פסוק א:ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. פירש"י קריאה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר וקרא זה אל זה ולכאורה אין הנידון דומה לראיה כלל דשם משתעי דחד קרא לחבריה לקבל השפעתו ממה שקיבל מנוה אפריון וכאן הקדוש ב"ה קרא למשה ליתן השפעתו עליו אבל נראה דכך הוא מוכח מתרגום יונתן דמפרש וקרא זה אל זה דמקבלין דין מן דין השפעתו לכך פירש כאן לקבל השפעתו קרא לו ועוד נראה לבאר פי' רש"י דמפרש לכל דברות ולכל אמירות קדמה קריאה לשון חיבה וצריכין להבין הא באמת איתא בגמ' ויאמר משה עמדו ואשמעה אשרי ילוד אשה שהרשות והורמנא ניתן לו לבוא בהיכל המלך מלכו של עולם וכאן מוכח להדיא דמקודם היה קריאה ועוד קשה דאיתא במדרש ואל יבוא בכל עת אל הקודש אהרן בכל עת בבל יבוא אבל משה יבוא וכן איתא דקריאה היתה בכל דברות ונראה לבאר דמכאן יש הוכחה דקריאה הוא לשון חבה דבאמת א"נ לקריאה דהותר לו לבוא בכל עת רק מטעם חיבה היה הקריאה ועוד נראה לפרש דשני מיני מקדש הם האחד הוא לפני ולפנים אשר קול ה' היה מדבר מנין שני הכרובים והמקום השני הוא אוהל מועד ושם גם מלאכי השרת נמצאין בו ושם הוא קטרוג על האדם וזה הוא הענין דלפני ולפנים היה משה מהלך בלי רשות דשם לא היה קטרוג כלל אבל בהיכל דהמלאכים היו מקטרגים עליו לא היה משה רשאי ליכנס בלי קריאה להתבונן השגחת השכינה עליו וכאן כתיב מאוהל מועד והוא בהיכל החיצון דהמלאכים נמצאים שם ולכך ויקרא אל משה:
פסוק א:ויקרא אל משה. נכתב באלף זעירא וליתן טעם לזה נראה דהקדוש ב"ה אמר למשה לך רד היינו רד מגדולתך על שעשו את העגל ובאמת מה חטא משה בזה להוריד אותו מגדולתו רק דהוא היה גורם לדבר דעיקר חטא העגל היה בא מהערב רב כמו שמצינו בפסוק כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים היינו הערב רב כי משה קיבל הערב רב במצרים לילך אתם לחירות מבלתי חפץ ה' בם שגורמים הסתלקות השכינה ע"פ מה דאיתא קשים גרים לישראל כספחת ושפיר היה משה גרם בנזקין ולכך היה הקדוש ב"ה מענישו בזאת להורידו מגדולתו וכתיב אלופנו מסובלים אלוף זה מגזרת שור והגדול בשנים נקרא שור ולפי מעט השנים עגל יקרא וזהו אל"ף זעירא היינו עגל קטן ומשה היה גרם לדבר ולכך חטא על כן כתיב אלף זעירא או יאמר על פי דתמהו כל נבוני לב לדעת מה יעשה בו פירוש דבאשר ידוע דמ"ט פנים לתורה וגם אמר ע' פנים לתורה אבל נראה בזה לפרש דהעיקר הוא נ' פנים לתורה כנגד נ' שערי בינה אשר יוצאות ממקור הנובע מעין הקדוש ב"ה מעין חתום אשר לא יפתח ומסרחון בנים אשר סרחו בהמניעת רצונם לקבלו ולכך לא היה רק מ"ט והנון שקבלו נשארו בספק בלבם ועל זה רבו המחלוקת כאשר רבו ומן מ"ט עד ע' הוא כ"א ולכך כל מקום שנאמר אך מיעוט הוא מטעם הנ"ל דהיינו מועט הענין לבל יודע וזהו הפירוש ותחסרהו מעט מאלהים מעט היינו מ"ט ותחת הנון הוא ע' כמש"ל נמצא א' הוא נון נעלם מכל נביא וחוזה ואפי' משה לא הוי ידע ולכן כתיב א' זעירא:
פסוק ב:אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. נראה לבאר דהנה ידוע דהקב"ה חפץ בנו ולהדריכנו בדרכיו ולכך בכל מצוה הוא מתחיל בה תחלה כדי שאנו נלמוד ממעשיו רק באמת היכן מצינו דהקב"ה הקריב קרבנו אבל מצינו בדוגמתו דהקב"ה היה מקריב שני בני אהרן לריח ניחוח לה' וזהו קרבנו כביכול וזה שאמרו חז"ל אמר משה סבור הייתי שיתקדש שם שמים או בי או בך דהקב"ה חפץ להקריב קרבן ובקרבן צריך ביקור שלא יהיה בו מום ח"ו וזה הטעם שהקב"ה בוחר בצדיקים דווקא לקרבן כי הם בלי מום ובזה היה משה מתבונן וקסבר שהוא או אהרן יהיה לקרבן וז"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לה' והיינו נשמת נדב ואביהוא שהיה בהם נשמת אדם הראשון כמו דאיתא במפרשים הוא קרבן לה' שהוא התחיל בקרבנו אבל אתם גם אתם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם קרבנכם דייקא:
פסוק ב:ועוד יש לפרש פירוש נכון דידוע שיש באדם שני נפשות נפש אדם ונפש בהמה נפש בהמה מה שחטא נמסר לסרדיוט ואין לו תקנה אבל נפש האדם הגם שחטא מ"מ יבא עת שישיג במעלת אלהות ממה דלא ניתנה רשות לכל בריה וע"כ הם נקראים אילני סרק אף שאינם מוציאים פירות עכשיו מ"מ בא יבא עת וזמן לעתיד שיוציאו פירות לעתיד שיהיו באמת מתוקים כצפיחית בדבש כי אז יגלו כל תעלומות חכמה וזה שאמרו עתידין אילני סרק להוציא פירות לעתיד וזה שאמר כאן אדם כי יקריב מכם קרבן היינו אדם גם שיחטא יהיה קרבן לה' שימצא באמת בהם טעם פרי לימים מן הבהמה הוא קרבנכם של נפש הבהמה שבכם אין לו תקוה:
פסוק ג:אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו. והיינו לשון ביקור וזהו נ"ל מטעם דהאדם המביא קרבן צריך להיות חוקר ובודק במדות ובמעלות אלהית ורוצה להבין שבילי ה' אשר מבלתי אפשר ביד האדם לבוא אל תוכן האמת זולתם וזהו לשון ביקור ולכך אמר מן הבקר:
פסוק ד:וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו. הנה המחקרים חקרו לבאר היתרון שיש לאדם מן הבהמה ואמרו דבהמה יש לה ג"כ שכל דמצינו דנרדמת מתנומת שינה וראינו כמה פעמים אשר עלתה כמה דברים בשינה בחלומה ונרדמת וצריך לומר דהוא ג"כ בעלת שכל רק יתרון האדם הוא דיש לו מוח בקדקדו להבין אמרי בינה וגם יש לו לב לחשוב והם תרי סרסורי דעבירה משא"כ הבהמה דהיא נפרדת ונבדלת מבני אדם משכל הלב אשר איננו עמה רק משכל הראש ואדם החוטא הוא על ידי הסתת היצה"ר אשר הוא טמון וצפון בלבו של אדם ולכך וסמך ידו על ראש העולה במדת ראש דהוא מדת הבהמה לבל יחטא עוד:
פסוק ה:והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם. דאדם הוא בגימטריא מ"ה דהוא מיד כבוא בן אדם אל מקום מנוחתו שאלת הקב"ה אליו מה עסקת מה למדת מה פלפלת ובזה הלשון האדם הוא משיב כהוגן אמירה נעימה מה אנו ומה חיינו כדאיתא בזוהר הקדוש וכשהיה עבודה בבכורים היה המקריב צריך להיות בכור הוא אחד וא' עם דם הוא אדם לתקן הדם כי דם הוא עיקר זוהמת הבהמה ולכך צריך מליחה לפליטת הדם לבל יטמאו ישראל בטומאת הדם אבל כשסרחו הבכורים וניתן אז העבודה לכהנים דהוא ג"כ אחד מיוחס בלי חטא כלל ולכך נקרא הכהן ראשית ומזה הטעם ראשית תבואת' יתן לכהן כי הוא ראשית והוא א' להגין על דם להיות נקרא אדם ע"כ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם:
פסוק ט:וקרבו וכרעיו ירחץ במים. נראה לבאר דבכרעיו של אדם שם הוא שליטת הסם כמו דאיתא בגמ' הנהו ברכי דשלהי מנייהו והוא כרעיו וקרבו הוא קאי על מה שבקרב האדם אשר קסם יושב שם במצפנות לבו באשר שהיצה"ר טמון בו וע"י כך הוא חוטא ולכך המביא קרבן ירחץ במים את קרבו ואת כרעיו להסיר המשטינים:
פסוק י:ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו. נראה לבאר עפ"י מה דאמר ישעיה לחזקיה על דלא היה רוצה לישא אשה מטעם דהיה רואה דהוי ליה בנין דלא מעלי וע"ז הוכיחו ישעיה הנביא אעפ"כ תישא כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך דהיינו כי בוודאי לא תענש על זאת אם כוונתך לשם שמים ואגב יתורץ מה דתמהו עליו כל עין רואה דלמה לא כיתת משה את נחש הנחושת ונטר עד שבא חזקיה וכיתת אותו כדאיתא בגמרא שלשה דברים עשה חזקיה והודו לו ואחד מהן דכיתת את נחש הנחושת ועל זה תמהו כל לב חכם על משה אדון הנביאים שהיה לו להתנכל בדבר למען לא יסורו מאחרי ה' כמ"ש הוא בעצמו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה שהיה ירא שישראל יסורו מאחרי ה' לעשות להמלאך שיוליכם לאלוה ומה ראה על ככה שלא כיתת את נחש הנחשת ומה ראה חזקיה באמת שכתת רק. נראה דמשה לא רצה לעשות דבר מלבו לשרוף ולבער דבר אשר צוה הקב"ה לעשותו בלתי הורמנא מה' ואי משום דישראל יטעו בו בהדי כבשי דרחמנא למה לך באם הקב"ה אינו מסיר המכשול מדרך עמו גם הוא לא עשה את זאת אבל חזקיה ע"כ לא סבר בהדי כבשי דרחמנא למה לך דאל"כ הוי ליה באמת לינסב איתתא ואי משום דראה דהוי ליה בנין דלא מעלי בהדי כבשי דרחמנא למה ליה אלא ע"כ מוכח דלא ס"ל הכי ולכך כיתת להסיר המכשול מדרך כי יטעו ח"ו לילך אחרי ההבל וזהו הענין כאן מן הכבשים על ידי אונס כבשי דרחמנא או מן העזים דהוא מל' עז פנים הוא בועט באביו שבשמים בלי שום טעם ואין לך עזות גדול מזה:
פסוק יא:ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'. והא דדייקא צפונה נראה לפרש דאיתא במס' תמיד דשני פשפשים היה בשער הגדול להר הבית אחת בדרום ואחת בצפון בדרום באמת כולם היו נכנסים בו ובצפון היה שער קטן וזהו במרכבה עליונה שני שערים הם שער אחד אשר בו נכנסים כל הצדיקים ושער השני הוא לבעלי חשובה אשר הקב"ה חותר חתירה תחת כסא הכבוד והוא השער הקטן לבל ישטינו המלאכים עליו אשר סרח ומהראוי הוא לבל יקבל תשובתו אבל הקב"ה ברחמיו מקבלו וזה שאמר דוד המע"ה פתחו לי שערי צדק אבא בם היינו שער התשובה שער הקטן דזה השער לה' היינו שער הגדול צדיקים יבואו בו היינו כל הצדיקים נכנסים בו אודך כי עניתני ע"י דחיקת פתח קטן ותהי לי לישועה כי אבן הוא היצה"ר שיחזקאל קראו אבן והיינו אבן שחטא מאסו הבונים הם המלאכים לבל לקבל תשובתי אבל באמת היתה לראש פינה דבמקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו וכן הענין כאן דהחוטא הזה המביא קרבן ומלאכים דוחפין אותו לבל לקבלו ושחט צפונה לפני ה' הוא להקב"ה בעצמו:
פסוק יג:והקרב והכרעים ירחץ במים. לשון רבים ולעיל כתיב וקרבו וכרעיו לשון יחיד אבל נראה דלעיל מיירי בחוטא במחשבתו במדת אלהות ובמחשבה תליא מלתא ולא יכשל בזה לאחרים ולכך וקרבו וכרעיו וגו' אבל כאן מיירי דחטא במעשים ורבים ילמדו ממעשיו המכוערים ולכך הקרב והכרעים לשון רבים:
