יתכן יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם. שהוא מכם ולא כל עצמכם אך הוא מקצת מכם. שהוא שיקריב הנפש על עון מחשבה. או החומר על עון שוגג. או מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכ' שמרבה האת: את כח הטומאה שנברא בחטא. אך כי יקריב את כל עצמו נפש וגוף. שהוא על עון מזיד שפגם נפש וגוף במחשבה ומעשה אין כח בבהמות בקר וצאן להמשיך את הכח החזק ההוא. לישרף וליקרב עמו כי רב הוא. ואמר אם החלק הא' עולה הוא שהוא המחשבה. כד"א העולה על רוחכם. כי מכאן דרשו ז"ל שבאה על המחשבה. מן הבקר זכר תמים יקריבנו. כי חזק הוא כח המחשבה וצריך זכר תמים. ושידיו תביאנו אל פתח אוה"מ. ולמה צריך כ"כ שיהיה זכר תמים ושבעצמו יביאנו על מחשבה בעלמא שעלה על רוחו ולא פעל ועשה עון אשר חטא. הלא הוא לרצונו לפני ה' שהוא כי למה כי רצונו אשר רצה במחשב' לעשות את הרע אל ימעט בעיניך. כי הלא אותו הרצון הוא לפני ה'. כי ה' יראה ללבב וקשה חטא המחשבה. ולמ"ד לרצונו היא למ"ד בעבור. וע"כ סמך ידו על ראש העולה הוא על כח טומאה הנעשה ממחשבה שהוא ראש העולה על רוחו. שע"כ לא אמר על ראש הקרבן או הבקר. ואז ע"י סמיכה זו ונרצה לו אותו ראש הנז' לכפר עליו. ואז אותו ראש עצמו יהפך לו לזכות. וז"א ונרצה לו לכפר עליו ולא אמר ונרצית לו לשון נקבה. והוא כי ע"י וידוי והכנעה עד יחול כח חטא הרהורו בו. ונרצה לו בשבילו לכפר עליו. וגם במחשבת השחיטה. שיכוין שאת הכח ההוא הוא שוחט. וזהו ושחט את בן. ריבה האת גם את הכח ההוא. כאלו אותו נשחוט לפני ה' הרואה ללבב. וכן והקריבו את הדם ריבה את הדם את פנימיות הכח ההוא. וכן זרק את הדם כאלו גם את דמו נזרק. וכן והפשיט את. שריבה האת שיחשיב על עצמו כי עי"כ מפשיט את בעליה מבגדים הצואים הנעשים בחטא. וע"י הפשטה זו א"צ בנתוח כאלו אותו הוא מנתח. כ"א לנתחיה. כי הופשט הכח ההוא מבעליו וחל על הקרבן. ונתח אותו לנתחיה. שגם המחשבה ישבר לשברים. ותאכלנה אש של מעלה כמדובר:
פסוק ב:
או יאמר. כי אוי לו למי שנתרחק בחטאו וצריך קרבן מן הבהמה לקרבו לפני ה'. כי מי יתן ולא חטא והיה קרוב תמים אליו ית' בלי הפסק. והוא מאמר שמואל הנביא אל שאול באומרו (שמואל א ט״ו:כ״ב) החפץ לה' בעולות כו' הלא שמוע מזבח טוב. והכנה להקשיב מטרם יקשיב טוב מחלב אילים. וז"א להקשיב בלמ"ד. וקובלני עליך שאול. שאת אשר היקל הוא יתב' החמרת ואת אשר החמיר הקלת. והוא כי החמרת לבער אוב וידעוני מן הארץ. והקלת להפציר על מאמר ה'. שחטאת והפצרת לו' שלא חטאת זה פעמים. לחפות ולומר כי חמל העם כו' כדי לזבוח. והוא כי הנה חטאת קסם של אוב וידעוני שהחמרת ויגעת לבערו. הוא מרי א' כשאר עונות שהם בלאו ואינו שקול כעובר כל התור'. אך און ותרפים שהיא ע"ג ששקולה כעובר כל התורה שהם מרדים רבים. כך הוא ההפצר שאתה מפציר בזה ששקולה ככל העונות ולא כמרי א'. הנה כי קל לפניו יתברך לחטא והביא קרבן. וטוב טוב הוא לחדול מלחטא. וזה מאמר ית' דבר אל בנ"י ואמרת אליהם לנוכח. כ"א שאינכם מקריבי' קרבן לי אתם. ואוי למי שחטא מכם שהוצרך להקריב שאדבר בו שלא לנוכח כי רחק ממני בחטאו. שע"כ אומר כי יקריב וראה רעתו רבה. כי הוא נקרא אדם והושוה לבהמה. כי ליקרב קרבן צריך שמן הבהמה כו'. וגם בכם פגם וצריכים תיקון. כי לאחדותכם גם בקרבנו תקריבו את קרבנכם וכדאי ביזיון יהיה האדם בבחירתו נמשל כבהמת שע"י יתוקן. ולא הוא לבדו כ"א גם כל יתר ישראל עמו כמתקרבים. כי כל ישראל ערבים זל"ז כמדובר.
פסוק ב:
עוד יתכן בהמשך הכתובים. בשום לב על זולת אשר הערנו בפסוק ראשון עוד נעיר קצת על שאר כתובים. והוא כי על אשר עולה קרבנו מן הבקר אומר לרצונו לפני ה'. משא"כ באשר אמר אח"כ באומר ואם מן הצאן קרבנו. ועוד כי בשניה אינו אומר רק קרבנו סתם ובעולת העוף הוא אומר קרבנו לה'. ועוד כי בעוף חוזר וכופל ואומר בסוף הפסוק את קרבנו. ועוד כי בבקר וצאן ועוף. לא אמר כ"א תואר אדם. ובקרבן מנחה סולת אומר ונפש כי תקריב. ועוד כי בכל הקרבנות ובמנחת סולת מדבר שלא לנוכח ובשאר מנחות מדבר לנוכח ואם מנחה על המחבת קרבנך. וע"ד זה דקדוקים כאלה יתיישבו בדרך אשר נדרוך בכתובים בכונה כוללת דרך קצרה:
פסוק ב:
ולבא אל הענין נזכירה מקראי קדש אשר הנביא דבר (ישעיהו מ״ג:כ׳) הלא המה תכבדני חית השדה כו' עם זו יצרת כו' ולא אותי קראת כו'. מבלי נעיר בכתובים לבלתי האריך. והוא שאומר הוא יתברך כקובל ומתלונן על עמו ישראל. ואו' צר לי על מיעוט ד"א אשר לכם. מי יתן ותחזיקו לי הטובה על כל הטובה אשר הטבתי לכם. בד בבד עם חית השדה. כי הלא י' ידות להם עליכם. כי הלא הביטו וראו ק"ו רב ועצום. כי הלא חיות השדה שלא בראתי להלל ולשרת אותי רק בעבור האדם כל מה שלא הטבתי להם רק לכם. עכ"ז למה שמברכתכם שהשפעתי אתכם נמשך להם טובה מאליה. הם מכבדים ומחזיקים לי טובה. ואתם שכל אשר בראתי אתכם לא היה רק לספר תהלתי על מה שאני מטיב לכם לא תחזיקו לטובה. וזהי תכבדני חית השדה כו'. לומר הנה בהיותכם במדבר על יד הבאר השפעתי לכם מים רבים. והוא הנודע מרז"ל. כי נהרי נחלי מים רבים היו יוצאים ממני עד שהיו הולכים בציו' נהר. והן אמת כי כל אשר עשה אלהים לא היה רק בשביל האדם. אלא שעל פי דרכו הי' נמשך שחיות השדה היו שותים בצמא ממימיהם. ואמר הוא ית' מי יתן והייתם אתם שבשבילכם עשיתי. כחית השדה שמאליהם נהנו כי הלא תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה. על אשר נתתי במדבר מים נהרות בישימון. עם היות שלא בשבילם עשיתי כ"א להשקות עמי בחירי. עכ"ז מכבדים ומחזיקים לי טובה על שנהנים ע"פ דרכם. ועם זו יצרתי לי כדי שתהלתי יספרו. ולא אותי קראת אפי' קריאה בעלמא להחזיק לי טובה. ע"כ אכנך בשם יעקב. וש"ת כי יגעת בי בשבילי בעבודתי וע"כ בשם ישראל תכונה. כי עשית הטוב והישר כי חלף טובתי יגעת בעבודתי. לא כן הוא. כי הנה לא הבאת לי שה עולותיך כלומר בשבילי שאהנה חלילה. רק בשבילך שתתכפר על עון מחשבה או על עשה או לאו הניתק לעשה למ"ד. וזבחיך שזבחת לפני לא כבדתני. שלא היו של תודה אשר הם בלי עון הנקראים כבוד. כמשז"ל בויק"ר פ' צו על זובח תודה יכבדנני שנקרא זבח של תודה כבוד. ויאמר לא כבדתני. כי לא זבחת רק של חטאים. ואם היות מביא מנחה אשר איננה על חטא. לא העבדתיך במנחה שתביא לי דורון מתייחס אל מלך גדול לפחות. רק לא העבדתיך כי אם מעט סולת וכיוצא. ולא הוגעתיך בלבונה שצויתיך לתת על המנחה. כי אינה דבר שדמיה יקרים. כי לא קנית לי בכסף קנה רק לבונה שהיא בזול. וחלב זבחיך לא הרויתני. כלומר אם תאמר נא ישראל. הלא אתה ה' אמרת שבזבחינו לא כבדנוך. שלא היו רק על חטא. והנה לא יבצר מהיות גם קצת של שלמים ותודה. לז"א הן אמת שהקרבת. אך מעט. וזהו וחלב זבחיך הם מבחר הזבחים שהם תודה. לא הרויתני כי מעט היו. אך אדרבא העבדתני בחטאתיך. שעשית ששפתה תירש גבירתה. שהשכינה תריק ותתן השפע והברכה אל השרים החיצונים. ולא אל נשמות ישראל בניה. וזה כשהאשמות הם קלים שהם חטאים. ואם עונות הוא גדר גדול המתייחס ליגיעה. וזהו הוגעתני בעונותיך. וגם עתה אחר החרבן שאין קרבנות. אנכי שהיית מוחל לך בקרבנות. אנכי הוא גם עתה בלי קרבנות. וק"ו הדברים. כי הפשעים שאין קרבן מועיל להם מוחה אותם למעני. כ"ש שוחטאתיך שהיו מתכפרים בקרבן שלא אזכור אותם. וש"ת במה יכופרו. אחר שגם קרבנות אינם. ולא עוד אלא שאפילו לא תזכור. ה"ה בזאת שתהיה תשובתם שלמה. והוא שתזכרני מה שתתעתד. שיבא זמן שנשפטה יחד שהוא אחר מותך. כי בהזכירך זה תרעד ותשוב תשובה שלמה. והוא זמן שאומר לך ספר אתה למען תצדק. היא כי כן הוא. שמלמדים אותו כל התורה ומשפטים ומזכירים לי מעשיו. ושואלים לו העושה כך וכך מה משפטו ונותן את הדין. ואח"כ אומרים לי הלא אתה הוא אשר עשית. ונפשו מספרת כל מעשיו הרעים אשר עשה. והוא מאמר התנא (אבות פ"ג) באומר אתה עתיד ליתן דין וחשבון. כי תחילה הוא נותן הדין ואח"כ נותן החשבון. וזהו ספר אתה למען תצדק שהוא זמן שאומרים לך ספר אתה כו'. וש"ת כי העונות בטבע הם לכם. כי אדם הא' היחל ואחריו כל אדם ימשיך כי ממנו חוצבתם. אינו דומה. כי הלא הוא חטא בלבדו שהוא חטא קל. אך אתה פשעת ולא בלבד אתה כ"א ומליציך פשעו בי. והם האומרים לך אל תירא מהכשדים. זה אמר להקיף את ירושלים מים וזה להקיפה אש. עד שהוצרכתי לחלל שרי קדש. והיא מאז"ל על פסוק (איכה ב׳:ב׳) חלל ממלכה ושריה. ששינה מינוי המלאכים לבל יועיל השבעתם. וזהו ואחלל שרי קודש. והיה סיבה שואתנה לחרם כו'. ואין להם פשע גדול מזה. ומדבר כ"ז על מה שאחר החרבן. שכ"ז כתוב אחר פסוק למענכם שולחתי בבלה שהיא אחר החרבן. וכן כל הנחמות הם על החרבן שאומר (ישעיהו מ׳:א׳) נחמו נחמו על החורבן שעדיין לא היה:
פסוק ב:
ואחשבה כי מעין הדברים האלה דבר ה' אל ישראל בפסוקים אלו. והוא שאומר דבר כו' אדם כי יקריב כו' לו' דבר אל בנ"י כי אין רצוני בהוצאה מרוב'. כ"א אפי' דבר קל שאדם נוט' מהזולת בתורת צדק' ומקריבו ארצה בו. וזהו אדם כי יקריב ואינו משלו רק מכם שנתתם לו. עם שמלך גדול הוא יתב' על מלכים אחשיבהו לקרבן לה'. ולא עוד כ"א שאתם גם אתם שנתתם לו לזכותו. אעלה עליכם כאלו שותפים אתם עמו שיש לכם חלק. כאלו מן הבהמה כו' שהוא מקריב תקריבו את קרבנכם. לכן אל יתהלל עשיר בעשרו שנותן לו. ולא עוד אלא שאם עולה קרבנו מן הבקר שדמיו יקרים. וגם שזכר תמים יקריבנו שייקר דמיו בעיניו. וגם שיטפל בו להביאו בכבודו ובעצמו לפני ה' אל פתח אוהל מועד. וזה יעשה בפועל בבחינת רצונו. לא בלבד עד פתח אוה"מ כ"א גם לפי רצונו היה מביאו לפני ה'. אל יראה בעיניו כי על כל אלה יש להחזיק לו טובה. כי כל זה אינו בשבילי כי לעצמו הוא מטיב. ואלי יש לו להחזיק לי טובה שאקבלנו. כי הלא איני צריך לו. כי הנה וסמך ידו על ראש העולה על ידי וידוי. ואז ימצא חן בעיניו ית' שונרצה לו. לו לה' הנז' לכפר עליו. הנה כי הוא צריך אל קרבנו. להנאתו ולעצמו הוא מטיב ולא לה':
פסוק ב:
והוא כמאמר הנביא (שם מג) לא הבאת לי שה עולותיך. לומר לא הבאת לי בשבילי רק להנאתך ולטובתך. כי ע"י קרבן זה. בתשובה ווידוי וסמיכה. תנצל מכל דינים המעותדים לבא עליך אחר סלוקך מן העולם והוא כי אחרי מות אשר לא שב ולא נטהר מאשר חטא על הנפש. הלא יקדמו פניו להאחיז בנפשו מלאכי הרוגז ויזרקום זה אל זה בחמת כחם כאבן בתוך כך הקלע. ואח"כ כל המשחיתים אשר נעשו בכל אשר חטא בכל אבר ואבר. יסתבכו כל א' במקום אשר נעשה בו וחלק הנפש המתייחס אל האבר אשר חטא בו. באופן שלא יבצר מכל חלק למרק חגקו. ויתייחס הדבר לנתוח. ואז יקבל כפי רשעתו בכל חלקיו. יערכו אש ועצים מדורות גיהנם עליו. אך עתה כי ישוב האיש מחטאו וסמך ידו על ראש קרבנו והתודה אז ינצל מכל הדברים הרעים ההם יתחת אשר ימות בפני כל כחות הטומאה המקוים לאחוז בה להקלע אותה עתה ידמה למעשה הקרבן הזה. כי ישחט אותו לפני ה'. כי כך עתה ישחט בסלוקו בעליו לפני השכינה. ולא לפני הכחות זרים. וגם שהשחיטה לא יחויב גם עתה שתהיה ע"י כהן כ"א זר שוחט. כן במקריב אפשר יהיה זר שוחט. הוא שטן הוא מלאך המות. אך כל עבודות שאחריו הם ע"י כהן. כי והקריבו בני אהרן הכהנים. שהוא משל אל מה שעתה ע"י קרבן ווידוי בסמיכ' לא יקרבו לאחוז במקריב כחות חצונים. רק מלאכי החסד שהם נמשלו אל הכהנים. או הדם הוא הנפש. ותחת אשר היו מקלעים וזורקים את נפשך בתוך כף הקלע. עתה וזרקו את הדם. שהוא משל אל הנפש. על המזבח סביב. שאפי' אם איזה אשמת דבר ישאר שלא נגמרה טהרתו. לא היה נזרק אל החצונים. כ"א סביב למזבח העליון אשר פתח אוה"מ. כי תזרק הנפש ההיא לפני פתח ב"ה של מעלה. שלא יניחוה מיד ליכנס כנמצא בספר הזוהר מכמה צדיקים. שעל אשמות קלות שהיו עליהם היו דוחין אותם קצת זמן חוצה. עד תנוקה אשמתם. באיחור מקבלת טובם חוצה. ואח"כ תחת הפשוט בגדי הנפש היא חלוקא דרבנן. להוריד את הנפש לגיהנם. עתה יתהפך ע"י קרבן ותשובה. כי והפשיט את העולה מבגדים הצואים מחלאת טומאת איזה עון כדי שתעלה וזהו והפשיט את העולה. וקראה עולה. כי הפשטה זו היה למען העלות אותם עי"כ. ותחת הנתוח שהיה נעשה לך אם לא שבת. שהיא כל אבר מאבריך. וכל כח בחינת נפשך המתייחס לכל אבר שבו חטאת. עתה ונתח אותה לקבל כל נתח טוב. אור מתייחס אל כל מעשה הטוב אשר עשה בכל אבר ואבר. וזהו והפשיט שהוא הכח הנזכר. שהוא משל אל מלאך החסד. והוא ינתח אותה לנתחיה. ואח"כ תחת מדורת אש ערכתה בגיהנם. עתה ונתנו בני אהרן הכהנים. שהם משל אל מלאכי החסד. אשר על המזבח הוא משל אל אש עליון אור רוחני שמצד החסד. וערכו סדר הזכיות כעצים על האש ההוא. וערכו הנתחים הם כל בחינות הנפש. על העצי' אשר על האש אשר על המזבח העליון. וקרבו וכרעיו שהם איברים קשים ליטהר. גם בנמשל אשר הוא מקצת הרהורין שבקרב איש. וכן כרעיו מאיזה זרע לבטלה. או מרבה במותר לו וכיוצא בזה. על אלה ירחץ הוא ית' במים הם מימי חסדו. שיקרב חסד מאליו יתב'. ואז הקטיר המזבחה ופה רמז בה"א יתירה את המזבח העליון. כי ע"י האור ההיא תעלה מעל' מעלה הנפש ההיא. ע"י הכהן העליון הוא מיכאל. נמצא הוא ית' ברמז הזה. כאומר אל המקריב את קרבנו. וסמך את ידו והתודה. היה עי"כ אתה נצול מכל הרעות המתרגשות לך אחרי מותך. וא"כ איפה או' מעתה. אם הקרבן אשר אתה מביא. האם להנאתי הוא או להנאתך:
פסוק ב:
הנה עד כה דברתי בעשיר כי רב חילו. ועולה קרבנו מן הבקר זכר תמים שהוצאתו רבה. ואם לא מהעשירים הוא מן הצאן קרבנו. הנה זה לא יתגאה כ"כ. שאין הוצאתו רבה כקודם המביא מן הבקר. וע"כ לא אצטרך לספור כל מה שעולה על רוחו. שיש לי להחזיק לו טובה. שעל הוצאתו הרבה. גם מטפל בו להביאו עד פתח אוה"מ. ושהי' רצונו להביאו גם עד לפני ה'. ע"כ אינו מזכיר רק העיקר ושחט כו'. אמנם אם דל הוא ואין ידו משגת כ"א להביא עוף כי עני הוא. הנה זה אדרבא יעלה על רוחו כי קטן הוא הדורון שלו כדי שאקבלנו. ואיש כזה בא בלב נשבר ונדכא. אומר בלבו אוי לי כי עוניתי ולא השיגה ידי די שה. האם יקבל הוא יתברך ממני. ע"כ אומר הוא יתב' ואם מן העוף עולה קרבנו. זה חשוב יותר בעיני. כי בזה אומר קרבנו לה'. מה שלא אמרתי בראשונים. כי זה כוונתו יתירה לשמים. ולא עוד כ"א שזה מקריב קרבן כפול מהעוף. וגם הכנעה ושברון לבו. וזהי והקריב כו' את קרבנו. שמרבה האת גם את שברון לבו. והוא מה שכתבנו כי למה שקרבנו מועט. הוא סבת שברון לבו. וע"כ לשנים יחשב. וזהו והקריב מן התורים. וע"י היות דבר זה שמעט הוא. ע"כ את קרבנו אני אומר בו ארבה באת. הכנעתי לחשבו לקרבן שני. וע"כ מיד והקריבו הכהן אל המזבח. לרמוז כי קרוב הוא למזבח העליון. כי ע"י היותו עני ונכה רוח. הוא חרד על דברו ית' ויהיה צדיק. וע"כ גם כי שחיטת קרבן העשיר הוא ע"י זר שוחט. בקרבן העני הוא בגופו של כהן בצפורנו. וכל כך למה. ומפני שהוא חשוב כמת. לפי שמבושתו והכנעתו פניו למטה וראשו כפוף. והכל דורסים על מול ערפו. ע"כ יחשב כנמלק ממול ערפו. והגיע עד הסימנים וכהרוג יחשב. וזה רמז לו באומרו ומלק את ראשו כו'. ולא עוד אלא שמחסרון מזונו נתמעט דמו ולחותו. עד שכמעט אין לו דמים כי צפד עורו על עצמו. וזה הורה ית' בצוותו שלא יתקבל דמו בכלי כ"א ונמצה דמו על קיר המזבח. שכובש בית השחיטה ודוחק אותו בקיר המזבח. וגם רמז כי כן דם העני מתמצה מדאגתו בקירות לבו בהרהור דלותו:
פסוק טו:
והסיר את מוראתו בנוצתה כו'. ארז"ל (ויק"ר פ' ג') שעל שהעוף אוכל גזלות מאשר ימצא משא"כ הבקר וצאן. ע"כ זפק העוף לא היה עולה על המזבח להקטיר. משא"כ קרבן הבהמה שמתמלא מאבוס בעליו. ע"כ הי' נרחץ במים ונקטר ע"ג המזבח. ואפשר לפי דרכם שהוא לרמוז לדל אל יפותה בדלותו לפשוט ידו במה שאינו שלו. שע"כ זפק מקרבנו על שבו מן הגזל נדחה מעל המזבח:
פסוק טו:
עוד אחשוב רמז לו. יעשה כל יכלתו ליזון ולהתפרנס מיגיעו. וע"כ זפק מקרבנו. וכסותו הוא נוצתו. יוסר חוץ למזבח. לרמוז לו. לא יקח לחם לאכול ובגד ללבוש רק משלו. כי ע"כ לפי שדרך העני לאכול וללבוש מאחרים. ע"כ קרבנו זפק. מאכלו ולבושו ידחה מעל המזבח. ולרמוז לדל אל יתן עיניו במאכלי העשיר ולבושו הטוב. משא"כ בהיות הדל נהנה מיגיעו. כי לא יאכל לשבעה ולא יכסה עתק. ע"כ רמז לו יתב'. כי ישית לבו כי הנאה זו הבאה לו מן העשיר הוא דבר עובר. ומדי עברו יהיה כלא היה. ואך יהיה בריא אחרי אכלו ארוחת ירק משלו. כאשר אכלו תרנגולת פטומה ויין ישן מהעשיר. כי יהיה כדבר נשכח ונבלע כל השבע ההוא. ע"כ לרמוז לו זה צוה ית' להשליך מוראת ונוצת קרבנו. שהם רמז אל מאכל וכסות. אצל המזבח אל מקום הדשן. הוא מקום אשר ינתן שם תרומת הדשן. ויבלע במקומו והיה כלא היה:
פסוק טו:
ובאומרו ושסע אותו כו'. ארז"ל (שם) שנוצת הכנפים היתה נשארת על המזבח להקטיר אע"פ שריחו קשה. כדי שיהי' המזבח מהודר בקרבנו של עני:
פסוק טו:
ולנו אפשר ירמוז. כי אינו כעשיר. שבהסתלקו מן העולם יכבד עליו לעלות מהרה השמימה אל המזבח העליון. אך העני שתי כנפים אשר בהם יכסה פניו בם מבושת דלותו והכנעתו. השמים יעלה אשר לו כנפים כנשר יעוף השמים. וגם ישסע אותו. להורות כי בעיניו יהיה תוכו כברו שיגלה תוכו ולבו. אך לא יבדיל חלק מחלק. כי אינו כעשיר שאם יעשה מצוה באחד מאבריו לא יהיה בכל עצמו. ע"כ יהיה קרבנו מנותח. אך העני כי דל חלקו. כל מצוה אשר יעשה תהיה בהכנעת גופו ונפשו. באופן יהיו כל אבריו לאחדים ע"כ לא יבדיל:
פסוק טו:
עוד ירמוז. כי השתי כנפים הם נפש ורוח. כי הדל יראה בהם באחדות ה'. ע"כ להורות זה לא ישסע לגמרי. בל ישאר כל כנף בפ"ע. וזהו ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל. והוא כי לו רוח נשברה ותקנתו קלקלתו. להתאחד עם נפשו יותר מאיש עשיר. וע"כ קל מהרה יעלה המזבחה אשר בעולם העליון להיות עולה ריח ניחוח לה':
פסוק טו:
והנה עד כה דבר על העני שמקריב עוף. ויש אשר לו דלי דלות ולא תשיג ידו לתור או גוזל. ויביא סולת אומר הוא ית' אל זה אביט יותר. כי איש זה נפשו הוא מקריב וז"א ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. ושיעור הכתוב לומר הנפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. תדע מי היא הנפש ההיא הלא היא אשר סלת יהיה קרבנו. כי אין זה רק מרוב דלותו. כי איש כזה שסלת בלבד הוא קרבנו ונפשו. ודאי היא המקרבת עצמה. ובזה אבחר. כי הוא סלת נקי מקמח וסובין ומורסן. שהוא משל אל שלילת הפניות. יהיה קרבנו כי דל הוא. וע"י היות קרבנו משולל מפניות יהיה סבה שעי"כ ויצק עליו שמן. שמן שהוא משל אל אור השופע. שיערה עליו על הנפש הנז'. רוח מלמעלה לקדשו לטהרו. לכהנו לו ית'. אז יותר ע"י הרוח. ואז עי"כ יזכה שיעלה עליו נשמה על הרוח. שהיא תתייחס אל לבונה. שהיא הנשמה בעלת לבנות זכה ורוחניות ספיריי עד מאד. ואיש זה כאשר והביאה במותו לא יביאנו ע"י מלאך המות. רק אל א' מהכהנים שיהם משל אל מלאכי החסד. כסילוק חסידי עליון. וקמץ הכהן הוא מיכאל בב"ה של מעלה. מלא קומצו שהם ג' אצבעות. מסלתה ומשמנה שהם הרוח והנפש. ומשני אלו ישאיר מהם בחינה שפלה מהם למטה עם הגוף. ומה גם אשר צדיק יהיה. שמבחינת הרוח הדבקה וסמוכה אל מדרגת הנפש. תשאר למטה עם בחי' הנפש השפלה. יותר תשאר עליו. אך הנשמה תעלה כולה לגמרי. וזהו ואת כל הלבונה. ואת שלשתן יקטיר הכהן הנז' במזבח העליון. והנותרת מן המנחה בקבר גם הוא קדושה תהיה בו. כי לצדקתו קדש קדשים. שהוא מן הנפש. וקצת מן הרוח. יהיו בה בכח. מעין אשר עליו במזבח העליון באשה ה':
פסוק טו:
והנה עד כה דבר על העני כי אין צרה זולת עניותו. ועליו אמר ונפש כי תקריב. כי עני חשוב כמת והנפש היא המקרבת עצמה. ועדיין דבר בה שלא לנוכח. כי לא תבצר ממנו אשמת דבר קודם הקריב עצמו לה' כנז' במנחה. אך יש עני שגם נאפה נפשו בגופו בצרות כסלת תוך התנור. ואיש כזה ראוי לנוכח ידבר. כי זך מכל חלאת הוא כי יסורין מירקוהו. ואיש זה מנחה מאפה תנור יביא מעין עניינו. ועד כה דבר על אשר בייסורין. ואינו מוסיף מעש"ט על הנהוג מקודם. שהוא נמשל אל הנאפה בתנור יבש. אך למעלה הימנו הוא אשר ידמה לסלת מטוגן במחבת בשמן. שהוא נאפה בייסורין בלחות רב של שמן. שהוא נמשל אל רבוי שמן טוב מעש"ט שמרבה בהם. והנה יש מרבה בינו לבינו בחשאי. כטיגון שבמחבת שהיא עמוקה והשמן הרבה בלתי נרגש. שהוא בבחינה א' טוב שהוא בחשאי. ובחינה אחרת לא ישתלם כי לא ילמדו ממנו. אך נהפוך הוא הדומה לנעשה במרחשת. שמעשיה רוחשין ומתפשטין. שהכלי רחב ונרגש כרוחש בעת הטיגון. שהוא משל אל המרבה בגלוי נרגש לכל ולמדין ממנו. ואל שתי אלה ידבר יותר לנוכח אתו הוא ית'. ואומר לו ואם מנחה וכו' קרבנך ואם מנחת מרחשת קרבנך כו':