א וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה׃ ב וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי׃ ג וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ׃ ד וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּית֔וֹ וְכָל־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ׃ ה וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת יְהוָה֙ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה׃ ו וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃ ז וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃ ח וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃ ט אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃ י וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃ יא וַיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃ יב וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ יג וַיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה׃ יד וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃ טו וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ טז וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ יז וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃ יח וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה׃ יט וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂהּ לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ׃ כ וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־אסורי (אֲסִירֵ֥י) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃ כא וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃ כב וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה׃ כג אֵ֣ין ׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהוָ֥ה מַצְלִֽיחַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויוסף הורד מצרימה. כבר אמר למעלה והמדינים מכרו אותו אל מצרים, אלא אמר ויוסף הורד מצרימה וכו' לומר שמיד בירידתו ירדו ישראל שנקראו על שמו שנאמר יחנן ה שארית יוסף, ולז"א יעקב שמעתי כי יש שבר, השברון והגלות הוא במצרים, ולזה לא אמר ויוסף הורידוהו אלא ויוסף הורד כבר. ויקנהו פוטיפר וגו' איש מצרי מיד הישמעאלים, לומר ראו מי מוכר ומי קונה. ובמדרש בן אמה מוכר בן חורין ועבד קונה אותו. ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי וגו', ג"פ ויהי לומר שאפילו שהצדיק הוא בצער עמו הוא בצער ובצרה, לזה ויהי וי ויהי איש מצליח, וי שההצלחה היא לאדוניו שאינו ראוי להצלחה שהוא מצרי א"כ וי שה' עמו לתועלת המצרי ולא לתועלתו, א"כ הי על הי וי על וי:
פסוק ג:
וירא אדוניו כי ה' אתו. ראה בעיניו המלאך שהיה עמו, וכן וכל אשר הוא עושה ה' ר"ת בגימ' מלאך ע"ה, ונקרא המלאך בשם משלחו, א"כ וירא אדוניו כי ה' אתו שראה מלאך ה' בחוש הראות ממש. ובמדרש וירא אדניו כי ה' אתו, היה רואה אותו מלחש ונכנס מלחש ויוצא אמר מזוג רותחין והיו רותחין פושרין והיו פושרין, פירוש מלחש ונכנס שהיה מלחש בד מ"ב שלמדו אביו והיה משתמש בו, וכן מצליח בידו ר"ת מ"ב, וכן אין שר בית הסוהר רואה כל מאומ"ה ביד"ו ר"ת מ"ב. ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל, כלומר מכל מה שהיה בבית ממיני מאכל ומשתה לא ידע מאומה שלא נתאוה לשום מאכל כי אם הלחם, ועכ"ז ויהי יוסף יפה תואר, כמו שנאמר בדניאל וישם על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך ואמר למלצר נס נא את עבדיך וכו' ויראו לפניך מראינו וכו' ואמר ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את כת בג המלך:
פסוק ג:
עוד במדרש ראהו רבו מלחש אמר לו מה אתה מלחש שהיה מברך על מזונו וא"ל מברך אני להקב"ה שנותן מזון לכל בריה א"ל הראהו לי אמר לו הרי חמה אחד ממשמשיו שמשמשים לפניו במרום אי אתה יכול להסתכל בו הקב"ה עאכ"ו, ובשבילו נגלה עליו הקב"ה, ויר"א אדני"ו כ"י ה' את"ו, תמצא בר"ת גימ' כח ה', וכן תמצא בס"ת כח, לפי שהראהו כחו שא"ל שהשמש אחד מהמשמשים לפניו, ולפי שלא בטל ברכת מזון זכה שזן את כל העולם שנאמר ויוסף הוא המשביר וכו'. ולפי דרך הסוד לפי שע"י יורד השפע לכ"י לזה היה זהיר בברכת המזון שחותם הזן את הכל, וכן על הארץ ועל המזון:
פסוק ה:
ובזוהר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. קב"ה נטר לון לצדיקיא ובגינהון נטר לון לרשיעיא דהא רשיעיא מתברכין בגינהון דצדיקיא אחרנין מתברכין בגיניהון ואינון לא יכלי לאתזנא בזכותיהו יוסף אתברך מאריה בגיניהון ואיהו לא יכיל לאשתזבא בזכותו מיניה ע"כ:
פסוק ז:
ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. מהו ותשא את עיניה וכי לא ראתה אותו אלא אותו יום והלא יש לו שנה אחת שהוא בביתה שכן אז"ל ויהי ברכת ה' וגו' בבית ובשדה ששה חדשים בבית וששה חדשים בשדה מכאן שעמד יוסף בביתו של אותו רשע שנה אחת ואחר שנה אומר ותשא אשת אדוניו כו'. אלא המלאך שהיה עמו היה מכסהו מעין רעה, בפרט שהיה יודע שם בן מ"ב כמ"ש, וזה השם הוא שם הגבורה להציל כל המתגבר וכל המתגרה שכן אמר בגמ' על ר"ח על ההיא מטרוניתא שהיתה רוצה לקחת עפר מתחת רגליו לעשות לו כשוף אמר לה שקילי אין עוד מלבדו כתיב, לבדו גימ' מ"ב. וכשזחה דעתו עליו שראה עצמו שהכל בידו והוא מושל בכל אשר לו, וכמ"ש במדרש ויהי אחר הדברים הרהורי דברים היו שם, שהרהר יוסף אמר כשהייתי בבית אבי היה אבי רואה מנה יפה נותנה לי והיו אחי מכניסין בי עין הרע עכשו שאני כאן אני במנוחה ברוך המקום שהשכיחני מבית אבא והיה אוכל ושותה והיה מסלסל בשערו, א"ל הקב"ה אביך מתאבל עליך ואתה מסלסל בשערך גירה בו את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו וכו', א"כ כשזחה דעתו עליו נעזב מהמלאך, וכן יפה תאר ויפה מראה ר"ת יתו"ם, שנעשה יתום מהמלאך, והסיח דעתו מלזכור ה' שהיה רגיל, מיד ותשא את עיניה ראתה מה שלא ראתה מקודם שהיה כמוס ומכוסה מעיניה ולכן העזה פניה ותאמר לו:
פסוק ח:
וימאן ויאמר אל אשת אדוניו וגו'. אין טעם ברצון, אם כן אמירה למה, וכמו שכתב רבינו בחיי ז"ל שמלת מאן מורה על איסור הדבר ועל היותו נמנע, אם כן למה ההתנצלות. ובמדרש אמר לו למוד הוא הקב"ה להיות בוחר בבית אבא שנאמר קח נא את בנך וכו' אשמע לך שמא אבחר לקרבן ואפסל ע"כ. א"כ על דרך המדרש מה שאמר הן אדוני פירוש אדון העולם ולפי שהיו כולם עובדי ע"ז אמר אדוני שאיני עובד זולתו, ואמר לא ידע כלומר לא נסני כמו שנאמר באברהם כי ידעתיו, עתה ידעתי וכו'. או נאמר ולא ידע מלשון חבור כמו וידע אדם את חוה אשתו, ולזה אמר הן אדוני לא ידע אתי, כלומר אינו יכול להתחבר אלי שנסתרס, אבל מאשתו לא נסתרס כן אמרו חז"ל על כדברים האלה עשה לי עבדך, בשעת תשמיש אמרה לו, וכן פירש"י ז"ל. אמר איך אעשה הרעה הגדולה הקב"ה עשה עמי זה החסד ואהיה כפוי טובה. או נאמר לא ידע אתי כלומר לא נגלה עלי, למוד הוא להיות נגלה על בית אבא בלילה, אברהם היה דבר ה' אל אברם במחזה, יצחק וירא אליו בלילה, יעקב ויחלום וכו', אשמע לך שמא יגלה עלי וימצאני טמא. עוד הן אדוני א"ל מתירא אני אם אדם הראשון ע"י שעבר עבירה נטרד מג"ע וזו גילוי עריות עבירה חמורה עאכ"ו, א"כ פירוש אדוני הוא אדם הראשון הוא אדון לכל בני העולם:
פסוק ח:
עוד הן אדוני. במדרש א"ל מתירא אני מאבא שבארץ כנען ראובן ע"י שכתוב וישכב אל בלהה נטלה בכורתו ונתנה לי אשמע לך וארד מבכורתי. יצא להם מאומרו איננו גדול בבית הזה ממני, שהוא על הבכורה. ד"א הן אדוני א"ל מתירא אני מה', א"ל איננו, אמר לה גדול ה' ומהולל מאד, הכניסתו מחדר לחדר ומקיטון לקיטון עד שהעמידתו לפני מטתה והיתה ע"ז למעלה הימנה והלכה וכיסתו, א"ל הדין אפיא מכסת מי שכתוב בו עיני ה' משוטטות עאכ"ו, א"כ אמר לה הן אדני שהוא אדוני שהוא אדון העולם ב"ה, הן כמו הנה הוא מצוי וזהו אתי לא ידע שעינים לו ולא יראה את מתייבשת ממנו אני לאדני שהוא מצוי כאן והוא רואה עאכ"ו. ותמצא על אדני זקף קטן לומר שאינו מחובר אל ולא ידע ח"ו, וזה שרמז לה באומרו מה בבית, השם שמילואו מ"ה הוא מצוי בבית, והע"ז שאמר הוא מאומרו ואין איש למה חזר ואמר מאנשי הבית, לומר שמאנשי הבית אין איש אבל ע"ז יש בבית:
פסוק ח:
ד"א הן אדוני, כיון שבא להזדקק לה בא לו הקב"ה בדמות אביו ונתקררה אמתו שנאמר ותשב באיתן קשתו, זהו ואין איש שמצא עצמו שאינו איש, אמרה לו מה לך, אמר לה הן אדני אבא אני רואה, אמרה לו היכן הוא ואין איש מאנשי הבית, אמר לה את בת חמורים וחמור אינו רואה אני בן הרואים שנאמר וירא את המקום מרחוק, זהו ולא חשך ממני, ממך חשך חוש הראות ולא ממני, ואין איש מאנשי הבית ש"ם בבי"ת גימ' זה איקוני"ן ש"ל יעק"ב ב"א. עוד ש"ם גימ' ספ"ר, בבית ספר הזכרונות:
פסוק ח:
ד"א הן אדוני. אמר לה אם את מתאוה לתשמיש הן אדני הנה הוא לפניך שאל ממנו, אם בשביל שאני יפה הכל טעם אחד, כמו שאמרו במדרש חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות הכל טעם אחד להם, אמרה לו ולא ידע אינו מתחבר עמי לפי שנסתרס לא מפני שאתה לבן והוא שחור, א"כ להראות לה שהוא נמנע ולו התנצלות זהו שאמר וחטאתי לאלהים, אמר בזוהר וחטאתי לאלהים אשים גרעון בכ"י שהיה בא לה השפע על ידי, והבן:
פסוק י:
ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה. לא אמר לשכב עמה אלא אצלה, אמרה לו לפחות שכב אצלי אתה בכסותך ואני בכסותי ותהיה קרוב אלי כדי שאדבר עמך, כאותו מעשה שעלה בלבו טינא ואמר תדבר עמי, אפילו זה לא שמע, ולא די זה אלא היה ג"כ נזהר מלהתיחד עמה, וזהו שאמר להיות עמה, לבד מאותו יום כי היה טרוד ולא שם לבו שאין איש, מיד ותתפשהו בבגדו, אמרה לו לפחות תניח בגדך אצלי כדי שתקרר דעתי, על דרך מה שאז"ל, יש מזנה בבגדים, וכשראה יוסף כן אמר אם כשרואה בבגדי כך כ"ש כשרואה בעצמי, כשראה כן ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא, ומרוב ההתלהבות ורוח זנונים שנתלבש בה מה עשתה קראה לאנשי ביתה בקול כדי שיבאו ותתבייש מהם אולי תפשוט רוח זנונים שנתלבש בה, על דרך מה שאמרו בגמ' (קדושין פ"א) על רב עמרם חסידא שאמר נורא בי עמרם, ולזה ותקרא לאנשי ביתה לאמר הקריאה אינה כוונת האמירה אלא כשבאו אמרה ראו וכו' ולא אמרה להם מרוב הבושה. ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו ותדבר אליו כדברים האלה עשה לי עבדך וגו', אמרה לו הלבישני רוח זנונים ואקרא בקול גדול כדי שיבאו ואתבייש מהם, ויהי כראותו וגו' ויעזוב בגדו, כדי שאראה אותם ולא יסור ההתלהבות מלבי, ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו ויחר אפו וגו' אמר בראיית הבגדים לבד נתלהבה כך כ"ש בראייתו א"כ אינו כדאי שישב בבית לזה נתנו בבית הסוהר ולא הרגו:
פסוק יא:
ויבא הביתה לעשות מלאכתו. אמרו ז"ל מלאכתו ממש, וכן אמרו על פסוק מידי אביר יעקב ראה דיוקנו של יעקב ואמר לו באפוד יהיו אבנים של אחיך כלם מאירות ואבנך חשוכה זהו מידי אביר יעקב מאל אביך ויעזרך וכו', משם רועה אבן ישראל. י"ל וכי יוסף הצדיק יעלה על דעתו לעשות עבירה עם מצרית, אלא זה דומה למה שאז"ל בקש דוד לעבוד ע"ז ודוד איך יעבוד ע"ז אלא כשראה שנרדף מבנו ומשאול כדי לקדש ש"ש שלא יאמרו לא עביד דינא בלא דינא, רצה לעשות כן, לא לעובדה ממש אלא לפנים, עשה כן כדי שיצדיקו כל העולם הדין, כן עשה יוסף בכאן כשראה עצמו שמכרו אותו כמה מכירות ולא עוד אלא שחיה רעה מתגרת בי אמר אני אקרב אליה, כי ראה עצמו שאע"פ שיתקרב אליה לא יעשה שום עבירה עמה, למה שבדק עצמו קודם וראה שאינו איש, כמ"ש על ויפוזו זרועי ידיו שפסק ממנו הזרע, א"ל אביו אע"פ כן תהיה אבנך חשוכה, כי אם היה עושה מעשה היה אומר לו תהיה אבנך חסרה אלא כמו שאמרנו:
פסוק יב:
ותתפשהו בבגדו. שמעתי שעשה יוסף השבעה לשד שיבא וישכב עמה כמו שעשתה שרה שהכניסה עמה שידה, וכן אסתר לאחשורוש, והיא יודעת זה הבגד שהיתה כשפנית, אמרה לו אתה בוגד בי שאתה מביא לי שד אתה חושב שאיני יודעת זה הבגד שעשית איני רוצה אלא בך, כך שמעתי. או נאמר ותתפשהו בבגדו מלשון בגד בוגדים בגדו, שהוא היה יודע שבעים לשון וכשהיתה מדברת עמו היה עושה עצמו כאילו אינו מבין לשונה, ואותו יום השיב על דבריה שנאמר וימאן ויאמר אל אשת אדוניו, אז ידעה בבגדו, וזהו ותתפשהו על הבגד שעשה, והוא לא חשש אלא ויעזוב בגדו וגו', ואדוניו לא הרגו לפי שהיה רואה בו שלא עשה שום מעשה, שהיה רואה המלאך שהיה עמו, ומה שחרה אפו לפי שהוציאה עליו שם רע, ולזה אמר ויהי כשמוע אדניו את דברי אשתו אשר דברה לאמר ויחר אפו, על דבריה שדברה וחזרה ודברה, וזהו דברי אשתו אשר דברה שחזרה הדברים, וג"כ לא די שדברה וחזרה ודברה אלא שהיתה אומרת לכל כדי להוציא עליו שם רע, וזהו אשר דברה לאמר, לזה נתנו בבית הסהר מקום אשר אסירי המלך וגו', מקום שאוסרים שם גדולי המלך, וזה סימן לבנים שישבו בארץ גושן אשר שם מושב בני המלכים, ומה שאמר לעיל שנגלה לו הקב"ה בדמות אביו, או כמו שאמר המדרש שראה, דקיונו של יעקב ואמר וכו', שנראה שאלולא כן היה עושה מעשה, ח"ו כי הוא נקרא יוסף הצדיק ר"ת י"ה וסודו שס"ה שהוא השם בחלופו ש' וה"ס שם אדנו"ת, אלא כשהסיח דעתו בסלסול שערו מיד חזר בו וכאלו בא לו הקב"ה או דקיונו של יעקב:
פסוק כ:
ויהי שם בבית הסהר. כבר אמר ויקח אדוני יוסף אותו, ויתנהו היל"ל ויקחהו ויתנהו בבית הסוהר, אלא כל זה לומר שבעל כרחו הוא נותנו כדי שלא להוציא לעז על אשתו, ולזה אמר אל בית הסהר, לא נתנו הוא בעצמו שאין דעתו נוחה בזה אלא נתנו לאחר להוליכו לבית הסוהר, ואם כבר נתן בבית הסוהר למה חזר ואמר ויהי שם בבית הסהר, אלא לומר שקבל עליו תוכחתו של הקב"ה בשמחה ואפילו שהוא מקום אסירי המלך בית הסהר הוא. ויש מי שפירש שם בבית הסהר שהיה לומד בספר, ש"ם גימ' ספר, ולזה אמר ויהי ה' את יוסף וכו' ויתן חנו בעיני שר בית ר"ת למפרע בשבחו של הקב"ה, ולזה ויט אליו חסד נטה לו מעט ומקצת ממנו והניח לו השאר בעמדו לפני פרעה ולפני עבדיו שאמר לו אין נבון וחכם כמוך, ויתן חנו, חן שהוא צורך שעה בעיני שר בית הסהר לבד חנו של יוסף, תן הדיוט בעיני הדיוט והניח חן מלך בעיני מלך. וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים, יוסף היה גדול בבית אדוניו ובישראל נאמר ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם וכו', ויתן חנו, וה' נתן חן וכו':
פסוק כב:
ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסורים וכו' ואת כל אשר היו עושים שם הוא היה עושה, מלמד שלמדם ייחודו של הקב"ה והיו מיחדים כמוהו, ולזה אמר שר המשקים את חטאי אני מזכיר היום, למד מיוסף שהיה מתודה על חטאיו ואומר להם לא עביד דינא בלא דינא:
פסוק כג:
אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו. כאשר ראה החן והחסד שהיה לו וכל אותם שהיו שם היו עושים על פי מאמרו כמתרגם, חשב שמא שום כשוף הוא עושה אחר כך תמה שאם היה מצד כשוף היה צריך לאחוז קסמים בידו אז ידע בודאי שה' עמו ואשר הוא עושה הכל הוא בהצלחת ה' ולא בכשוף: