א אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ ב אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ ג וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃ ד אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃ ה בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ ו יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ ז פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ ח רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ ט וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ יא יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ יב אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ יג הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ יד וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ טו וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ טז וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ יז לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ יח וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ יט וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ כ וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ כא רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃ כב וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ כג וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ כד וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃ כה וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ כו וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כז וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ כח אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ כט וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ ל יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ לא וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ לב וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ לג הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ לד וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ לה אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ לו זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ לז גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃ לח יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ לט וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃ מ וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ מא וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֮ לַֽיהוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃ מב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ מג וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃ מד וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה׃ מה וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃ מו וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תורת משה (אלשיך)

אלשיך

פסוק א:
אלה הדברים אשר דבר משה כו'. לקדושים אשר בארץ המה ראתה עיני כוונות מתחלפת בכוונת ספר משנה התורה הזה דרך כלל ולאהבת הקיצור לא העליתי זכרונם הלאה בספרתי בלתי אם אשר אני הגבר ראה עני דעתי הקצר בקצרה. הלא הוא כי הן אמת כי חכמים יגידו כי בשתים יתחתן המתחתן במלך ה' צבאות. א' בעיון תורתו ית' כי על כן כלות משה קראה ה'. ב' במעשה. כי ב' אלה המה כוללו מכלל יופי כל השלמיות כנודע בשערים המצויינין לכל יודעי דעת. ע"כ כאשר ידע האדם הגדול מכל האדם את עתו רצה לזכות את ישראל בשניהם כאחת. למען ישמעו ולמען ילמדו לעשות רצון אביהם שבשמים לטוב להם בעה"ז לעולם ירשו ארץ ולבנות ולנטוע נצר מטעם בעה"ב. ובמעשה היחל בתוכחת מגולה. על אשר לא טוב עשו וגמלו להם רעה שעם היותו ית' דומה לצבי למהר להעלותם אל ארץ טובה ומהלך י"א הוליכם בג' הם קלקלו לעצמם יחוגו וינועו במדבר מ' שנה ויקבר שם כל הדור ההוא. וע"כ למען ישכילו זאת ולא ישובו לעשות עוד כמעשיהם הראשונים ומה גם אחרי מותו ע"כ טרח משה בכל משנה התורה הזאת להוכיח את ישראל באהבתו אותם למען ידבקו במלכם ית' וישובו מדרכם להטיבם באחריתם. וע"כ מצא את לבו להוכיח במישור בכל תוקף השתדלותו לקיים עליהם כשרון המעשה. וע"כ מפתח דבריו ערך לפניהם מערכת מעשי ה' אשר לא טובים כמאמר רז"ל במדבר בערבה כו' וכי במדבר היו והלא לא היו אלא בערבות מואב אלא במדבר הוכיחם על מ"ש במדבר מי יתן מותנו ביד ה' כו' כשכלתה פרוסת מצריים. בערבה על מעשה השיטים. מול סוף על אשר המרו על ים בים סוף ובקשו לחזור לאחוריהם ועל אומרם המבלי אין קברים במצרים. בין פארן על המרגלים. ובין תופל ולבן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן אלא על דבר המן שאמרנו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל והוא מאמר המתרגם אתפלו על מנא. וחצרות במחלוקתו של קרח. ודי זהב על מעשה העגל כד"א וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. ואחרי כן ראה להשלימם בלמוד הוא העיון וישם לפניהם כל חלקי התורה שבכתב ושבעל פה כלליה ופרטיה עד בלתי השאיר דבר כאומר הואיל משה באר כו':
פסוק א:
והנה טרם נבא אל הביאור ראוי לשים לב. (א) למה זה השמיט מכלל מוסריו אלה מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה ולא עוד אלא שהשמיטן פה וחזר אח"כ והזכירן כדבר שנאמר. ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה' ואומר לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה. (ב) למה בחר בתוכחה מסותרת ויטמינה ברמז ולא פצה שפתיו לפרש להם ביאור המלות הקשות ונעלמות האלה ולא יסתר דבר מוסרו הטוב ברמז הרומז במלות סתומות ואם מפני כבודן של ישראל. מה היה שאחרי כן לא חש על כבודן באמור להם ממרים הייתם עם ה' מקציפים הייתם את ה' ובחורב הקצפתם כו'. (ג) למה זה הזכיר חטאתם שלא כסדרן כי הלא הראשון שבכולם היה מה שהמרו בים סוף והזכירה שלישית אחר הערבה שהיתה האחרונה שבכולם אשר היתה מ' שנה אחריה. ובמדבר שהיתה שניה הזכירה ראשונה. ודי זהב שהיתה אחריה והיה ראוי תזכר מיד הזכירה באחרונה לכולן. ובערבה שהיתה בסוף כולן הזכירה שניה. (ד) למה במן ובעגל לא הזכיר את שמות מקומם כאחרות. (ה) כי היה מספיק על המן יאמר ולבן ולשתוק ממלת תופל וכן בעגל היה ראוי לומר וזהב ומה ענין אומר ודי זהב. (ו) בפסוק י"א יום כו' שיראה משולל טעם וגיזרה ובלתי מקושר לא למעלה ולא למטה. (ז) כי אחר שמענין פסוק ה' אלהינו דבר אלינו בחורב כו' והלאה הוא ענין תוכחות משה למה לא נסמך אל פסוק הראשון שבפרשה שהוא מן התוכחות ולא יפסיק בנתים בפסוק ויהי בארבעים שנה כו' ובפסוק אחרי הכותו כו' ופסוק בעבר הירדן כו'. (ח) למה יודיע שהיה בארבעים שנה כו'. (ט) אומר ככל אשר צוה שהוא ידוע שודאי כי כך היה שלא יצוה זולת אשר צוה ה': (י) אומר ככל בכ"ף הדמיון וכן מלת אליהם מיותרת. (יא) למה הודיע אלהים אותנו שהיה אחרי הכותו כו'. (יב) למה הודיע שהיה בעבר הירדן כו' כאשר צוה והואיל משה באר כו' וגם למה לא היה טרם בואם אל עבר הירדן. (יג) אומר התורה הזאת לאמר כי אומר לאמר משולל הבנה כי לא יצדק בו לאמר לזולת:
פסוק א:
והנה על הקושי הא' על מה שלא הזכיר מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה אפשר לומר כי בל' מאמרו הוזכר תרוצו באומר אשר דבר משה אל כל ישראל והוא כי להיות פי משה המדבר להוכיח בשער אל כללות ישראל לתת חתת אשמותם רבה עליהם בעיניהם ע"כ הס שלא להזכיר מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה והענין כי הלא במסה ומריבה הנה גם עליו עברה כוס חמתו ית' כאומרו על המים יען לא האמנתם בי כו' ואיך תפול חתת תוכחתו עליהם אם תחלת דברי פיהו יזכיר מה שלקה גם הוא ויתעבר גם בו ה'. וגם ענין תבערה במתאונני' לא היה רק במקצתה ואיך יתחיל להוכיח את כלם במה שלא היה כולל רק בקצה המחנה. וש"ת כי גם שבקרח הוא ועדתו היחלו. הלא הקהיל קרח את כל העדה וכן במרגלים בכו כל העם בלילה ההוא וע"כ הס שלא להזכיר תבערה וגם קברות התאוה כי האספסוף היו אשר התאוו תאוה ולא עם בני ישראל ואיך יתחיל בתוכחת בלתי נוגעת לכל ישראל ויהי מוסר לכולם. וזה יאמר הכתוב אלה הדברים של קושי אשר דבר משה כלו' כי למה שהיה משה המדבר הוכרח יהיו אלה ולא מסה ומריבה הנוגע אליו גם הוא ולהיות אל כל ישראל שהוא הכללות לא יאות יזכיר ענין מתאוננים הוא תבערה ולהיות' ישראל מקבלי התוכחות לא יזכיר האספסוף וזה דקדק באומרו ישראל נמצא כי באומר דבר משה אל כל ישראל כלל את שלשתן. עוד יתכן דרך ב' כולל ישוב כל הקושיות שהערנו. והוא כי הלא המוכיח בשער ומה גם אל חכם ונבון כעם בנ"י שבדור ההוא הוא דור דעה אשר שמעו קול ה' אלהים מדבר מתוך האש הלא יחוש מוכיחם פן יקוצו בתוכחתו וח"ו תהיה תקנתו קלקלתם כי תגדל אשמתם לפניו ית' אם בתוכחות תגעל נפשם. ע"כ בחר לשון ערומים ופיו פתח בחכמה לתהות בקנקניהם אם נכון לבם לקבל תוכחות מוסר באהבה ובסבר פנים יפות אם אין. ע"כ התחיל לדבר בם דברי עונות ברמז בשצף קצף לראות אם יתחמץ לבבם בצד מה או אם יקבלום באהבה ואשר יראה יעשה אם יקבלום באהבה עוד יוסיף להפליא בתוכחת מגולה ואם אין ימשוך ידו. ויהי כן כי בהחילו ברמז הרומז על אשמותם וירא כי אין סר זעף כ"א מקבלים בענות צדק ובאהבה רבה אז נחרץ להרבות במוסר ותוכחת מגולה כי מצאם כלי מוכן לקבל ע"כ מצא את לבו אח"כ להקשות ולדבר ולומר ממרים הייתם כו' מקציפים הייתם כו' ובדבר הזה אינכם מאמינים כו' וכיוצא בדברים רעים כאלה. ובכלל הדבר הזה הס שלא להזכיר בפ' הזה הראשון מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה כי הלא בפתח דבריו התנכל לבלתי הוכיחם בפירוש כי דאג פן יתחמץ לבבם כ"א בדרך רמז ועל כן אמר בלבו אם אזכיר להם מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה אין תוכחת מגולה גדולה מזו כי בהזכיר שמותם מתגלה רעתם ויזכור עונם אך בראותו כי קבלו תוכחתו ואין מפלים אז דבר ויקרא בקול גדול את כל מעשה הרעה באר היטב למען הכניע את לבם ובכללם את שמות מזכרת עונם מסה ומריבה כו'. והתחכם במאמריו לבלתי התחיל בדבר לא יסכון להכניעם אם יהיה התוכחת דבר שתשובתם בצדם למעט וההביל אשמתם כי לא יעשה רושם בלבבם גם כי ישמעו אחרי כן דבר מה אשר עשו אחרי כי רפתה התחלת שמיעתם. על כן אמר בלבו אם אמור אומר להם ראשונה אשר המרו על ים בים סוף הלא לקל יחשבו התחלת מוסרי באמת הלא אז עדיין לא הטהרנו מעבוד ע"ג אשר השתקענו בה ולא קנינו יהידות כמעט ולא יפלא מה שהיתה יראת ה' בלתי תקועה בקרבנו ע"ד מז"ל במדרש חזית כשאמר להם משה החדש הזה אתם נגאלים אמרו ישראל עדיין כל מצרים מלאה מע"ג שלנו והיאך אנו נגאלים ע"כ לא היחל ממול סוף רק מהשני שהוא במדבר על אומרם מי יתן מותנו ביד ה' בשבתנו כו' אשר היה אחרי קריעת ים סוף כי אז כבר קנו יהידות בלבבם ויאמינו בה' כו' כי אפילו רחב ויתרו שהיו נכרים נתגיירו ע"י נס קריעת ים סוף ומה גם עם בני ישראל שתתחזק אמונתם אמונת אומן וזהו במדבר. ומפני שהיה להם פתחון פה עדיין בצד מה להקל מן אשמתם על אומרם מי יתן מותנו כו' באמור כי אין אדם נתפס על צער חסרון לחם ואז כלתה פרוסות בצק מצרים ולא היה להם לחם ע"כ סמוך לזה מיד בערבהעל עון השטים כי אז שמנו עשתו ברוב כל כי היו בעיר מושב ומלאים מביזת ארצות סיחון ועוג ולא נמנעו מלהחטיא. ועדיין היה אפשר לומר כי גם זה יש בו צד תואנה להקל אשמה באומר כי הלא רוב טובם הוא גרמת בעיטה כנודע כי גדול נסיון העושר מנסיון העוני כי כן מדת ישראל כי בצר פקדוהו ית' מה שאין כן ברב טוב ע"כ סמך ואמר מול סוף לומר אם כה תתאנו הלא במול סוף מאי איכא למימר כי הלא אדרבא היו בצער ועל כל זה חטאו הנה כי לא רוב טובה גרם כי גם בעת צרה לא בטחו ית' ועדיין היתה תואנה מה לומר כי אדרבא מהקטין את ערכם לא חשבו את עצמם כדאים לינצל מארבע צרות רעות שהקיפום מארבע רוחותם ים סוף מצד אחד ומדבר משני רוחות מלאים נחש כקורת בית הבד ומרוח ד' מרבבות פרעה וחילו ומה גם אחרי אכלם זכותם בצאתם ממצרים ע"כ אמר בין פארן על דבר המרגלים יוכיח כי ראיתם כי היה ה' עמכם וממהר להכניסכם לארץ כי הלא עין בעין ראו כו מהלך י"א יום מחורב עד קדש ברנע הלכו בג' ימים כל כך היתה שכינה מתלבטת למהר להכניסם לארץ באופן כי שם אין לומר כי חשבו לא יאבה ה' להצליחם לקוטן צדקתם כי לו חפץ ה' לבלתי הצליחם לא הראם את כל זאת. או יאמר שמא תאמרו כי שם ראיתם את שרו של מצרים נוסע אחריכם וע"כ יראתם כי אמרתם לו היה רצונו ית' לתת את מצרים בידינו למה לא פקד על השר תחלה כענין יפקוד ה' על צבא המרום כו' אך מה' יצא הדבר למוגגנו ביד עוננו הנה פארן יאמר כי שם שמעתם סר צלם מעליהם הוא השר של כנען ועכ"ז מאנתם לבטוח בה' וש"ת כי שם אין אשמת דבר רק על י' אנשים מרגלים כי אחיכם המסו את לבבכם בהביאם את דבת הארץ רעה הנה בין תופל ולבן יוכיח כי שם מי פיתה אתכם. ואחשבה מנה ב' גופי עבירות אשר עברו בפעם א' והוא מש"כ ז"ל באומרו וידבר העם באלהים ובמשה שהשוו עבד לקונו בתיבה א' כי לה' ית' ולמשה כאחד אמרו לשניהם למה העליתנו והוא עון פלילי עצום מאד. ב' אומר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וזהו תופל ולבן על מה שחברו עבד עם קונו אמר תופל שהוא ל' חיבור. ועל מה שדברו על המן אמר ולבן. וש"ת כי מה שהשויתם אותי לקוני לא לנגוע בכבודו ית' כונתכם חלילה רק לכבדני שהשויתם אותי לקוני ועל דבר המן היה כי לא הכרתם כי היה נבלע באיברים כי עוד רוחניותו בו בהיותו ממשיי וחשבנו תבקע כרסיני הנה וחצרות יוכיח במחלוקת של קרח כ"א לכבדני היה עם לבבכם למה קמתם עלי בהקהיל קרח את כל העדה. ואם במן לא ידעתם טבעו עלי מה תאמרו כי הלא ידעתם את כל האותות והמופתים אשר עשיתי לעיניכם. וא"ת אלי כי הנה הלא חטאת קרובי ובית אבי היתה ולא חדלו קרובי המקהילים עליך את כל העדה לא חטאנו עם ישראל וחן חן לקרובך שפתנו ויוכל למה תביישנו על חטאת עמך בן אחי אביך ועל כן אמר ודי זהב יוכיח כי שם נאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי כי אין גם אחד חטא בעגל. ושמא תאמרו כי רוב כסף וזהב אשר נתן לנו ה' וכמז"ל שלא היה איש מישראל שלא הוציא ממצרים צ' חמורים נושאי כסף וזהב ושמלות החטיאוני והוא מרז"ל על פסוק וינצלו את מצרים כו' הנה אין זו טענה כי הן לו עשיתם את העגל מכסף היתה חטאתכם קלה כמדובר כמעט באומרם כי כסף שהרבתי לכם החטיאכם אך הנה לא עשיתם אותו כ"א מזהב אשר ממנו לא הרביתי לכם כתלונתו ית' באומר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל ע"כ הנני מזכירו בפניכם באופן תופר טענתכם והוא הטעם הנזכר והוא אומר ודי זהב כלומר הלא מה שדי לכם בלבד נתתי מהזהב ולא הרביתיו ככסף באופן כי סרה טענת אומריכם כי מה שהרביתיו לכם הטעה אתכם וז"א ודי זהב. וכהתימו לרמוז דברי תוכחותיו גלה כונתו באומרו י"א יום כו' והוא לומר כי דברי עונות הנאמרים באמת גרמו להניעכם במדבר ולהתם פגריכם בו נגד רצונו ית' שהיה לנחץ ביאתכם לרשת ארץ כי כל כך היתה שכינה מתלבטת למהר להורישם הארץ כי י"א יום היה מחורב כו' ויביאכם בג' ימים כמשז"ל. ואחר אומר הדבר ראשון אשר רצה משה לאמר שהוא התוכחת. גלה לנו גם הדבר הב' שהוא באר את התורה. והוא ענין ג' הכתובים האלה כאחד ויהי כו' אחרי הכותו כו'. בעבר הירדן כו' הואיל משה באר כו'. והענין לתת טוב טעם למה איחר מלבאר את התורה עד סמוך לסלוקו הוא חדש אדר אשר מת בו ע"כ אמר ויהי כו' והוא מז"ל על מאמר משה אליהם באומר ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה אז"ל מכאן שאין אדם יורד לסוף דעתו של רבו עד מ' שנה והוא כי לפעמים על בלתי רדת לסוף דעתו ועומק טעמו קבלתו ישגה בין דין לדין וזה מאמרו יתברך ויהי במ' שנה שהוא אחר הפלגת זמן וגם סמוך למיתתו שהוא בי"ב חדש באחד לחדש שהוא איזה ימים סמוך לסלוקו דבר משה אל בני ישראל ככל כו' כי זה כל התורה. ופירש הטעם בנועם מאמרו באומרו ככל אשר צוה ה' אותו אליהם כלומר תדע למה היה זה אחר מ' שנה עם היות כבר סמוך למיתתו הלא הוא כי אז היה זמן שהם ירדו לסוף דעתו שאין אדם יורד לסוף דעתו עד מ' שנה והוא כי הנה סוף דעתו של משה הוא אשר קבל מאתו ית' בעצה שהוא תכלית נקודת האמת אך טרם מלאת המ' שנה לא הגיעו ישראל לגדר תדמה קבלתם ממשה אל קבלת משה מהקב"ה כ"א בהשמטת עומק נקודת טעמי קצת דברים הגורמים שינוי בכמה דברים. אך אחר מ' שנה אז הוא זמן שיורדים לסוף דעתו כאשר קבלו מאתו ית' וזהו ויהי במ' שנה כו' למה עשה כן הלא הוא על כי אז נעתקה קבלתם ממנו אליהם עד גדר שככל אשר צוה ה' אותו כן היה אליהם כי אז ירדו לסוף דעתו שהוא ככל אשר קבל מאתו ית'. ע"כ אז רצה לבאר להם כל התורה כולו למען בכל חלקים ירדו לסוף דעתו משא"כ בכל המשך המ' שנה כי אם שהוא שונה הלכה בכל יום לאטו אך עתה סידר לפניהם כל חלקי התורה כאחד וזה אומר ככל בכ"ף הדמיון לדמות קבלתם ממשה אל קבלתו מהב"ה. ועוד טעם ב' אל אשר איחר לסדר למודה כא' כי המתין עד אחרי הכותו כו' והוא כי באמור יחד כל פרטי התורה ודקדוקיה העצומים והרבים אשר לתורה שב"פ הלא יהי' עול סבלה בעיניהם כהר גבוה ותלול וכמשא כבד יכבד מהם כאשר היה במתן תורה כמשז"ל בתנחומא פ' נח כי ע"כ הוצרך היא ית' לכפות עליהם את ההר כגיגית שלא היו רוצים לקבל עול תורה שבעל פה כי כבד הוא מאד ע"כ לא רצה משה לסדר כל למודו יחד להם בל יופלג בעיניהם עד אחרי הכותו כו' כי אז היחלו בעיניהם לראות יד ה' הטובה עליהם כי נתן להם ארצות גוים ועמל לאומים עצומים וכן רבים עם ערים בצורות גדולים מאד וע"כ יבושו בשת לקוץ בעל תורה חלילה כי גם את הטוב קבלו מאת אלהים וע"כ טוב להם כי ישאו עול תורה גם כי רב מאד הוא ויאמרו ללבבם כי ע"כ הוא ית' מטיב להם כי היא חייהם. ולמה לא היה מיד אחר הכותו כו' אלא אחרי שהוא מופלג הלא הוא כי הנה בעבר הירדן במקום שהוא ארץ מואב שם הואיל משה באר כו' והטעם הוא על מה שעתיד לאמר אחרי כן ה' דבר אלינו בחורב כו' וז"א לאמר שהוא מה שביאר את כל התורה בעבר הירדן שהוא מקום כניסם לארץ הוא על מה שעתיד לאמר לפני ה' אלהינו כו' והוא כענין מאמרינו ע"פ כי אתם עוברים את הירדן כו' ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים כו' שהוא מה שביארנו שם שאומר הוא ית' אל יעלה על רוחכם שעיקר בואכם לארץ הוא לאכול מפריה ולשבוע מטובה כי אם לקיים בה מצות ה' להתקדש בקדושתה להיות קדושים וזהו כי אתם עוברים כו' לא להנאת העה"ז רק כדי ושמרתם לעשות את כל החוקים כו' וכן ארז"ל שע"כ התחנן משה ליכנס לארץ לקיים מצות התלויות בה וכ"כ פרשת לך לך שלא בישר הוא ית' לאברהם לתת לזרעו את הארץ עד בואו עד מקום שכם עד אלון מורה שהוא מקום שקיבלו זרעו שם את התורה באלה ושבועה כי הר גריזים והר עיבל הם אצל אלוני מורה. וע"כ בהיות ישראל בעבר הירדן ביאר להם משה את התורה להורותם כי עיקר עברם את הירדן לכך הוא וזה כיון באומרו לאמר שהוא תדע למה בעבר הירדן שהוא מקום העברת ישראל לארץ הואיל משה באר את התורה הזאת מפני מה שרצה לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב מקום שניתנה בו תורה אשר שם ראוי לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי כו' כי עיקר התורה הוא בארץ ישראל ע"כ מטעם זה הואיל משה באר את התורה במקום עבר הירדן שמשם עוברים לרשת את הארץ ובזה יבאו על נכון אומרו לאמר בפרשה זה ובשאחריו:
פסוק א:
עוד יתכן כי באומרו ויהי בארבעים שנה עודנו מדבר בענין התוכחת ואומר אשר תראה שלא הוכיחם משה עד הנה והוא אחר ארבעים שנה אל תתמה על החפץ כי הלא בי"א חדש כו' והוא אמרו רז"ל על יעקב אבינו שהוכיח את בניו סמוך למיתתו א"ל שמא יש בכם מי שאינו עמי ביחוד ה' ח"ו ענו ואמרו לו שמע ישראל כו' והנה ארז"ל למה איחר יעקב מלהוכיחם עד סמוך לפטירתו ואמרו ב' טעמים א' שלא יהיה מוכיח וחוזר ומוכיח ועוד טעם אחר שלא הוכיחם מתחלה פן יכעסו וילכו אל עשו או ישמעאל. ויהיה הענין כי אחר שהושרשו ביהידות עד עת בא מות אביהם לא יבעטו עוד. וב' הטעמים האלו יתכן אמר הוא ית' פה וזהו ויהי בארבעים שנה כו' לומר מה שויהי בארבעים שנה התוכחת הנזכר ולא מקודם הלא הוא מב' טעמים אחד שהיה בי"א חדש באחד לחדש שהוא ששה ימים סמוך למיתתו כי להיות בזמן ההוא לא יהיה חוזר ומוכיח עוד והוא הטעם הא' שאמרו רז"ל. וגם מהטעם הב' לבל יקוצו וילכו אחר עשו וישמעאל ע"כ טוב להמתין עד יושרשו שנים רבות בתורת ה' ומצותיו וזה ככל אשר צוה ה' כו' לומר תדע ג"כ למה המתין עד כה הלא הוא בזמן אשר ככל אשר צוה ה' בתורתו אותו כך היה אליהם כי הושרשו וקנו בקנין בהמשך השנים הרבות עד נדמו למשה וככל אשר צוה ה' אותו כך היה הכל אליהם וכן ארז"ל שלא הגיעו לסוף דעתו עד אז באופן שעתה אין פחד יקוצו בתוכחתו וילכו אחר עשו וישמעאל. או יהיה סוף הפסוק ענין אחר. והוא לומר ויהי בארבעים שנה התוכחות הנזכרת למעלה ולא מתחלה הלא הוא להיות סמך למיתתו כי הלא היה בי"א חדש באחד לחדש הוא חדש הסמוך לאדר שמת בז' בו והוא כי אז הוא הזמן המיוחד לכך כנלמד מיעקב מהטעמים הידועים מרז"ל כי אין צורך לפרש הטעמים. וש"ת מן התימה היא כי משה אשר אהב לישראל כאב לבנים יכניעם בתוכחת הלז ומה גם במה שנמשך אחרי כן באומרו ממרים הייתם מקציפים הייתם כו' לז"א אשר דבר כו' והוא מאמר רז"ל הזכרנו פרשת בלק והוא כי ראויות היו הברכות ליאמר מפי משה והתוכחת מפי בלעם אלא שאמר הקב"ה מוטב יוכיחם מישה מאשר יוכיח הרשע הזה את בני כענין יהלמני צדיק כו'. וזה יאמר אשר דבר משה שדבור הוא לשון קושי והיא על התוכחות אל תתמה איפה הכניעם משה אשר אהבם כי אדרבא לכך נבחר שהוא מאהבה מסותרת שהוא ככל אשר צוה ה' אותו כלומר לא מלבו הוכיחם והפריז על מדותיו כי הלא ככל אשר צוה ה' כי על פיו ית' היה ורב טוב לבית ישראל שמלאך אכזרי כבלעם לא שלח להוכיחם כי אותו אליהם שמה שצוה את משה היה להיות אליהם בני ישראל שלא רצה הוא ית' כי אם יהלמם צדיק ויוכיחם וז"א אותו אליהם שצוה אותו להיות אליהם. ולא היה פחד יקוצו בתוכחת משה כי זולת הטעמים הנאמרים באמת גם הי' אחרי הכתו כו' כי בזכותו ועל ידו נצחו את סיחון אשר יושב בחשבון ופרט את עוג שהיו בידו ממש כמז"ל שלקח רומח בידו ארוך י' אמות והוא י' וקפץ י' אמות והכהו וזהו ואת עוג כו' וא"כ אין ספק כי האיש משה גדול מאד בעיניהם ולא יקוצו בתוכחתו וז"א אחרי הכותו שחוזר אל משה הנזכר. וכהתימו לומר ענין התוכחת אמר על ענין התורה בעבר הירדן כו' הואיל משה באר ולמה היה במקום המיוחד ההוא לז"א לאמר להיות עתיד לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב כו' פנו וסעו לכם כו' והוא כי אין דבר מכינם ומגן בעדם ועוזרם לרשת ארץ כתורה וזהו אומר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר פנו וסעו כו' וע"י כן ובאו כו' כי לא תצטרכו להלחם כי אם כבאים אל נחלת אביהם וזהו אומר בעבר הירדן כו' אשר משם היו מוכנים לעבור לרשת ארץ ביאר התורה והטעם הוא לאמר בשביל מה שעתיד לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב כו' שיורה כי הכנה לרשת ארץ היא התורה ע"כ גם הוא עשה ככה שהכינם במעבר אשר הם בו לבא לרשת:
פסוק א:
עוד יתכן דרך אחרת בשום לב אל אומר אלה הדברים אשר דבר משה כו' מה המה הדברים האלה אם חוזר אל כל דברי הספר אי אפשר כי הלא ד' פסוקים שאחר פסוק ראשון אינם דברי משה ואם הוא על פסוק ראשון ופסוק ה' אלהינו דבר אלינו כו' א"כ היה לו להתחיל מפסוק ויהי בארבעים שנה כו' ואחר פסוק בעבר הירדן כו' יאמר אלה הדברים אשר דבר משה כו' ויסמוך אחריו פסוק ה' אלהינו דבר אלינו כו' עד סוף הספר. ועוד נשים לב אל מאמר רז"ל כי ראויות היו התוכחות ליאמר מפי בלעם אלא כו' אם הי' מה שנאמר פה ברמז במדבר בערבה כו' לא היה כל כך קושי. ועל פי דרכנו נשיב בדרך אחרת על אשר הקשינו למעלה איך נשמר משה לבלתי הוכיח את ישראל תוכחת מגולה וקשה כי אם ברמז שרמז להם באומר במדבר בערבה כו' כמפורש למעלה ואיך אחרי כן הקשה לדבר בשפה ברורה דברים קשים כגידים מקציפים הייתם כו' ממרים הייתם כו' מיום דעתי אתכם ודומים לאלו. אך נאמר כי הוא ית' רצה להוכיחם תוכחת מגולה בכל הדברים הקשים האמורים בפ' זו ושבאחריה וע"כ מאס בבלעם כ"א שהיו ע"י משה אך משה מעצמו לא ערב אל לבו להוכיח רק ברמז ומה גם לרז"ל שאפילו לא היה רוצה להוכיח כלל על שאמר שמעו נא המורים וזהו אלה הדברים אשר דבר משה כלו' אלה שהם ברמז הדברים אשר דבר משה מעצמו אל כל ישראל כי בוש מכולם להוכיח בפירוש רק ברמז במדבר בערבה כו' לרמוז אשר עשו במקומות ההם וגם רמז להם באומרו סך ימים שמחורב עד קדש ברנע מה שגרמו כי הוא ית' היה מנחץ ביאתם לארץ והם האריכו הזמן. אמנם ויהי בארבעים שנה למה שהיה סמוך למיתתו אז דבר משה דבור של קושי ככל אשר צוה ה' אותו אליהם שהוא כל דברי התוכחות מגולה ולא כדברים שדבר משה מעצמו. והוא כי הלא בהיות בי"א חדש באחד לחדש שהוא סמוך אל המיתה לא יקפידו עליו. וגם טעם שני שהיה אחרי הכותו כו' כי בזכותו הכה את סיחון ואת עוג כמדובר למעלה ועל כן לא יקוצו בתוכחתו כי גדול הוא בעיניהם. עוד שלישית כי הלא אז הואיל משה באר את התורה הזאת כדי לאמר אחרי כן התוכחת מגולה שמתחלת מה' אלהינו כו' והלאה והוא כי על יד השרישם בלמד להם כל התורה יקנו קדושה וענות צדק לשמוע בתוכחות וזה הואיל משה מבאר את התורה הזאת כדי לאמר ה' אלהינו דבר כו' שהוא התחלת התוכחת מגולה אשר צוה ה' לאמר אליהם ולא כדברים אשר דבר משה שהיה הכל ברמז. ולפי זה מה שאמר ויהי בארבעים שנה כו' דבר משה ככל אשר צוה ה' שהוא להוכיח בגלוי. ואחר שנתן טעם לבל יקוצו פירש ואמר מה הוא אשר צוה ה' אותו אליהם והוא מאומרו ה' אלהינו דבר אלינו כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:
פסוק ו:
ה' אלהינו דבר אלינו כו'. ראוי לשים לב. (א) למה עזב כל העונות שרמז למעלה ותפס עון מרגלים להאריך בו. (ב) אומר אלהינו מי לא ידע כי הוא אלהינו יתברך שמו. (ג) אומר לאמר כי אינו לאמר לזולת. (ד) אומר רב לכם שבת כו' שיורה שעל שישבו שם הרבה צוה פנו וסעו כו' הלא בלעדי זה הוא ראוי. (ה) אומרו פנו וסעו כי שתי התיבות מיותרות כי בכלל אומרו שיבואו הר האמורי הוא הנסיעה. וגם מלת לכם מיותרת וגם אומרו ובאו כי הראוי יאמר ולכו. (ו) למה מפרש כל מקום בפני עצמו הר האמורי כו' ולא אמר ממקום פלוני עד הנהר הגדול ויכלול כל מה שבנתים. (ז) אומרו ראה נתתי לפניכם את הארץ שנראה שהוא דבר נראה בחוש ואיננו. (ח) אומרו מלת ראה לשון יחיד וכל מה שאמר למעלה ולמטה הימנו אמר בל' רבים. (ט) למה מזכיר אשר נשבע מי לא ידע כי נשבע להם. (י) אומרו לאברהם ליצחק וליעקב למה לא הטיל וי"ו ביצחק כמו ביעקב או גם ביעקב לא יטול וי"ו כי אם יאמר ליצחק ליעקב או יקצר ויאמר לאברהם יצחק ויעקב. (יא) אומרו לתת להם והלא ארז"ל כי אין זה מתקיים רק לעתיד לבא. (יב) אומרו ואומר אליכם כו' איזה יחוס יש לזה עם הקודם ולא עוד אלא שאומר בעת ההיא כאלו מהעת שנאמר בו הקודם נמשכה אמירתו זאת. (יג) אומרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. (יד) או' לא אוכל לבדי כו' מה פשעם מה חטאתם שאמר אז להם לא אוכל שאת אתכם ואין לומר שהוא על רבויים ונלאה לדונם ולהנהיגם כי הלא אחרי כן מפרש ואומר איכה אשא לבדי טרחכם כו'. (טו) למה בין פסוק לא אוכל לבדי כו' לפסוק איכה אשא לבדי מפסיק בשני פסוקי דרחמי. (טז) מה מקום לברכות אלה פה ולמאמרם ז"ל שעי"כ שקבלו התוכחות ברצון זכו לברכה ושעל כן ברכם אם כן איפה לא היה ראוי לסמוך זה מיד אחר פסוק ראשון שיהיה תיכך לתוכחה ברכה (יז) אומרו והנכם היום ככוכבי השמים כו' למה נתייחדה פה ברכת הכוכבים מברכת החול או עפר הארץ. (יח) אומרו לרוב שהוא מיותר וכן מלת ככם. (יט) למה נתן קצבה תחלה לברכתם ואחר כך שולל הקצבה ואומר ויברך אתכם כו' עד שהוצרכו ז"ל לומר שאמרו לו וכי קצבה אתה נותן לברכתנו והשיב זה משלי אך ה' יברך אתכם בלי קצבה ולמה עשה מה שהוצרך לתקנו. (כ) אומרו כאשר דבר לכם היכן דבר להם. (כא) אומרו ותענו אותי ותמרו כו' כי מהראוי לא יאמר כי אם ותאמרו כו' ולשתוק מותענו אותי. (כב) למה יספר עתה שמינה דיינים ושצוה את השופטים שמוע כו' לא תכירו פנים כו' כי אין זה מן התוכחות ומה גם כי בענין המרגלים היחל באומר פנו וסעו כו' ותיכף אחר הפסוק ההוא היה ראוי יסמוך פסוק ונסע מחרב כו'. (כג) אומרו ואצוה את שופטיכם כו' לאמר כי אומרו לאמר אינו לאמר לזולת. (כד) אומרו בין אחיכם שהראוי יאמר שמוע את אחיכם מאי בין. (כה) אומרו כקטון כגדול תשמעון האם היה עולה על לב שלא ישמעו כקטון כגדול. (כו) אומרו כי המשפט לאלהים הוא שהל"ל כי משפט אלהים הוא. (כז) אומרו ואצוה אתכם את כל הדברים אשר תעשו שאם חוזר אל השופטים הל"ל אותם ואם אל כל ישראל הדברים אשר יעשון זה כל התורה והיתכן שבעת ההיא למדם את כל התורה. (כח) או' ונסע מחרב ונלך כו' כי הראוי יאמר ונלך ולמה יזכיר הנסיעה או יאמר ונסע ונלך מחורב ולא יפסיק בין נסיעה להליכה בשם המקום. (כט) אומרו ואומר אליכם באתם עד הר האמורי כו' כי פסוק זה כלו משולל צורך וטעם וגזרה. (ל) אומרו ראה נתן ה' כו' למה יאמר פסוק זה לשון יחיד משא"כ לפניו ולאחריו. (לא) במה היא ראייתם שאומר ראה נתן כו':
פסוק ו:
אמנם הנה כתבנו כי בפסוק ראשון הוכיח ברמז מהטעמי' הנאמרי' למעל' ומפסוק זה והלאה היחל להוכיח בפירוש ובאורך. אך עדיין בזה לא עלתה ארוכת קושיית החילו בענין מרגלים מביתר דברי עונות כי לא בראשון היחל ולא באחרון סיים כי אם מאמציעותו לקח והנה הטעם אשר יפול לב אדם עליו הלא הוא כי הנה עיקר תוכחות מוסרו בעת ההיא בעבר הירדן אשר שם הוא מבוא לבוא לרשת ארץ הלא היה מפחד לבבו פן טרם יעברו ומה גם אחרי מותו יעשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו ויסף עוד להניחם במדבר וכמקרה המרגלים גם הם יקרם. ע"כ שת לבו להתאמץ בכל עוז להוכיחם בל ישובו לכסלת עון אשר חטאו וישם לפניהם עון מרגלים כי גם אז היו נוסעים לרשת ארץ ויבואו עד הר האמורי לבא לרשת כאשר יפרש ועם כל זה נזורו אחור וינועו ארבעים שנה במדבר ושם נפלו פגריהם עד תום כל הדור כן אתם גם אתם השמרו לנפשותיכם שאתם קרובים לרשת ארץ פן תעשו את הרע ותאבדו דרך ירושת הארץ. ובדרך הזה נדע מה להשיב על שתי הערות הראויות לבא אליהן. (א) כי פסוק אחד עשר יום מחורב כו' יראה כנכנס בין הדבקים כי אחר הזכירו זכרון תרועת מקרה כל מקום אשר חטאו בו בפסוק הראשון שהיא התוכחת מיד היה ראוי יסמוך פסוק ויהי בארבעים שנה כו' שהוא טעם אל האמור התוכחות בימים ההם בזמן ההוא כי למאמר רז"ל שהוא לומר ראו נא איך השכינה היתה מתלבטת למהר להביאכם אל הארץ כי הנה אחד עשר יום מחורב כו' והוא ית' הוליך אתכם בשלשה ימים עם כל זה אין זה מן התוכחות כי אם הוראת חסידותו ית' ואם הוא לומר שהיו ישראל כפויי טובה שאת כל הרעות הנזכרות עשו ולה' יגמלו זאת הלא לעונות אשר היו קודם לכתם מחורב כמול סוף ובמדבר ודי זהב אין זו תוכחה על כפיות טובה ההיא. (ב) כי גם פירושם ז"ל שהוליכם ית' בשלשה ימים שהוא עיקר הכונה חסר מן הספר ולמה לא נזכר ואין זה מהדברים שאמרו בהם לקצר בתוכחת מפני הכבוד:
פסוק ו:
אמנם למה שאחר שכל ישעו וכל חפץ להעירם בל יוסיפו עוד לחטוא פן יוסיפו לדאבה עוד במדבר כאשר קרה להם בעון מרגלים. ע"כ אחר שהזכיר עון זה ברמז ראה והנה היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר כי מעון מרגלים אין ראיה להכביד אשמת ישראל ואדרבא יאמרו כי לא לרצון היו ישראל לפניו ית' בימים ההם למהר להורישם ארץ זבת חלב ודבש כי קרוב היה עדיין מה שעשו עגל בחורב שע"כ קלה שבסבות הספיקם להניח' במדבר ארבעים שנה. כי אם לא היה רק בעון מרגלים לא היה כדאי העון ההוא לאותו העונש כי הלא כל עם בני ישראל היה להם טעם ליפטר ולומר אחינו המסו את לבבנו. אך בלעדי דבתם רעה שלמים היינו אפילו המרגלים עצמם היה להם בית מנוס לאמר אשר ראינו אמרנו כי עז העם ושהערים בצורות גדולות מאד ושגם בני ענק ראו שם ואפילו על אומרם ארץ אוכלת יושביה היא היו יכולים להשיב כי הן ראו והמה לא ידעו כי האלהים עשה לשלא ישגיחו במרגלים. ע"כ אחר אומרו ודי זהב שהוא עון העגל והיה מקום לחשוב כי מדאגה מהעון הגדול ההוא היה עיקר הקצף כי לא שב אפו ית' מהם בעצם וע"כ ביום פקדו עון מרגלים הכביד על דבר העגל שאם לא כן לא כבדה אשמת מרגלים לכל העונש ההוא. ע"כ מה עשה סמך ואמר אחד עשר יום מחורב כו' לומר דעו איפה כי לא כן הוא. כי הלא בחורב עצמו אשר עשו בו את העגל מהם הורה ית' רצונו הרב ועצום למהר להורישם את הארץ כי אחד עשר יום מחורב כו' והוליכם בשלשה ולא פירש סוף הענין שהוליכם בשלשה ימים מפני שרצה אחרי כן לפרש הענין הזה באורך כאשר יבא בס"ד והוא כתני והדר מפרש שלא הזכירו פה כי אם לסמוך אל ודי זהב מן הטעם שכתבני. וע"כ אחר אומרו אחר כך טעם אל התוכחת בזמן ההוא ונמשך גם הודעת באר את התורה חל עליו חובת ביאור אומרו למעלה אחד עשר יום כו' שהוא על ענין מרגלים שהוא ענין תוכחתו בעת ההיא כמדובר ומפרש כאשר פירשו ז"ל איך הורה ית' טוב רצונו למהר להורישם הארץ אלא שעון מרגלים היה גדול מאד. וזה החילו לבאר באומרו ה' אלהינו דבר אלינו כו' לומר ראו נא איך היה רצונו ית' למהר ביאתנו אל הארץ כי הלא ה' למה שהוא אלהינו כו' פנו וסעו ובאו הר האמורי כו'. והוא כי הנה ידענו מרז"ל כי כל הדר בחוצה לארץ דומה כו' ובזה נבא אל הענין. והוא כי אמר כי ה' למה שהוא אלהינו. והדר בחוצה לארץ דומה כו' ע"כ למה שיצדק בעצם היותו אלהינו דבר אלינו וכו' לבא מיד אל הר האמורי להתחיל מהם לרשת ארץ שנהיה בארץ אשר נכון יהיה בו שם אלהותו עלינו. ואומרו לאמר הוא ע"ד מאמרם ז"ל על פסוק ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר שהוא כדי שיאמר לו ית' תשובה שאמר אינו זז מכאן עד שתשוב תשובה ועל דרך זה יאמר פה מה שה' דבר אלינו היה כדי לאמר שהוא כדי לאמר ישראל תשובה על אומרו ית' שילכו לרשת ארץ למען יגלו לבם אם יאמרו כן נעשה או ימאנו כי ימאסו בארץ חמדה ומה עשה הוא ית' כל התואנות שהיה אפשר להם להתאנות קיצץ אותם מעתה. והוא (א) כי היה אפשר יאמרו כי מה יהיה להם בא"י שאין להם בחורב כי הלא שם ניתנה תורה וגם ששם היה עון העגל כבר שם נתקן ונבנה המשכן אחר לוחות שניות ועשו ישראל דגלים כמלאכי השרת מחנות מחנות ושם ה' הולך לפניהם וענני כבוד ומן ובאר שהיה להם מעין עולם הבא שאפילו האומות היו אומרים אלוהות הם אלו כמו שאמרו ז"ל ושפע הנתן שם התורה לא ימיש מההר ההוא וטוב לנו פה מבמקום אחר. (ב) אשר אמרו למשה שלא היה רצונם רק לדעת את הדרך ילכו בה ואת הערים אשר יבאו אליהן וע"כ יאמרו לשלוח מרגלים. (ג) והיא פן יאמרו בפירוש כי שם בארץ כנען עם גדול ורב ורם ומי יתיצב לפניהם. ע"כ לבל יאמרו כדברים האלה הקדים ואמר. על הראשונה רב לכם שבת כו' פנו כו' לומר הן אמת ידעתי כי רב ודבר גדול יש לכם על ידי שבת בהר הזה כי הוא מקום שנתנה בו תורה זה פעמים וגם פה שכינה מרחפת עליכם כעל ארבע מחנות שכינה אך דעו לכם כי גדולה מזו תהיה לכם בארץ כי עתה אתם רחוקים משורשיכם ועתה פנו וסעו לכם ובאו כו' והוא אשר כתבנו בפ' לך לך מארצך כו' כאשר הארכנו במקומו כי למה ששורש נפש כל חי דבקה בשכינה אשר היא למעלה כנגד א"י וע"כ בהיות איש הישראלי בח"ל הוא נפרד משרשו אך בבואו אל הארץ רוחו בקרבו תקרב אל שורשו נמצא כי בלכתו ארצה כנען הוא כהולך ומתקרב אל עצמו ושורשו ועיקרו מה שאין כן עודנו בח"ל שהוא נפרד קצתו מקצתו וע"כ אמר הוא ית' לאברהם לך לך לומר אל עצמך לך והתקרב אל עיקרך כי פה הוא כאלו אתה רחוק ממך כמפורש אצלנו במקומו וזה הדבר רצה הוא יתברך לומר פה באומרו רב לכם פנו וסעו לכם כלומר לכם אל עצמכם אתם נוסעים והולכים כי שם שרשיכם ועל כן לא אמרו ולכו כ"א ובאו כמי שבא אל ביתו ועיקרו כי לביאה תתייחס ולא להליכה. ושעור הכתוב פנו וסעו שתהיה פנייתכם ונסיעתכם אל היות פונים ונוסעים אל עצמיכם ולכם שהוא לידבק אל שרשיכם. ועל השנית והיא לבל יאמרו כי אין הענין רק לדעת את הדרך ילכו בה ואת הערים אשר יבאו אליהן על ידי מרגלים על כן הקדים מעתה יאמר הנה זה היא הדרך תלכו ואלה הם הערים אשר תבאו אליהן תחלה באו הר האמורי ומהם אל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ואח"כ בנגב ואחר כך בחוף הים כו'. הרי סידר לפניהם את הדרך ילכו בה והערים אשר יבאו אליהן. ועל השלישות כיון בכפל אומרו פנו וסעו ובאו כו' כי היה די יאמר פנו לכם ובאו וכן אומרו ראה נתתי לכם כו' כלומר הנה זאת אעשה לכם כי טרם תגיעו אל הר האמורי תראו כלכם כאחד אות ומופת ביאתכם שאביא אתכם ותצליתו ותכירו מעתה כאלו כבר היא כבושה לפניכם והיא ביאור פסוק אחד עשר יום מחורב כו' כאשר פירשוהו ז"ל כי פה פירשו ית' לפניהם באמור להם יסעו מחורב עד קדש ברנע והיא אומרו פנו וסעו יבאו לומר עם היות כי רב הדרך מהלך אחד עשר יום למה תצטרכו רק שלשה ימים אחר פנו שהוא יום פנותכם מפה ויום נסיעתכם מחניית הפנייה שבלילה. ויום שבו תבאו אל הר האמורי שהוא מחוז החפץ ועל שלשתם אמר פנו וסעו ובאו. (א) פנות מחרב. (ב) נסיעה ממקום שחנו. (ג) יום ביאת אל הר האמורי וזה לכם אות ומופת על הצלחתם כי בזה יראו כל ישראל כא' כי נתתי לפניכם את הארץ כי י"א יום הלכתם בג' ימים וזהו ראה נתתי לפניכם את הארץ כי כאחד תראו ותכירו זה. וזה אומרו ראה לשון יחיד וזה הדבר אמר להם משה בבא אל הפועל באומרו ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כו' ונבא כו' ואומר אליכם כו' ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ כו' שהוא כי אמר הדבר הזה להם באר היטב והוא כי הנה ונסע מחורב ונלך כו' ונבא כו' לומר הנה בשלשה ימים נעשה לנו הדרך של אחד עשר יום האחד מה שונסע מחורב שהוא יום היציאה משם. ואח"כ יום שונלך במדבר שכל ההליכה בו היה במדבר שהיה יום השני שלא היה נסיעה מחרב ולא הגיעו אל קדש. ויום השלישי שבו ונבא עד קדש ברנע ואז ואומר אליכם הנה באתם עד הר האמורי בשלשה ימים אשר עד המקום הזה הוא מהלך אחד עשר יום אשר ה' אלהינו נותן כלומר שהוא מחוז חפצינו על ידי אות ומופת. כי זה ראה כל ישראל כאחד כי זה הוראה כי נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ ואינך צריך רק עלה כבא אל נחלת אבותיו הנה כי מאמרנו פה הוא אשר דבר להם משה בשעת מעשה להעמידם על הדבר ואמר אותו בסגנון אשר אמרו ית' כמדובר:
פסוק ו:
עוד הוסיף הוא ית' ואמר פה באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם כו'. והוא מאמרנו על חלוק שבין שבועות האבות כי לאברהם נשבע הוא ית' לתת את הארץ לזרעו וכן ביעקב אך לא ליצחק אך אמר לו האלהים והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך למה לא נשבע לו בפני עצמו כ"א נגרר אחר אברהם שיקום מה שנשבע לאברהם. אך הוא במה שידענו כי שלשה האבות חלוקים במדותיהם אברהם מתייחס אל מדת החסד יצחק אל מדת הדין יעקב אל מדת רחמים וע"כ בקבל כל אחד מתנה כל אחד מקבל לפי מדתו באופן כי אשר ייטיב ה' לנו על פי שבועתו לאברהם על צד החסד יהיה ואשר נשבע ליעקב יתקיים על צד הרחמים וע"פ הדברים האלה אם היה נשבע הוא ית' ליצחק היה מתקיים על צד הדין ע"כ מאהבתו ית' את עמו מה עשה לא נשבע ליצחק בפני עצמו כ"א נשבע לו לקיים מה שנשבע לאברהם אביו כלומר אותה השבועה על צד החסד שהיתה לו אקיים לך. וזה מאמרו ית' פה לומר אולי תמצאו תואנה לסרב ללכת לארץ על חולשת זכותכם פן מדת הדין יעכב בירושה כעת אל תיראי כי הלא במתנת הארץ אין בה שייכות למדה"ד כ"א לחסד ולרחמים כי הלא אשר נשבע ה' לאבותיכם לא רצה לישבע ליצחק בפ"ע כאשר לאברהם וליעקב לבלתי הכניס בדבר מדה"ד כ"א אשר נשבע לאברהם היה גם ליצחק שהוא על פי מדת אברהם כאומר והקימותי וכו' אשר נשבעתי לאברהם אביך. וזה שאמר ליצחק ולא אמר וליצחק. מה שאין כן ביעקב שאמר וליעקב כי לא נשבע בפני עצמו כ"א ליעקב לשתף רחמים עם חסד לאברהם כלומר ע"כ אל תיראי מאשר אמרתי באו ורשו אם הוא נותנה לכם איך היא ירושה הלא הוא כי אני נשבעתי לתת להם וא"כ מה שאתן לזרעם הם כיורשים מאבותיהם וזהו אומרו להם ולזרעם אחריהם והוא כי אפילו שאין מתקיימת מתנת האבות רק לעתיד לא יבצר כי מעתה נתנה להם כמו שאמרו ז"ל על אומר גר ותושב אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב כי לי הארץ. וכן באומרו וגם הקמותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען כו' כמפורש שם במקומו כי לשיתקיים גר יהיה זרעך כו' ד' מאות שנה מלידת יצחק לא ניתנה להם הארץ למורשה כמבואר שם אצלנו:
פסוק ט:
ואמר אליכם כו'. הנה עד פה סיפר משה גודל חשקו ית' להביאם את ישראל לרשת את ארצו בייעודים וסילוק כל תואנה ועיכוב ושהוליכם מהלך אחד עשר יום בשלשה למען יראו בעיניהם איך היתה שכינה מתלבטת להביאם לארץ ולהצליחם. עתה בא לגלות איך מאז הוכר כי מאסו בארץ חמדה וזהו המשך כל הפסוקים הבאים האלה כאשר יבא בס"ד והוא כי היעלה על לב כי אפילו מלך אם אמור יאמר לקצת עבדיו הנני נותן לכם מתת בואו וטולו לכם שלא יחוגו וינועו ללכת לקחתה או לפחות בדבר שפתים יחזיקו לו טובה או לפחות יאמרו הנני מוכנים לקבל. ואין ספק כי אם יעמדו ולא יענו כי יראה כי אין זה כי אם רוע לב ולא שלמים הם עם מלכם. והנה זה ק"ו בן בנו של ק"ו שיאמר להם ממה"מ רב לכם שבת כו'. פנו וסעו כו' ובאו הר האמורי כו' ראה נתתי לפניכם את הארץ כו' ואין צריך לומר שלא נסעו לעשות וגם לא השתחוו להחזיק לו ית' טובה כ"א אפילו תשובה ומענה לבון לומר כן נעשה לא אמרו כ"א עמדו לא ענו. והנה כתבנו כי מאז דבר אלהים הדבר הזה היה כדי שיאמרו ויענו אשר עם לבבם כי זה כוון באומרו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר שהוא דבור אלינו כדי לאמר תשובה והם לא ענו דבר הנה הוראה כי מאסו בארץ חמדה. ע"כ בראות משה את הדבר הרע הזה ענה ואמר לא אוכל לבדי שאת אתכם והוא שאמר הנה מעתה שאתם מתחילין במדות מגונות לא אוכל עוד שאת אתכם והוא על דרך רבותינו ז"ל שעל היות אשמת העם אל ראש המנהיג אמר כן ולכן רצה למנות אחרים כי היכי דלמטינהו לכל חד שיבא מכשורא. והוא לפי דרכנו שאמר אחר שה' אלהינו דבר אלינו לאמר שנשיב לו על כל הטובה הזאת ואפילו לא עניתם לו דבר. אחר רוע מדה זו לא אוכל לבדי שאת אתכם כי כל אשמת רוע מדתכם הוא על המנהיג וא"כ מכאן והלאה לא אוכל לבדי שאת אתכם כי מעתה תתחילו לקנות מדות אשר לא טובות והנה ארז"ל באלה הדברים רבה מאמר משה לישראל יכולני לסבול אלף אלפים כיוצא בכם אבל מה אעשה שהקדוש ב"ה הרבה אתכם על גבי דייניכם והוא כי לא לבלתי יכולת בידו להנהיג עם רב הוא עושה כי אם לבל העמיס על עצמו כל אשמותיהם ופירשו ענין זה באומר הרבה אתכם והן אמת שיראה דוחק בלשון הרבה ויתכן יהיה זה בכתובים בפשיטות לפי דרכנו כי על מה שלא ענו אליו יתברך שהיתה הוראות מאוסה בארץ ומיעוט ד"א שלא השיבו על מה שדבר אליהם הוא ית' על כן אמר מהיום והלאה שאתם קונים מדות אלו לא אוכל לבדי שאת אתכם ולא יעלה על רוחכם שעל רבוייכם אני נלאה להנהיגכם שהלא לא אמרתי כי אם על העתיד שמעתה לא אוכל לבדי שאת אתכם ואלו היה על רבוייכם למה אמרתי לא אוכל לעתיד והלא גם עד כה ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם כו' ולא קצתי עד כה מהנהיג אתכם ולא עוד כ"א אפילו יוסף ה' אלהי אבותיכם ככם אלף פעמים וגם אם עוד יוסיף ויברך אתכם כאשר דבר לכם שהוא האמור ליעקב ופרצת ימה וצפונה כו' שהוא מלא כל הארץ שדבר לכם כלו' בשבילכם על כל זה לא אקוץ על ההנהגה כי מה שאמרתי לא אוכל לבדי אינו על בחינה זו רק איכה אשא לבדי טרחכם שאתם מטריחים ומשאכם את רוע מדותיכם שהוא על הראשים ודברי רבותיכם זהו שיעור כללות הענין. ולהתכת הכתובים נשית לב אל אומרו תחלה אלהיכם ואח"כ אמר אלהי אבותיכם ואח"כ כאשר דבר לכם אך אמר עד כה למה שהוא ית' אלהיכם הרבה אתכם כו' ואם יתוסף גם זכות היותו אלהי אבותיכם יוסף עליכם אלך פעמים וכהשתלש מה שדבר עליכם ליעקב ופרצת כו' הוא משולל קצבה. ומסיים מאמרו ואומר הבו לכם כו' שיעזרונו ליבא שיבא מכשורה. ואומר משה הנה על זה היה ראוי תשיבו דבר ותאמרו כ"א כל כך גדלה אשמתנו על בלתי ענות תשובה לאלהינו הנה נשיב אליו ית' כי חטאנו לו. והנה ותענו אותי כלומר אותי עניתם אך לא אליו ית' וזהו ותענו אותי. ולא עוד אלא כי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות כי הוראתכם כי תרצו להיות כלם נושאים במשא אשמותיכם אנשים רבים להרבו' לעשות אשר לא טוב כי רבים נושאי אשמותיכם כלו' כי אינכם שבים לתקן אשר עותתם. ורז"ל פירשו לעשות כלו' לא תהיה דבורך בלי לעשותו בפועל כי אם לעשות. ולפי הפשט יאמר טוב הדבר אשר דברת אך לעשות בפועל גם אתה והוא כי אנחנו שאמרת לנו הבו לכם שנעשה אנחנו לא נדע להבחין אשר המה חכמים כי על כן ואקח אני בעצמי את ראשי שבטיכם:
פסוק ט:
עוד יתכן באומרו ואומר אליכם כו' כי אמר משה אולי מה שאינכם משיבים למאמרו ית' הוא כי אתם בושים ממני כי עתה כל השררה והדיינות שלי ואז בהתחלק הארץ לשבטים יוכרח למנות דיינים בכל שבט ובכל עיר ותתמעט שררתי זה אינו כלום כי גם מעתה אני חפץ בזה כי לא אוכל לבדי שאת כו'. ולא שאני מטיל בכם עון חלילה ולא על היותכם רשעים חלילה כי הלא על דבר הרבוי ה' אלהיכם הרבה אתכם ואם הוא ית' אוהב אתכם מי יקוץ בכם. וגם אינכם רשעים כי אדרבא והנכם היום ככוכבי השמים שהוא צדיקים כמז"ל על פסוק ומצדיקי הרבים ככוכבים חמה ולבנה יש להם בושה כו' כוכבים אין להם בושה וזה יאמר אינכם כחמה ולבנה שיש להם בושה כד"א חפרה הלבנה ובושה החמה כד"א אתם ככוכבים שאין להם בושה כי צדיקים אתם כד"א ומצדיקי הרבים ככוכבים. וזה אומרו לרוב בשני דברים כי היתה כונת המראה א' הרבוי כאומרו אם תוכל לספור אותם שנית הצדיקים אלא שהצדיקים אין כלם צדיקים ככוכבים בכל דור אך הבטיח שלא יחסרון ממנין יהי"ה שאמר פה ככוכבים שאמרתי שאין להם בושה יהיה זרעך שלא יעברו מנין יהי"ה בכל דור על כן אמר פה והנכם היום צדיקים ככוכבים לא מנין יהי"ה או יותר מעט הוא מה שאתם צדיקים ככוכבים עתה כי אם לרוב כי דמיון הכוכבים לרוב הוא הצדקות ולא המיעוט כמנין יהי"ה. והוא מאמרם ז"ל כי מנין יהי"ה יש צדיקים בכל דור ומי אמר להם שהוא נאמר על הצדיקים ואינו בכתוב אך הוא כי מראת הכוכבים היא הוראת היותם צדיקים ואמר כה יהיה זרעך ככוכבים שהוא משל אל הצדיקים כד"א ומצדיקי הרבים ככוכבים לא יעדרו מנין יהי"ה ובדור הזה עתה דמיון הכוכבים הוא לרוב ולא למיעוט:
פסוק ט:
או על דרך זה תהיה ענין הברכות האלו בהזכיר משל רז"ל שאמרו על ענין אחר בפסוקים אחרים ויתכן יצדק גם פה בס"ד. והוא שמשלו משל אל אדם עיף ויגע שהיה בדרך ומצא אילן יפה ענף בצל עב ופירותיו רבים וערבים מאד ותחתיו מעיין מים טובים קרים ומתוקים ויאכל וישת וינח ויישן בצלו ותשב רוחו אליו כשבא ליפטר משם אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר שירבו פירותיך הרי הם רבים שיהיו מתוקים הנה הם מתוקים שתהיה יפה ענף הרי אתה כן ואם שתהיה על מעיין מים טובים הרי לך כן אלא מה שאברכך הוא יהי רצון שכל נטיעות שיטעו ממך יהיו כמותך. וזה אחשוב אמר משה אל יעלה על רוחכם שאני קץ בכם כי אדרבה הנני מברך אתכם ומה תהיה ברכתי אתכם אם אומר שתרבו הרי ה' אלהיכם הרבה אתכם ואם הוא שתהיו צדיקים הרי והנכם היום ככוכבי השמים שהוא שהיו צדיקים דומים לכוכבים כד"א ומצדיקי הרבים ככוכבים וזה לרוב ולא למיעוט ובזכותם מתקיימים השאר כענין כה יהיה זרעך שלא יחסרון מנין יהיה מהדמות לכוכבים לקיים הדור כי אם דמיון הכוכבים הוא לרוב וא"כ במה אברככם הלא הוא כי ה' אלהי אבותיכם יוסך עליכם ככם כי כל נטיעות שהשם ית' יוסף מזרעכם עליכם יהיו ככם צדיקים ככם הדומים לכוכבים שאין להם בושה לעולם שיהיו צדיקים ככם אלף פעמים בצדקתיכם שתהיה תוספת יתירה על העיקר והוא כמשל הנזכר שכל נטיעות שיטעו ממנו יהיו כמותו. ועוד אוסיף לברך אתכם והוא כי ויברך אתכם כאשר דבר לכם והם ב' דברים. א' שויברך אתכם הוא בעצמו ולא על ידי שליח. שנית שלא יהיה בהסתר פנים שויברך אתכם ע"י זולתכם כמוני זולתי כי אם כאשר דבר לכם בסיני שהיה פנים בפנים כך יברך אתכם פנים בפנים שאושר זה אין לו שיעור:
פסוק טז:
ואצוה את שופטיכם כו'. הנה ארז"ל כי מאמר ישראל באומרם טוב הדבר אשר דברת לעשות שהוא שהי' אומר כל אחד הדיין שיהיה קרוב אלי למשפחתי או משבטי הוא יעזרני. והנה בזה אפשר חש משה בשומעו מענה פיהם כי זאת היתה עם לבבם ע"כ להסיר מלבם יצווה על זה והוא מאמרו ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר כלומר כי בעת ההיא על מה שהיה בלבם שיעזרום בין אחיכם הקרובים לכם קרוביהם או דייני שופטיהם הוצרכתי לאמר שמוע בין אחיכם לומר אל תמהרו להצדיק את אחיכם שמשבטיכם או ממולדותיכם כי אם אדרבה שמוע בעצם בין אחיכם הקרובים לכם כי להם תהיו מתונים בדין:
פסוק טז:
או יאמר ע"ד זה לאמר שמוע כו'. כי כדי לאמר אתם פסק הדין תבינו תחלה על ידי חקירה ודרישה מה שבין אחיכם שהוא מה שבקרבו ובלבו וז"א בין כי לפעמים מרמה ומהתל בפיו וצריך להוציא מה שבין קרבו להוציא לאור משפט ומה גם בהיות הנדון קרוב לדיין שבוטח בו יהפך בזכותו. ויחקרו הרבה ויוכל לחפות האמת וזהו אומר לשופטים שמוע בין אשר הם אחיכם קרובים לכם שהוא לשון הבנה כד"א שמענו אדוני ומה שאצטרך להזהיר הוא לקרובים להוציא מלבם של חושבי און שקרוביהם יעזרום אך ליתר העם מאליכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו שאינם אחיכם וכן ובין גרו כי אצליכם שוים זה וזה כאח כגר:
פסוק יז:
לא תכירו פנים במשפט כו'. פנים שהוא לכבד את זה יותר מזה ואין צריך לומר חלילה להטות משפט כ"א אפי' בעשות משפט וזהו אומרו במשפט. ועוד שנית תעשו והוא כקטן כגדול תשמעון והוא כי הנה הטיל כף הדמיון בכל אחד לאמר או כקטון את הגדול או כגדול את הקטן ויהי' ענין מאמרם ז"ל במקום אחר שאם יבאו לדין א' לבוש אצטלית זהוב וא' בלויי הסחבות שיכול העני לומר או הלבישני כמותך או לבוש כמותי וזה יתכן בהיות כ"ף הדמיון בכל אחד כקטון כגדול כלומר כקטון את הגדול העשיר או כגדול את הקטן הרש תשמעון. עוד ג' והיא לא תגורו מפני איש להטות משפט גבר מאימת שכנגדו כי הלא המשפט לאלהים הוא וכענין מאמר יהושפט כי לאלהים תשפוטו והוא כ"א הוא יתברך גזר בראש השנה לתת לראובן מאה מנה ולשמעון מאתים והי' לזה דין ודברים עם זה כי תבע זה את זה מנה ולפי האמת הוא פטור וע"כ הוא יתברך השופט כל הארץ דן אותו לפטור ונתן אל הנתבע די קצבתו אשר קצב עליו מראשית השנה וחייבו זה הדיין נמצא סותר משפט יתברך אשר שפט את זה לפטור ועל מנה זו השלים לו קצבתו ועתה יצטרך להשלים לו המנה הזה וההיקש בזה בחבירו על דרך זה שיצטרך להסיר מנה זה מקצבתו אשר קצב או להעלותו בחשבון קצבתו אשר קצב לו וחזר הדין אשר דן הוא יתברך נמצא כי הדיין לא לאדם הוא דן כ"א לאלהים כי להאדם הוא יתברך ממלא חסרון הנגזל בדינו מהלוקחו שלא כדין אך לאלהים הוא המשפט כאלו אותו יתברך הם דנים והוא מאמר יהושפט כי לא לאדם תשפוטו כי לאלהים תשפוטו. והוא אומר פה כי המשפט לאלהים הוא ואם כן האיש אשר תגור ממנו ותבא להטות משפט לזכותו שלא כדין נמנאת בשבילו מחייב את האלהים כביכול ואם כן ממי ראוי תגור מן הקדוש ברוך הוא שלא לעות את דינו או מאיש חרש את חרשי אדמה:
פסוק יז:
עוד צוה להם שלא יחושו הדיינים אל כבוד בדין שלא ידעוהו בל יבושו לומר לא ידענו זה ויעותו משפט מפני הכבוד. כי אם הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי כלומר לא תשאלו לי כאשר יהיו עמכם הבעלי דינים פן תבושו מהם כי אם אתם לבדכם תקריבון אלי והוא נקל לאמר לבעל דין שחפץ להתיישב בדבר ומחר ישובו. ולא תאמרו אולי גם יקשה ממני או שכחתיו כי בשר ודם אני כי הלא ושמעתיו כלומר ושמעתיו מפי הגבורה כענין עמדו ואשמעה מה יצוה ה':
פסוק יז:
עוד יתכן באומר ואצוה את שופטיכם כו'. לומר כי אמר משה אולי מה שמתעצלים ישראל על ביאת הארץ אינו ממאוסם בה כי אם עד יראו בעצמם זכות יעזרם. והנה אין זכות צודק בעצם לזה כי אם משפט וצדקה כדבר שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה וע"כ אמר ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר כלומר במה שבעת ההיא היא עת כניסת הארץ ראוי לאמר שהוא משפט וצדקה זהו שמוע כו' ושפטתם צדק הרי משפט וצדקה והשאר כמדובר. ואמר כי כאשר הזהיר את הדיינים בשופטם כן הזהיר את הבעלי דינין המון העם כיצד יתנהגו עם הדיינים ועם אחיהם וזהו ואצוה אתכם כו' את כל הדברים אשר תעשון:
פסוק יט:
ונסע מחרב כו'. הנה כתבנו ענין שני כתובים אלו שאמר משה הנה הראי' שאמר הוא יתברך שבדבר ההוא תראו הצליחו יתברך אתכם בירושת הארץ שהוא כי מהלך אחד עשר יום הלכתם בשלשה ימים הנה ראיתם בעיניכם כי הנה ונסע ונלך ונבא כו' ואז ואומר אליכם הנה באתם עד הר האמורי בשלשה ימים שהוא מחוז חפצנו אשר ה' אלהינו נותן לנו והיא שלא בטבע בזה ראה כי נתן ה' אלהיך לפניך כו' ואומר לשון יחיד כי כולם כא' ראו זה בפירוש אך זאת אצוה לך והוא אל תירא ואל תחת לומר אם תירא ולא תבטח בה' על עון מוראך תחת לפניהם לכן אל תירא ובזה אל תחת וזהו לא תירא ולא תחת. הנה כללות כל מאמריו אלה כי אחר מאמריו ית' אליהם רב לכם שבת כו' פנו וסעו כו' ראה נתתי לפניכם כו' באו ורשו יורה גודל חשקו יתברך להיטיב להם להורישם את הארץ ומאשר עמדו לא ענו עוד סורו מאסם בארץ חמדה וכן מכל הנזכר למעלה כמדובר. ואחר שנלאה משה לדבר בם ולהוכיחם ולראותם ההשגחה עין בעין באופן שאז הוכרחו להשיב אז דברו בלשון ערומים כאשר יבאו בפסוקים הבאים בס"ד:
פסוק כב:
ותקרבון אלי כלכם כו'. ראוי לשים לב. (א) מה ענין צורך התקרבות כלם אליו לומר הדבר ההוא. (ב) מה ענין אומרו ויחפרו ולא אמרו ויתורו. (ג) אומרו וישובו אותנו דבר שהוא מיותר כי אין ספק שהמרגלים להשיב דבר משתלחים. (ד) כי הלא גם את הדרך אשר יעלו בה והערים אשר יבאו אליהן הכל נאמר מפיו יתברך באומר ובאוהר האמורי כו' שמונה והולך סדר הדרך והערים אשר יבאו אליהן א' לא' ויגדל קושי זה על משה באומרו וייטב בעיני הדבר איך ייטב בעיניו אחרי שגם שאלתם זו אמרה הוא יתברך. (ה) כי אומרו ויפנו ויעלו הוא מיותר כי בכלל אימר ויבאו עד נחל אשכול הוא. (ו) כי הלא כל הארץ הלכו וירגלו ואיך יאמר ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אותה שיורה כי רק נחל אשכול תרו אותה בלבד. (ז) למה יזכיר מה שלקחו מפרי הארץ. (ח) אומרו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ כו' כי לא אמרו כי אם עז העם ולא נוכל לעלות אל העם ויוציאו דבת הארץ רעה כי ארץ אוכלת יושביה היא ולמה השמיט משה כל דבתם רעה ואמר שאמרו טובה הארץ אם אוכלת יושביה כמאמרם היתה איך היתה טובה הארץ ולא עוד אלא שאומר שאמרו אשר ה' אלהינו נותן לנו ואדרב' הם אמרו ולמה ה' מביא אותנו לנפול בחרב ואיך יאמר שאמרו שה' אלהינו נותן לנו וגם ויאמרו היא תיבה מיותרת. (ט) אומר ולא אביתם לעלות ותמרו כו' כי הלא בכלל אומר ולא אביתם לעלות הוא שהמרו את פי ה' וגם מה היה באהליהם שאמר ותרגנו באהליכם. (י) איך למעלה אמר ולא אביתם לעלות שמורה כי לא מיראה עשו כי אם שלא אבו לעלות ומאומר בשנאת ה' כו' לתת אותנו ביד האמורי נראה כי מיראתם היו מתעכבים. (יא) שאחרי כן הוא אומר אחינו המסו את לבבנו שנראה כי רע עליהם המעשה למאן לעלות אלא שאחיהם המסו את לבבם והוא הפך כל הקודם. (יב) אומר אנה אנחנו עולים הם דברים יתרים ומשוללי טעם וגם הכל כלל הפסוק הקודם היא. (יג) אומר לכם במצרים כי הלא לא הוריש הוא יתברך את המצריים מפני ישראל שיאמר כאשר עשה כו' כי הלא הוא יתברך מה שצריך עתה שהוא להורישם (ואין ראי') מאשר עשה להם במצרים. (יד) אומר ובדבר הזה אינכם מאמיני' כו' מה הוא הדבר הזה אם הוא בנתינת הארץ הרי נאמר בפירוש שאדרבה אמרו בשנאת ה' אותנו כו'. (טו) כי פסוק ההולך לפניכם כו' היה ראוי ליכתב אחר פ' ובמדבר אשר ראית כו' ולא יכניס ביניהם פסוק ובדבר כו':
פסוק כב:
אמנם אחרי אומר את אשר הזכיר חטאם במחשבה שחטאו עד כה בשתיקה כמפורש למעלה בא עתה ויאמר איך חטאו גם בדבור שבאו לרמות את משה לפתותו בפיהם ולבבם למרע ואחר כך יאמר איך חטאו במעשה שאחר אומר יתברך לא תעלו ולא תנגפו כו' המרו את פי ה' ויעלו ההרה במעשה והנה טרם יענה ראה פן יוכלו לאמר אליו אם אשר לא טוב עשינו בשלוח המרגלים הלא על ידך נעשה כי אתה שלחתם בידך ולמה לא אמרת לנו אל נא אחי תרעו. כי מה בצע במרגלים אם לראות כי טובה הארץ כמה פעמים העיד אלהי עולם כי ארץ זבת חלב ודבש היא. ואם לראות כי חזקים המה מכם ולא תוכלו למו ה' ילחם לכם והלא הוא יתברך האומר לכם באו ורשו ואין זה כי אם שהוא יתברך ימגן צריכם בידכם ותבאו כבא אל ירושת אבותיו. ואם לראות הדרך אשר תלכו בה והערים אשר תבואו אליהם הלא גם את זה דבר אלהים באומר ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים. באופן שהיה להם פתחון פה להטיל קצת אשמה בצד מה על משה. ע"כ אמר ראו התנכלותכם כי לא נתתם לי מקום לדבר כי הנה ותקרבון אלי באחדות אחד כלכם ומי יעלה על לבו שכל ישראל כאיש אחד היתה רעה בלבבם ובאים לרמות ולמרות את פי ה' ויבחרו לשון ערומים (ב) כי הלא ותאמרו נשלחה אנשים לומר אם תחשדינו שמיראת יושבי הארץ אנו עושים ולא בטחנו בה' איש מלחמה ובהבטחותיו יתברך אשר הבטיחנו אם כן לא היינו משלחים רק נבזים ושפלים פחותי הערך שגם אם רואיהם יכירום כי מרגלים הם ויסתכנו לא נשים עליהם לב. אך מאמרנו הוא נשלחה אנשים שהם ראשי עם בנודע שכל אנשים שבמקרא חשובים ואיכה נשים את גדולי שבטינו בסכנה אך אין זה כי אם בטוחים אנו ואין הכונה רק שגם אנחנו עולים כי אם שיקדימו אלו וילכו לפנינו וזהו נשלחה אנשים לפנינו. וגם אין דעתנו שירגלו את העם יושב הארץ אם נוכל להם כי אם ויחפרו לנו את הארץ לבדה ולא שירגלו כי אם ויחפרו והוא כי ישיתו לב אל הדרכים איזו היא דרך ישרה ללכת בה מסולקות מכשולות ומהמורות כי בזה ידמו לחופרי מכשולות מהדרכים וזהו ויחפרו כו' ומה גם אם ידעו כי ארץ הרים ובקעות היא. גם אל תחשדנו שהוא לרגל אם טובה היא אם רעה כי אין אנו חפצים רק שישיבו אלינו דבר א' והיא איזה הדרך כו' ולא אם טובה היא אם רעה כי זה הוא מה שלא שאלנו ועדין היה מקום למשה לאמר הלא גם כן אמר אלהים את הדרך תלכו בה והערים אשר תבאו אליהן כסדרן והלכתן באו הר האמורי כו' עד הנהר כו' ע"כ המתיקו בפיהם רעה באומרם וישיבו אותנו דבר כו' לומר הן אמת כי גם זה פי ה' דבר ונאמן הוא יתברך לעד אך הנה אמר אליך ולא לנו וגם הוא אל ולא איש ויותר מתיישב לב האדם באדם כמותו המדבר בו פנים בפנים ומשקיט לבו יאומר אל תירא כי אני הייתי במקומות ההם וידעתי איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם וזה אמרו נשלחה אנשים כמונו וישיבו אותנו ממש דבר פה אל פה את הדרך כו' מה שאין כן עד פה כי הוא יתברך דבר אותך ולא לנו דבר ואם שהוא אמת וטוב הנה יותר הוא מתיישב לבב אנוש מהדובר בו והוא אנוש כערכו. ע"כ על כל דבריכם שהיו כסף סיגים מצופה על חרש וייטב בעיני הדבר כי האדם יראה לעינים ואז לראות אם מורא יושבי הארץ נפל עליכם מיד ואקח אנשים כו' שהוא חשובים ראשי שבטים איש אחד לשבט באומרו שאם מפחד אויב היית' עושים לא הייתם מסכנים ראשיכם לשבטיכם כי גם שאמרת' נשלחה אנשים שהם חשובים לא על ראשי השבטים חשבתם. והביטו וראו רעתכם כי רב כי הנה ויפנו ויעלו ההרה כי בפנותם מפה שהיה בלי מכשול כך ויעלו שלא ראו לא שטן ולא פגע רע מאימת יושבי הערים ההם וגם אחר כלותם מתור הארץ חזרו ויבאו עד נחל אשכול אשר שם בני הענק כי לשון ויבאו הוא על החזרה וירגלו אותה והוא ענין מאמר תנא דבי אליהו פרשת שלח לך שאמר להם אל תכנסו כגנבים ואם יאמרו למה באתם אמרו על עסקי רמונים ותאנים כו' והוא לשלא יכירו כי מרגלים הם ויסתכנו ודעתי היתה שיקנו כסוחרים מפרי הארץ בל יראו כגנבים בדרך האתרי' והם לא עשו כן רק נכנסים כמרגלים ומה גם במקום ענקים וזה יאמר ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אותה שהורו גם שם במקום ענקים כי מרגלים הם וזהו וירגלו אותה. ולא אמרו נקנה בכסף מפרי הארץ ולא נתראה כגנבים כ"א ויקחו בידם מפרי הארץ כי בידם כרתו משם זמורה ותאנים ורמונים שהוא כגנבים וזהו ויקחו בידם כי לא במחיר קנו מדעת בעליהם כי זה יורה גודל השגחתו ית' שעכ"ז לא נזוקו. ומזה היה להם להכיר ולבשר כי בידם ניתנה הארץ למורשה וא"כ ויורידו כו' והוא במה שארז"ל כי נעשו שתי כתות העשרה מרגלים ויהושע וכלב. היה נשאו הפירות ח' האשכול ושנים הא' נשא תאנה והאחד רמון. וכונתם לומר כי כמו שפירותיה משונים כך אנשיה משונים. אך יהושע וכלב שלבם שלם לא הביאו כלום ובזה נבא אל ענין. והוא בשום לב אל ייתור אומרו ויאמרו שהיה די יאמר וישיבו אתנו דבר כי טובה הארץ כו'. אך יאמר כי ב' כתות היו. אחד אשר לקחו מפרי הארץ ויורידו אלינו שהם עשרה המרגלים שהם הורידו הפירות אלינו הם השיבו אותנו דבר שהוא הידוע מדבתם רעה. והכת אשר לא הורידו דבר שהם יהושע וכלב הם אשר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו הם יהושע וכלב כמאמר הכתוב שם ויהושע כו' ויאמרו כו' הארץ אשר עברנו כו' טובה הארץ מאד מאד שהוא הפך הדבה רעה של מורידי הפירות. ואם כדבריכם שלא מדאגה מרעת יושבי בה ולא מעלות יושבי בה על לבבכם ואולי לא טובה הארץ שלחתם המרגלים. כי האמנתם את ה' א"כ ודאי שאת יהושע וכלב המחזיקים אמונתכם בו ית' היה לכם לשמוע אלא שלא אביתם להלוך ברוע בחירה:
פסוק כב:
עוד יתכן באומרו וישיבו אותנו דבר כו' והוא כי יתכן קרה להם כמעשה דגדעון שרצה לנסות הצלחתו במה שישים ה' בפי אנשי מלחמתו וכן ביהונתן אם כה יאמרו עלו עלינו. וכן כתבנו שבזה נסה יהושע בשלחו את המרגלים חרש לאמר ששתקו כדי לאמר אנשי הארץ ישיבו דבר וכן היה כי אמרה רחב ידענו כי נתן ה' לכם את הארץ וכו'. וכן במרגלים אשר שלח משה אמרו בתד"א שאמר להם תלמי ידענו כי כל הארץ של אלהיכם היא והוא נתנה לכם כו'. ונבא אל הענין והוא שיתכן כי זה כוונו באומרם אל משה נשלחה אנשים כו' וישיבו אותנו דבר שהוא שישיבו אותנו הדבר אשר ישמעו שם ויהיה לנו לסימן הצלחה על דרך משז"ל על אומרו מנחה ישיבו כי מנחה שנתן יעקב לעשו ישיבוה אז על דרך זה דבר מה שיאמרו ישיבו לנו. ויתכן כי כן היה כי אפילו המרגלים הגידו לא כחדו את מאמר תלמי עליהם וזהו יאמר ויקחו בידם כו' ויורידו אלינו שהם הי' אנשים שהורידו הפירות והם עצמם וישיבו אותנו דבר הוא דבר ששמעו מתלמי. הרי שאפילו מוציאי דבה בישרו טוב וסימן יפה וגם ויאמרו שהם האחרים יהושע וכלב טובה הארץ כו' וא"כ מה שלא עליתם הוא רוע בחירה כי לא אביתם לעלות כמדובר. וגדולה מזו כי ותמרו את פי ה' והוא כפירוש המפרשים על מלת זו ודומה לה שהוא לשון החלפה והמרה ויהיה הענין כי אשר אמר לכם פנו וסעו כו' באו ורשו כו' שהיתה הכונה להטיב לכם להורישכם את הארץ למה שהוא אלהיכם אדרבא המריתם פיו כי אמרתם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וא"כ איפה היתה החלפה והמרה חלילה בין פי ה' ולבו כי היה בפיו אומר שתבאו ותרשו ובלבו היה הפך זה שהוא להפילכם ביד האמורי וזה עון עצום מאד חלילה. האם לעושהו יאמר איש שיש בפיו החלפה הפך מה שבלבו וזהו ותמרו את פי ה'. ועוד הוספתם כי כאשר ותרגנו באהליכם שרבו בכם בני בתיכם איך תאמרו שתפלו ביד האמורי והלא שכחתם כל אשר עשה לכם ה' במצרים וככחו אז כחו עתה כי לא ישתנה חלילה ע"כ בראותכם זה שבתם ואמרתם כי לא שב ה' מלהיטיב כי לא אדם הוא להנחם וגם לא מבלתי יכולת חלילה כי אם שמאז הוציאנו ממצרים בכל הנפלאות היה למען הפילנו ביד האמורי וזהו ותרגנו כו' ולהשיב למריבים אתכם אמרתם כי בשנאת ה' אותנו שהוא על ע"ג במצרים הוציאנו בכל נפלאותיו לתת אותנו ביד האמורי והוא כי לשמור שבועת האבות להביאם אל הארץ רצה להביאם ואחרי כן ינקם מהם. ואחרי דברכם הדברים הרעים האלה בקשתם לחפות כדרך כל חוטא שחש על הדבר הרע אשר דבר ופן יחשדהו שומע שב כמתחרט ונותן אמתלא לדבריו ואומר חלילה לי לדבר כדברים הרעים האלה אך פלוני היה סבה וכיוצא בזה כן עשו אלו כי אחר כל הדבר הרע אמרו אנה אנחנו עולים אחינו כו' לומר הנה לפי האמת אנה כלו' לאיזה מקום שיהיה אנחנו עולים או עד מקום שיאמר עליו עד אנה כלומר כי אין מקום לעלות עוד ואם נשית לב אל מספר אנה שהוא נ"ו הוא כמספר עד שמים העליונים עם הכולל יאמר עד השמים העליונים אנחנו עולים כי יש ספק בידינו לעלות כי ה' אתנו. אך מה נעשה כי אחינו המסו את לבבנו והיו סבה לדבר ככל הדברים הרעים שדברנו וזהו אחינו המסו את לבבינו כדי לאמר מה שאמרנו אשר לא כדת וזהו לאמר. ומהו אשר בו המסו את לבבינו הלא הוא כי היו עם גדול ורם ממנו כו'. ואז ואומר אליכם הלא אמרתם כי מחמת אשר שמו מורך בלבבכם אתם יראים אך נהפוך הוא כי בעון אשר אתם נכנעים על דברי המרגלים הפך הבטחתו ית' עון זה הוא המפיל מורא על לב אך לא תערצון מדברי המרגלים ובזה לא תראון מהם. והנה לכם ראיה נצחת. א' כי ה' אלהיכם ההולך לפניכם ולמה הולך לפניכם אם לא שהמבקש את נפשיכם יפגע בו תחלה למען ישמידנו הוא ית' טרם הגיעו אליכם וזהו ה' אלהיכם ההולך לפניכם ודאי שאינו כי אם כדי שהוא ילחם לכם טרם הגיע האויב אליכם. וש"ת היתכן שיהי' הוא ית' עצמו הורג באויבינו שהם בשר ודם לז"א לא כן כי אם ככל אשר עשה ה' אתכם במצרים לעיניכם והוא במה שידענו כי שרו של מצרים שמו מצרים והוא מאמר הכתוב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד כו' כמשז"ל כי ראו את השר ששמו מצרים בא לעזור לעמו וע"כ מה עשה הוא יתברך הפיל את השר ההוא וזהו ויראו בני ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא את ישראל את היד הגדולה כו' אך לא הערב רב ומה גם לספר הזוהר כי אומרו על שפת הים הוא שפת הים של מעלה וזה אמר משה פה שאמרתי שה' ילחם לא עם בשר ודם כי אם ככל אשר עשה ה' אתכם במצרים הוא שרו של מצרים לעיניכם כי אתם בני ישראל זכיתם לראות מפלת השר בעיניכם כן יעשה גם עתה שיפול את השר תחלה לעיניכם ואחר כך תשמידון. ושמא תאמרו הלא גם אחרי מות שרם והורע מזלם האם גרעו מחיות ונחש ושרף ועקרב אשר אין להם לא שר ולא מזל וירעו וישחיתו לזה אמר הנה ראית גם כן במדבר בעיניך שעה היותו מקום נחש כקורת בית הבד ועקרב כו' ובעיניך ג"כ ראית אשר נשאך ה' כאשר ישא איש את בנו בזרועו בל יכשול בלכתו בדרך כך נשאך בענני כבודו למעלה מהארץ אשר שם נחש ועקרב ואדרבה הי' הענן ממותם ומאבדם מלפניך כך יאבד את אלו מלפניך כי לא יגברו אחרי מות שרם מחיות המדבר:
פסוק לב:
ובדבר הזה כו'. לבא אל הענין נזכירה מז"ל פ' בשלח בא וראה ענותנותו של הקב"ה מלך עבדו מוליך לפניו את הנר והקב"ה בא בעמוד אש לילה להאיר להם. מלך עבדו הולך לפניו ליישר לפניו את הדרך והקב"ה הולך לפניהם יומם לנחותם הדרך. מלך עבדיו הולכים לפניו לתור לו מנוחה והקב"ה הולך לפניהם לתור להם מנוחה. מלך עבדו מרחיץ ומנעיל את רבו והקב"ה וארחצך ואנעלך כו'. הנה הורו עוצם ענותנותו ית' מה שאין הפה כמעט ראוי ורשאי לדבר שעושה לעמו מה שעבד עושה לרבו. ובזה נבא אל הענין. והוא כי אחר אשר הפליג משה להתלונן על ישראל שעל כל הטובה אשר עשה להם במדבר שנשאם כאשר ישא איש את בנו היו כפויי טובה ובלתי מאמינים במאמרו. שב ואמר להם הנה ממקום שבאתי אני חוזר ואומר כי אינו מן התימה מה שלא תאמינו בו כי כביכול ברוב ענותנותו אשר התנהג עמכם היה סבה שלא תאמינו בו והוא כי הלא המה ראו כי עשה להם מה שעבד עושה לרבו וע"כ אומרים בלבם היתכן כי ממה"מ יעשה לעבדיו וכו' מי יאמין לדבר הזה ע"כ זה היה סיבה לבלתי האמין בו שהוא העושה להם כל זה. וזה מאמר משה ובדבר הזה כלומר בשביל דבר זה שעושה לכם הוא סבה שאינכם מאמינים בה' ומה הוא הדבר הזה הלא הוא כי הוא ההולך לפניכם בדרך מה שהוא דבר שעבד עושה לרבו וכן לתור לכם מקום לחנותכם שגם הוא מה שעבד כו' וכן באש לילה לראותכם כו' כעבד המוליך פנס לפני רבו ולא עוד אלא בענן יומם כי יביא עמוד אש טרם יחשוך בעוד שענן עדיין לפניהם כמשז"ל על פסוק לא ימיש עמוד הענן כו' וז"א ובענן יומם כי בא באש לילה לראותכם ולא בלבד בא באש אחר שמש עמוד הענן כ"א בעוד שהענן שם יומם שהוא טרם יחשיך. וע"כ על רוב טובה הבעיטו בי מי יאמין יעשה אדון הכל לעבדיו ככה על כן לא אפלא מכם כי בגלל הדבר הזה הוא מה שאינכם מאמינים כמדובר:
פסוק לד:
וישמע ה' כו'. ראוי לשית לב (א) אל אומר וישמע ה' כי יאמר גזרתו ית' וידוע הוא כי שמע כי לא כבדה אזנו משמוע. (ב) אומרו את קול מלת קול מיותרת. (ג) וישבע לאמר כי אין צודק בו לאמר לאחרים. (ד) אומר איש באנשים האלה והיה לו לקצר ולומר אם יראו האנשים האלה. (ה) אומרו זולתי כלב כו' למה לא שיתף עמו את יהושע. (ו) אומרו הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה כו' כי הלא יאמר שלו יתן את הארץ ובכלל הדבר הוא שיראנה ולא שיאמר ולו אתן את הארץ כו'. (ז) גם בי התאנף ה' בגללכם כי הלא לא על עון זה התאנף ה' אליו. (ח) או' התאנף ה' לאמר שיותר היה צודק יאמר ויאמר גם עתה ולא יאמר לאמר כי אינו לאמר לזולת. (ט) ענין יהושע גם שלא כלל אותו עם כלב לא יפרידנו כל כך להכניס מה שבו התאנף ה' ולומר אחר כך ענין יהושע. (י) למה יאמר העומד לפניך שהוא מיותר. (יא) אומר וטפכם למה יזכיר להם הבאים וטוב היה להוכיח אשר לא זכו לבא. (יב) מה זו הכפלה הלז המה יבאו שמה ולהם אתננה והם יירשוה:
פסוק לד:
אמנם יאמר כי אחר הגזים משה להם עון מרגלים הנה היה מקום להקשות לו ולומר אם כן איפה מה היה כי כל שבועתו יתברך לא היתה רק שלא יראוה והאריך לכל אחד שלא יחיה פחות מששים שנה. לזה אמר הנה אין זה רק מרוב חסידותו יתברך כי עשה לכם שני דברים. אחד ששמו ה' הוא שם הרחמים ולא נתן אתכם ביד מדת הדין וגם לא הביט אל המחשבה שבלב כ"א את קול דבריכם אך לא אל מה שבפנים. והוא כי הנה פרשת שלח לך אומר על הטף והם יירשו את הארץ אשר מאסתם בה שהיא מאוסה בלב מה שבקול דבריהם לא אמרו רק שמפני היראה היו עושה ועוד הטיב לכם לבלתי הניח את מדת הדין לקטרג עליכם ולכלותכם וע"כ מה עשה נשבע על גזרתכם ולמה הוצרכה שבועה אך הוא לבל הניח פתחון פה למדת הדין להכביד יותר עד כלה וזהו ויקצוף שם הרחמים הנזכר וישבע ותדע למה נשבע הלא הוא לאמר אם יראו כו' כי נשבע לאמר גזרה זו לא רעה הימנה האפשרי' על ידי מדת הדין. אך אחר השבועה לא תחלוק מדת הדין לבטל':
פסוק לד:
או יאמר וישבע לאמר לומר אם מדת הדין היתה עמנו למה נשבע אם יראו היה די יאמר אם יבאו אל הארץ ולמה מנע מהם גם הראיה לז"א וישבע לאמר אם יראו ולא נשבע לאמר אם יבאו הלא הוא לשלול את זולתו כ"א איש באנשים האלה לא יראו הדור הרע הזה בייחוד ולא זולתם. ואמור מעתה מי היה זולתם שבא לשלול אותו אם הוא כלב שכיון לומר הם לא יראו אך הוא יראנה וזה אומרו זולתי כלב הוא יראנה אי אפשר שבא למעט זה כי הלא ולו אתן את הארץ כו' ואם גם הארץ יתן לו מכ"ש שיראנה. ואם כן למה הוצרך למנוע ראיה מהדור לשלול את כלב שיראנה. ושעור הכתוב הנה וישבע לאמר אם יראו ולמה מנע הראי' אם הוא להבחין ביניהם לכלב שזולתי כלב הוא יראנה ולא הם הלא אמר ולו אתן את הארץ וא"כ גם באומר אליהם אם אתם תבואו אל הארץ היתה הכוונה לומר אלה לא יבואו זולתי כלב ואם כן את מי בא למעט באומר אם יראו אך אין זה רק כי גם בי התאנף ה' בגללכם. ויהיה כנודע מרז"ל כי נשאר משה עמהם להביאם עמו לעתיד לבא ועל כן נשבע לכם אם יראה למה שמה שהתאנף בי לא היה רק לאמר גם אתה לא תבא שמה שהוא על הביאה אך לא ימנע ממני והוא מאמרו יתברך כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא וע"כ להבחין ביני וביניכם אמר בכם אם יראו ולא אם יבא פן יראה כי אני ואתם שוים וז"א פה נאמר גם אתה לא תבא כלומר הראוי בי לאמר הוא לשון ביאה שהוא לא תבא שמה ע"כ מאז אמר בכם לשון ראיה להבחין ביני וביניכם כי אני אראנה. ועל דרך זה אמר רז"ל שבקש משה שיכתב עונו בתורה בל יראה שבעון המרגלים נשאר חוצה והראיה שאין אשמתי כאשר מנעוני מבא אל הארץ כאשמתם חלילה כ"א אפילו מה שנגזר עלי הוא בגללכם להביאכם לעתיד שאם לא כן גם אני הייתי נכנס כי הלא כל כיבוש הארץ אשר תכבשו מאתי הוא לכם כי הלא ה' אמר אלי יהושע העומד לפניך בזכות עמדו לפניך תשלים עליו שפע כי אותו חזק שהוא בסמיכות ידיו עליו שעל ידי כן הוא ינחילנה את ישראל. ומה שנשמר בל יהיה אומר לשון ראיה למעט את כלב ולא נשמר שהיה למעט את יהושע הוא ברור ובלתי צריך לומר אותו כי נודע היה ביניהם נבואת אלדד ומידד שמשה מת ויהושע מכניס ומכל שכן שינחיל ארץ:
פסוק לד:
או שיעור הכתובים וישמע ה' כו' לומר אל יעלה על רוחכם כי כמוני ככם בענין זה ובעון זה כי אני שלחתי המרגלים ואנכי הסבותי הרעה הזאת כי הלא וישמע ה' את קול דבריכם כי על השליחות שנשתתפתי עמכם לא היה קצף כי אם על דבריכם שאח"כ. מה שאין לי חלק בזה. והראיה כי נשבע לאמר אם יראו ולא אמר אם יבאו ואת מי בא לשלול אם הוא על ששלל ואמר זולתי כלב וכיון שהוא יראנה והיה להבחין ביניהם ובינו הלא ולו אתן כו' והיה די הבחנה בין העדר ביאה לנתינה. אך הוא על כי בי התאנף ה' כו' ועלי היתה ההבחנה. והשאר כדלעיל:
פסוק לט:
וטפכם אשר אמרתם כו'. ושמא תאמרו במה נתקיימ' שבועתו יתברך אשר נשבע להביא אותנו לארץ באומרו לכן שהיא שבועה אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם כו' והבאתי אתכם כו' הרי שנשבע לדור הזה וכן הוא אומר פרשת שלח לך אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה במה תתקיים השבועה ההיא לזה אמר וטפכם כלומר נוסף על יהושע וכלב גם טפכם כו' המה יבאו שמה ולא יתעכבו על מאמרכם. באופן שהם יעשו את שלהם ואני אעשה את שלי. והוא כי אם שאמרתם בפניהם שלבז יהיו לא ישימו לבעל דבריכם כ"א שיבטחו בה' והמה יבאו שמה מאליהם בבטחה ואז אני אעשה את שלי כי ולהם אתתנה. ואחר כך הם יוסיפו להטיב מעשיהם וע"כ והם יירשוה והוא במה שידענו כי מתנה יש לה הפסק וירושה אין לה הפסק ובזה יאמר הנה אני להם אתננה בתורת מתנה שיש לה הפסק שאם יחטאו תהיה לזולתם אך ידעתי כי בצדקתם המה יירשוה כי יעשו מהמתנה ירושה שאין לה הפסק כל ימיהם:
פסוק מא:
ותענו ותאמרו אלי כו'. ראוי לשית לב. (א) אל או' ותאמרו אלי שהוא מיותר ומהראוי יאמר ותענו חטאנו או ותאמרו חטאנו ולא יאמר ותענו לא מלת אלי. (ב) או' ונלחמנו ככל אשר צונו ה' כי הלא לא נמצא כזה שצוה למו ה' שילחמו. (ג) אומר ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה כי הוא דבר אמרו כמה פעמים ומהראוי לא יאמר רק ותמרו את פי ה' ותעלו ההרה או ותזידו ותעלו ההרה. (ד) או' וירדפו כו' כאשר תעשינה הדבורים מה ההדמות הלזה ומה ייחס היה להם עם מעשה הדבורים. (ה) אומרו ותשובו ותבכו למה ירמוז להם הבכי הראשון באומרו ותשובו והיה די יאמר ותבכו. (ו) אומרו לפני ה' כי מי לא ידע כי אין דבר אשר לא לפני ה' הוא כי מלא כל הארץ כבודו. (ז) אומרו ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם שהוא דבר אמור ב' פעמים (ח) שהתחיל בשמיעה וסיים בהאזנה וכן התחיל בקול וסיים בעצמם באומרו אליכם ותגדל הקושיא בכלל שיש לנו מרז"ל כי שמיע' מרחוק והאזנה מקרוב ואיך אחרי אומרו ולא שמע ה' בקולכם שיורה על היותו ית' רחוק מהם ואיך יסמוך ויאמר ולא האזין שיורה כי קרוב היא. (ט) אומרו ותשבו כו' כימים אשר ישבתם שאם כ"כ ימים כאשר ישבו פעם הא' מה יתן ומה יוסיף הודעה זו. (י) או' ונפן ונסע כו' הלא כמו שמייחס כל הנדבר אליהם למעלה כן היו ראוי יאמר ותפנו ולא ונפן וגם מלת ונפן יתירה וכן כאשר דבר ה' אלי מה צ"ל כי מפורש הוא למעלה באומרו ואתם פנו כו' דרך ים סוף: אמנם משה עודנו עומד ומושך תוכחתו באמור אליהם אחר כל הדברים הרעים אשר אמרתם על דברי המרגלים עוד הוספתם על חטאתיכם בכמה פנים. אחד. כי אמר אליכם ואתם פנו כו' דרך ים סוף ולא עשיתם כי אם ותענו אותי כו' לעלות אל הר האמורי. ב' כי חשבתם לשוב מעונכם אולי ינחם ה' על הרעה וריפאתם השבר על נקלה כי הלא מהראוי היה להתחנן לפניו ית' בצום ושק ואפר בעינים מקור דמעה נוכח פני ה' עד ישוב ירחמכם אך אתם אפי' לא עניתם אליו כי אם ותענו אותי ולא לו יתברך מתחננים לפניו. וכן הוידוי לא אמרתם אליו ית' חטאנו לך כי אם ותאמרו אלי חטאנו לה' כמספר דבר קל וכאלו בזה כבר נתקן ונמחל ולא היה יותר כ"א אנחנו נעלה כו' בלי שום הכנעה מכם לקוניכם כאשר ראוי לשבים מפשעיהם. ואמרתם ונלחמנו כאלו במלחמתכם התשועה ואפילו לא יחלתם עד אעמוד ואשמעה מה יצוה ה' כי מיד ותחגרו כו'. וגם זו מן התוכחת שהראתם כי בחרבכם תירשו ארץ. ועוד חטאתם גדולה מזו כי עד כה הייתם כשוגגים ואח"כ הייתם מזידים כי חזר הוא יתברך והתרה בכם ויאמר אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כו' ולא תנגפו כו' וע"י התראה זו נעשיתם מזידין כאומר ותזידו לעלות ההרה משא"כ קודם התראה כי הייתם כשוגגים שלא ידעתם אם נתרצה לכם ה' על יד אמרכם חטאנו לה'. ולא עוד אלא שהיה חטאתכם כפול. א'. כי ותמרו את פי ה' שהחלפתם מאמר פיו שהוא משמעו של ותמרו וכיוצא בו כמפורש בספר השרשי' והיתה ההחלפה כי הוא יתברך מעולם לא אמר שיצטרכו להלחם כי אם כבא אל נחלת אבותיו וזהו באו ורשו וכן והכחדתיו ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך וגם את הצרעה ישלח כו' באופן שלא נתלית ירושתכם את הארץ במלחמתכם ואתם באתם ותמרו את פי ה' והוא על אמרם ונלחמנו ככל אשר צונו ה' והוא הפך כל מאמריו יתברך אשר צום וזהו ותמרו את פי ה' לומר שהוא צוה לכם להלחם. ב' כי ותזידו לעלות כו' במזיד מה שאין כן מתחלה שהייתם כשוגגים. והביטו וראו כאשר אין ה' בקרבכם כי אין צ"ל על ידי להט החרב וחנית וכידון שירדפו אתכם כ"א ויצא האמורי כו' ולא בחרב ובמלחמה כ"א וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים כאשר תפוצינה אנה ואנה כי יגביהו קול הברה וכל שמעם יברחו פן יזוקו בעקיצתם כן גם אתם רדפו אתכם בקול הברתם כאשר תעשינה הדבורים וזה הספיק להבריחכם ואין זה רק על כי אין ה' בקרבכם. ואחר ניסתכם ויכתו אתכם כו' ואז ותשבו ותבכו כו' והוא כי אמרתם בראות שלא נעניתם אין זה כ"א אחד משני דברים או על שלא בכינו כי שערי דמעה לא ננעלו. או על שלא היתה תשובתינו ממנו אל ה' לאמר לפניו חטאנו לך כ"א אל משה אמרנו חטאנו לה' ולא שוה להם וזהו ולא שמע. ע"כ לתקן שתי אלה אמר על האחד ותשובו ותבכו ועל השנית אמר לפני ה' שהוא מהם אליו יתברך לנוכח אתו ולא כבתחלה שאמרו למשה חטאנו לה' ולא שוה להם וזהו ולא שמע ה' בקולכם שהוא כאשר אמרתם לי חטאנו לה' כי עדיין הייתם רחוקים שהיא גדר שמיעה שהיא מרחוק וגם על אשר בכיתם שהבכיה מקרבת את האדם להב"ה כי ע"כ שערי דמעה לא ננעלו על כל זה לא האזין אליכם לומר כי גם שהבכי גורם האזנה מקרוב. עכ"ז לא האזין למה שהוא אליכם. והוא אשר דקדק באומרו ותשובו ותבכו שהוא להשוות בכייה זו אל הראשונה שהוא כאשר ויבכו העם בלילה הוא כי אותה הבכיה לא היתה על אשמותם מתוך תשובה כי אם מאימת האמורי כך בכיה זו לא מחמת תשובה בכו על אשר חטאו לה' כ"א בכו על שויכתו אותם עד חרמה ולא על עונם וזהו לא האזין אליכם שהוא להיות אליכם כי לא בכיתם בכיה ראויה כאמור. ועוד חטאתם כי לא עשיתם מאמרו יתברך באמור לכם ואתם פנו וסעו דרך ים סוף כ"א ותשבו בקדש ימים רבים ולא תקנתם שם דבר מאשר קלקלתם כ"א הייתם שם כימים אשר ישבתם מתחלה וכאשר לא ראיתם שם תועלת הודתם אלי ונפן יחד המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה' אלי מאז ואמר כי הפניה והנסיע' היתה כאשר דבר ה' אלי שלא בכוונה לסבוב את הר שעיר כי אינו מאשר ינחילנו ה' אך ונסב את הר שעיר ימים רבים כי היה לבבכם לכבוש אותו והוא מה שלא דבר ה' אלי כאשר יבא בס"ד: