פסוק ב:אתה תדבר פעם א׳ וכולי דליכא למימר אתה תדבר לאהרן ואהרן דוקא ידבר אל פרעה דאם כן תדבר אליו מיבעי ליה ותו דהא חזינן דמשה היה מדבר ממש גם הוא לפרעה דהא כתיב ויאמר משה כמה זימני ועוד דהא כתיבי קראי דמוכחי דלתרווייהו ציוה לדבר ולא ישמע אליכם וכו׳ ואמרתם אליו וכו׳ ורבים כאלה:
פסוק ג:ואני אקשה מאחר שהרשיעו וכו׳ הק׳ הרב הנ״חי שלא ידע היכן מצא הרב זה הטעם וגם מה לו לבקש טעמים אחרים ודי לו במה שפי׳ בראש הפ׳ כדי לקיים בו וגם את הגוי וכולי דן אנכי ועוד הק׳ שהרב הרכיב ב׳ טעמים דהא סגי בזה הטעם שכבר הרשיע והתריס וראוי להרבות בו מופתים וא״כ צריך לחזק לבו דאל״כ יהיה חילול השם שיאמרו הגוי גם צדיק תהרוג דלא ידעי כ״ע שכבר התריס וא״כ לא היה צריך לטעם שתקחו מוסר ולע״דן דל״קמ דא״הנ שעיקר טעם השפטים בשביל מה שהרשיעו נגדו והרעו לישראל שמזה יצא הדין וגם את הגוי וכו׳ דן אנכי אלא דסוף סוף אם היו עושים תשובה לא היה אפ׳ להתקיים דן אנכי שאין לך דבר שעומד בפני התשוב׳ לכך הוצרך לו׳ ואני אקשה את לב פרעה כלו׳ למנוע ממנו התשוב׳ ומעתה ק׳ שהרי זה נר׳ עול בחקו ית׳ חליל׳ שנמצא בזה שסילק מהם הרשות והבחירה לזה הוכרח רש״י לתרץ דמאחר דהרבה להרשיע כ״כ הדין נותן מעתה לנעול בעדו דרכי התשובה הואיל וגלוי לפניו שאף אם ישוב אינו תשו׳ שלימה בלב שלם נמצא דמ״ש רש״י כאן אינה נתינת טעם בדבר אלא תירוץ קו׳ הנופלת בכתוב ודברי הרב מפורשים בהדיא בש״ר פי״א על פ׳ השכם בבקר וכו׳ לאחר שהקב״ה מצפה לרשעים שיעשו תשובה ואינן עושים אפי׳ הם עושים באחרונה הוא נוטל את לבם שלא יעשו תשו׳ ומייתי ראיה מקרא וחנפי לב ישימו אף וכו׳ ע״ש ומה שהוצרך עוד רש״י לומר כדי שתכירו את גבורתי וכו׳ תקחו מוסר וכו׳ היינו משום דאכתי אמאי הוצרך לכ״כ אותות ומופתים מכמה מינין הו״ל לאבד׳ מיד הואיל ודינם הוא לנעול מהם התשובה ובזה כבר היה מתקיים שפיר גזרת המלך וגם את הגוי וכו׳ דן אנכי לכך הוצרך לו׳ שעשה כן והאריך באותות ובהתראות ללמד דעת לישראל שיקחו מוסר וגם זה לאו מדידיה דהרב הוא אלא גמרא ערוכה ביבמות אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל שנ׳ הכרתי גוים וכו׳ אך תיראי וכו׳ וה״נ מבואר בילקוט פר׳ מצורע אמר הקב״ה מה אני עושה דין בא״ה כדי שיראו ישראל וייראו ממשפטי שנ׳ הכרתי גוים וכו׳ ע״ש וע׳ בפ״ו מה׳ תשובה להרמ״בם ז״ל ותמצא מבואר בכל דברי רבינו דהכא דטע׳ חיזוק לב פרעה לפי שכבר הרבה לחטוא ונתן הדין למנוע ממנו התשובה ולמה היה שולח לו ביד משה ואו׳ שלח וכולי כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב״ה התשוב׳ לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימו׳ ברשעו שעש׳ תחלה ברצונו ע״ש. ומ״ש עוד רש״י ואף על פי כן בה׳ מכות ראשונות וכולי פי׳ הרב הנח״י שאין ר״ל שלא חזק את לבו דמדקאמר סתמא משמע שבכולם חיזק אלא שבה׳ ראשונות לא נאמר בכתו׳ וכו׳ ע״ע והא נמי ליתא לע״ד דבהדיא איתמר בש״ר סוף פי״א כיון שראה הקב״ה שלא חזר בו בחמש מכות ראשונות מכאן ואילך אמר הקב״ה אפילו ירצה לשוב אני מחזק את לבו וכו׳:
פסוק ד:את ידי יד ממש כו׳ הוכרח רש״י לפ׳ כאן זה טפי מכמה קראי אחריני דכתיבי לעיל ל׳ יד משום דהכא כתיב בנטותי ול׳ נטיה לא שייך אלא ביד ממש ולא נוכל לפ׳ ל׳ מכה ומ״מ צ״ל דנטיה היא דהויא ביד כלה דאילו המכות במצרים היו באצבע לבד ולא בכל היד רק על הים לכלהו תנאי דפליגי באגדה כמה לקו באצבע:
פסוק יז:ונהפכו לדם וכו׳ ונילוס עולה וכו׳ ומצרים עובדים וכולי מדברי רבינו נר׳ דתרי טעמי קאמר וכיון לשני מדרשים חד מ״ש בטכסיסי מלכות בא עליהם כמו שרמזו רש״י ז״ל לקמן במכת הערוב שבתחלה סוכר מעינות המים והיינו דקאמר לפי שאין גשמים וכולי ונילוס עולה וכו׳ ושוב מייתי אידך טעמא דמצרים עובדים וכו׳ ונר׳ טעמו דבחדא לא סגי דאי מטעמא קמא אמאי הפכם לדם הו״ל לייבש המים ואמאי הוצרך דוקא לליקוי שיהפכו לדם ואי מטעמא בתרא לא הו״ל להתהפך לדם אלא מי היאור שהיה האלוה שלהם ולמה הפך ג״כ המים שבעצים ובאבנים ובכל הכלים שבבית:
פסוק יט:אמור אל אהרן לפי שהגין וכולי לא ידעתי למה לא ביקש רבי׳ טעם על מופת המט׳ שהשליכ׳ אהרן להופכה לתנין ולא היה ע״י משה והנר׳ לומר בטעם הדבר לפי שמשה נענש ע״יז שא״ל הקב״ה מה זה בידך וכו׳ וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה ופיר״שי התם לפי שתפס אומנותו של נחש שסיפר לה״ר על ישראל וכיון שזה היה קטיגור עליו לא יכול ליעשות מופת זה על ידו:
פסוק יט:בכל וכולי במרחצאות ובאמבטאות וכו׳ באמבטאות שבקרקע קאמר רבי׳ דאילו אמבטאות שבכלים הרי הן כלולי׳ בעצים ובאבנים כדפי׳ רבי׳ בסמוך וניחא ליה לרבי׳ לפ׳ הכי ולא כדאיתא בש״ר דבכל ארץ מצרים גם המים שבכלים ובעצים ובאבנים היינו אפי׳ מה שרוקקים משום שפי׳ זה קרוב טפי לפשט דבכל ארץ מצרים משמעותו בקרקע דוקא. ותו דמלת בעצים משמע טפי מה שבתוך העצים דאילו לפירוש המדרש הוה ליה למימר על העצים וכו׳ כלומר שכשהיו רוקקים על האבנים או על העצים היה נעשה דם:
פסוק כב:בלטיהם וכו׳ רבותי׳ אמרו בלטיהם וכו׳ הכי אי׳ בש״ר בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכה״א ואת להט החרב וכו׳ לפי שמעשה כשפים ע״י מלאכי חבלה נעשים עכ״ל והכוונ׳ כמ״ש הרמ״בן המלה מגזרת אש לוהט וכולי ואולי יקראו כן למלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שדים. ומה שהק׳ הי״פת דא״כ מה בין מעשה שדים למעשה כשפים לק״מ לפי מ״ש המקובלים כי יש הרבה מיני שדים שכל מין מקבל צורתו מחומר יסוד א׳ והשוכנים באויר העולם הם היותר רעים והשוכנים ביסודות העליונים על אלו כתב הרב שנק׳ מלאכי חבלה שנק׳ מלאכים (עיין ע״ז בס׳ נשמת חיים) דבזה יצא לנו טעם לשבח למה במופת המטה פעלו החרטומים בלהטיהם דהיינו מלאכי חבלה והכא בכל המכות היה בלטיהם וה״ט דבפועל המטות שהיה זה לקדש ש״ש להראות נס הבליעה שבלע מטה אהרן את מטותם נתרצו אותם מלאכי חבלה שהם השדים היותר טובים לפעול אבל הכא במכות דאדרבא היה חלול ש״ש לא נתרצו אפי׳ מלאכי חבלה לפעול והוצרכו לפעול ע״י השדים הארציים שהם רעים וחטאים וזה נ״ל טעם אמיתי כפתור ופרח:
פסוק כב:ויחזק וכולי לומר ע״י מכשפות דבשלמא בפעם ראשונה אמר אולי מקרה הוא דאתרמי דאינון נמי עבדי הכי ולעולם דילמא משה לא ע״י כישוף עשה אבל כשראה זאת שנית דעבדי כוותייהו אמר בתרי הויא חזקה דאיהו נמי בכישוף עביד והיינו דכתיב הכא ולא שת לבו גם לזאת וכדפי״רשי לא למופת המטה וכולי כלומר דמשום הכי לא שת לבו משום דאמר אתחזק בתרי זימני:
פסוק כז:ואם מאן וכולי סרבן וכולי פי׳ על כרחין תיבת מאן ליכא למימר שהוא פועל שהרי לא נמצא לשון מיאון רק מבנין פיעל שהעבר בו מאן בציר״י בשביל הא״לף שאינה מקבלת דגש וכדלעיל מאן לשלח העם וכן מאן יבמי והבינוני צריך להיות ממאן והכא ע״כ מאן בק״מץ הוא שם התואר סרבן ע״מ זקן וכבד ומיהו אם כן אינו נמשך אחריו לשלח והכי הול״ל ואם מאן אתה מלשלח הילכך צ״ל לומר מאן כמו ממאן מסרב אלא כינוי האדם וכולי ולעולם המכוון בו ממאן:
פסוק כט:ובכה וכולי נכנסים ומקרקרין הא דמקרקרין בתוכם נר׳ דדריש זה מדהדר וכתב יעלו הצפרדעים דמכדי בצפרדעים משתעי ואזיל מ״ש דהדר וכתבינהו לימא יעלו דידוע דעלייהו קאי אלא ודאי רוצה לומר דאף אחר כניסתן עדיין יהיו נשמעים שהם צפרדעים לפי שמקרקרין:
