פסוק א:ואהרן אחיך יהיה נביאך רש"י מתורגמיך, עי' תוספתא מגילה פ"ג קטן מתרגם ע"י גדול וכו' וכן כל ל' נבואה אדם המכריז לעם דבר תוכחה, עי' תורת חיים ב"ק צ"ב דתי' בזה הא דנביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר כו', וק' למה צ"ל נביא הוא, ועוד דממי היה ללמוד, ועוד אמאי ל"ק למד, דלימד משמע לאחרים כמ"ש בסנהדרין מ"א. דריב"ז מ' שנה לימד, ולרש"י א"ש דאברהם היה דרכו תמיד להשמיע לעולם מוסר וד"א כמ"ש ויקרא שם אברם בשם ה' (לך י"ג ד'), וי"ל נביא וכבר לימד לאחרים אכסנאי כו' דאברהם לימד לעולם ד"א, והיה לך ללמוד ממנו וע' בל"ע דרוש כ"ד ול"א:
פסוק ג:אקשה. ערמב"ן בענין הכבדת הלב, ובשל"ה וארא אריכות דאם כן בטל הבחירה, והפשט דהבא להטהר מסייעין לו ולטמא פותחין לו (יומא ל"ה:) וזה לו בנקל דיצר לב האדם רע מנעוריו, והכוונה ואני אקשה אנכי לא אסייע אותו להטיב וישאר במצבו, וממילא ידע דרכו הרע, ובחו"י פ' תצא כ' דיותר טוב לעבד היוצא לחירות ביד חזקה מברצון טוב של אדון, א', שלעולם אינו נכנע לו שהראהו שבע"כ הוציאו, משא"כ בשחררו לעולם בוש שעשה לו טובה, ב', אם העבד יתרומם אח"כ יבוש להזכיר שהיה עבד, משא"כ אם בע"כ של רבו, אדרבה מתפאר שבע"כ הוציאו, וז"פ ויוציאנו ביד חזקה, וכ"ת למה, לז"א אלו לא הוציא רק ברצונו הטוב היו אנחנו וכו' נכנעים לעולם, ועי' במעשה ה'. ובריח דודאים ד"ה ויקוד על פרש"י בא (י"ב כ"ז) על בשורות גאולת בנים, ותמוה דזה נאמר על שאלת רשע ואיך זה בשורה טובה שיהיו לו בנים כופרים, ולרמב"ן דע"י הגאולה נקבע אמונה בלבם, והי' הכבדת לב דע"י מכות ל"ה בחירה וע"י הכבדה עמדו בבחירתם, וכיון דע"י הגאולה נקבע אמונה בלבם ויראו שלא יקבלו שכר, וכשנתבשרו שיהיו להם בנים כופרים, והיתה בשורה טובה שעוד יעמדו על בחירה ע"ש, ובזה א"ש רש"י משפטים (כ"ג כ') כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, וק' דבשורה שייך רק בטובה, כש"ב (י"ח כ') לא איש בשורה, ובפכ"ב ולך אין בשורה, ולא כ' בשורה טובה מוכח דבשורה סתם רק לטובה, וכן בברכות נ"ד. בשורות טובות ושמועות רעות, ולהנ"ל א"ש שנתבשרו שגם להם תהיה בחירה חפשית:
פסוק ו:ויעש. עי' דברי שאול ושו"ת מהרי"ק שורש צ"ז:
פסוק ט:תנו לכם מופת, קשה דהול"ל לנו עי' ספורני, וכ' בשם ר"ר אלימלך ז"ל דהעושה כישוף ואחיזת עינים יודע ששקר, ורק המופת גבי אחרים, אבל העושה ע"י אלקית המופת גם בעיני העושה, דגם בעיניו תמוה על הנס, ופרעה חשבם בכישוף ואמר תנו לכם מופת דייקא, ועי' שמות (ג' י"ב):
פסוק יא:בלהטיהם. ערש"י וסנהדרין ס"ז: ומהרש"א, וברא"ש מדפי' ר"ח איזהו כשפים ואיזהו מעשה שדים, נראה שמעשה שדים אינם כשפים ומותר, וביו"ד קע"ט סט"ז, ושו"ת הריב"ש צ"ב ביאור רחב ולכל עניני כישוף ושדים, ובס' נשמת חיים:
פסוק יב:ויבלע. ערש"י ושבת צ"ז. נס בתוך נס ובמהרש"א וא"ע ונעשה מטה דהבליעה הי' כשהי' תנין וקראה מטה על שהיה מטה, ומצינו דנקרא ע"ש שעבר אף שעכשיו ל"ש עוד זה השם, כגיטין מ"ב. עבד שהיה כבר, ובמנחות ט': מן המנחה שהיה כבר, ובשו"ת שבו"י בסופו בחי' פאר יעקב ח"א ברכות מ"ח, ובהדו"ע ובפ' חיי שרה מאמר ק'. וע"ע בא"ע בשם ר' ישועה דהבליעה היתה כשחזר ונעשה מטה, ופלא שזה נזכר בגמ', וע"ע בא"ע בא (י"ג ט') בשם ר' משה כהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית כמ"ש אף ידי יסדה הארץ (ישעי' מ"ח י"ג), ופלא שהוא גמ' מנחות ל"ו:, וכן בתרומה (כ"ו י"ח) וע"ד ר' שלמה כי במעשה נס הי' עומד כו', זה אי' בשבת צ"ב:, ועי' נפ"ח או"ח כ"ז:
פסוק טו:רש"י היה משוה עצמו לאלוה, עי' מו"ק י"ח. ושבת ע"ה. בפי' אמגושי אי מכשף או מגדף, ולחמי תודה דפ"א בזה:
פסוק יט:והי' הדם בעצים ואבנים, בבאורי מהרא"י מתה"ד הביא דמכאן רמז שבשעת התקופה מטילין מתכות במים ואין המזיק שולט דכאן לא כ' רק בעצים ואבנים ולא בכלי סתם, ויש להשיב דאם כן אמאי לא הוזכר ג"כ כלי חרס, וגם במרדכי פ' אלו עוברין משמע דאין לו תקנה, וי"ל דנקט בעצים ואבנים ר"ל בשקתות המים שהם כלים גדולים ואין רגילים לעשות כן מעצים ואבנים שחוקקים אותם וכו', וכ"מ מרש"י והי' דם בכל אמ"צ לרבות מרחצאות ואמבטאות שבבתים דמשמע דמה שכ' ובעצים ואבנים לא אכלים שבבתים קאי אלא משקתות שאצל הנהרות עכ"ל, ועש"ך יו"ד קט"ז סק"ו לענין אם יש ברזל במים אין התקופה שולט, ובהג' יד שאול שם: וטעם הסכנה, בניסן, דבשעה שגזר ה' על מי מצרים, אז נהפכו כל מימות שבעולם לדם, וכן בכל עת שתגיע התקופה יתהפכו לדם, עד שא"א לעין לשלוט בו ויחזרו ויהפכו למים ונשאר טפה א' וסכנה לשתות, ותקופת תשרי, דבשעה שפשט אברהם סכין לשחוט ליצחק טפטף דם מהסכין ונהפכו כל מימות לדם, וטבת, בשעה ששחט יפתח בתו נהפכו כל מימות לדם (ועי' שופטים י"א ל"ז), ותמוז, בשעה שהכה משה על הסלע זב דם שנאמר ויזבו מים ויצאו ולא ב' ויצאו מים, ואין זיבה אלא דם ונהפכו כל מימות לדם וכן בכל העת, והובא שכל רשתות הנמצאים במים באותו זמן נרקבים, ואם יש בשתיית המים מצוה אין לחוש, וכן במים שלנו באו"ח תנ"ה ס"א, וכן אם ירתיח המים אין חשש, ועי' בס"ח תתנ"א דחשש רק על האדם שלא ישתה באותו זמן ולאח"כ מותר לשתות מהמים שהיו בביתו בעת התקופה כי על המים ליכא חשש סכנה, ועמג"א ס"ס ר"ו, וט"ז יו"ד, ופר"ח או"ח תנ"ה כתב דכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה אפילו אחר כמה ימים מזיקים, ועי' זה"ק יתרו פ"א. ויקהל קצ"ה:, ובס' תו יהושע בהנהגות אדם בהלכות שמירת בריאות הגוף אות קמ"ב ובהשמטות שם:
פסוק כא:והדגה. באוה"ח הביא מחז"ל ממכת דם העשירו בנ"י שמכרו מים למצרים, ומכאן מקור מה שאומרים דמים תרתי משמע (עי' מגילה י"ד:) להמצרים דמים דם, ולבנ"י ממון, והמד' ק' השייכות הא דהעשירו של פסוק והדגה כו', וראיתי די"ל פי' אחד דהיאור נהפך לדם וישראל שבא למלאות מים מיאור נהפך בכדו למים, וב', שהיאור הי' מים רק כשהמצרי בא למלאות מים נהפך בכדו לדם, ורק מכאן מוכח כפי' ב', דקשה למ"ל והדגה מתה פשיטא כיון דנעשה מים לדם מתו הדגים, א"ו שמים לא נשתנו כלל רק ביד המצרי נהפך לדם, ונס שני היה דדגים מתו, אך ע"ז קשה דיותר היה נחוץ להפוך המים לדם, ואז היה הנס בידי ישראל דלמעט בניסא עדיף (וע"ל שמות א' י"ב) ומצרים היו יותר מישראל, וע"ז מתרץ ממכת דם העשירו, ואז היה הנס בידי ישראל ל"ה רשאים להנות ממנו ולמכור דמעשי נסים אסורין בהנאה, ולכן נעשה הנס בידי מצרים, ואז בנ"י רשאין למכור המים, ובשפתי צדיק אות כ"ה, ובפ' בא אות כ"ב ג"כ הקשה דאסור להנית ממ"נ, ועי' תענית כ"ד: ורק התי' כנ"ל דביד ישראל לא נשתנו, אך אי הדם נתלבן ביד ישראל הדק"ל, ובא"ע הביא ג"כ דנתלבנו ביד ישראל:
ונלפע"ד לפמ"ש השאג"א בס' גבורות ארי תענית כ"ה, דדוקא למי שנעשה לו הנס אסור להנות ולא לאחר, אם כן י"ל דאם הישראל מכר המים למצרי ולקח מעות היה הישראל נותן המעות במתנה לישראל אחר, וכן עשאו כולם שנתנו זל"ז, וממילא מתחלה לא נהנה מהמעות דהא נתן לאחר ולא נהנה תיכף, והפשט שכלל ישראל נתעשרו, ועי' ס' הזכות פ' בשלח שהק' במן שהי' מ"נ איך הי' רשאין להנות ע"ש, וכה"ק בנח"ק שם, וכ' דז"ש ויאמרו אל אחי' "מן" ר"ת מעשה נסים "כי לא ידעו מה הוא" אי רשאין להנות ממנו, ויאמר משה הוא הלחם הידוע, דאחז"ל בשכר ואקחה פת לחם זכו למן, וא"כ הי' גמול אברהם ושרי להנות כיון דה' עשה בזכות אברהם ע"ש, וגם בפק"נ ודאי רשאי להנות ממ"נ, ועשו"ת מחנה חיים ח"ב חו"מ י"ט:
ובס' ישרש יעקב בתענית שם גבי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ג"כ הקשה דהוי מ"נ, ותי' כיון דשמן וחומץ בעולם, והתפלה היתה שטבע החומץ יתהפך לשמן שרי ע"ש, וא"ש כאן דמים יש בעולם אצל ישראל, ורק יתהפך דם מצרים למים שרי, ובשבת נ"ג: בנס שנפתחו לו ב' דדין והיניק בנו, ואמר אביי כמה גרוע זה שנשתנו לו סדרי בראשית, וקשה במן ח"ו נעשו גרועים שנשתנו עבורם שירד לחם משמים, אך בתו"י שם כ' ע"פ מד' דנפתחו למרדכי ב' דדים, ול"ק ג"כ כמה גרוע כו', דבשבת נשתנו דל"ה לו מעות ליתן שכר מינקת, אבל מרדכי הי' לו שכר מינקת אך ל"ה מצא מינקת ע"ש, מבואר דגוף הדבר שנפתחו לו דדין אינו גריעות רק מה של"ה לו מעות, ואם כן א"ש במן שהיו להם מעות דנתעשרו ממכת דם, ומה ששאלו ממצרים, וביזת הים, ורק שהלכו בארץ לא זרועה ולולי המן ל"ה להם לאכול ל"ש גרוע ודומי' דמרדכי, וע"ל בפ' בשלח (ט"ז ד') מ"ש בזה ועי"ז יתורץ ג"כ כאן עש"ה:
והנה מה שאברהם לא רצה ליטול ממלך סדום, ג"כ דלא רצה להנות ממ"נ, וע' הגהות ש"ס ווילנא תענית, דברבים ל"ש דמנכין מזכותם וליכא איסורא להנות ממ"נ, וע' מדבר קדמות מ' אות ג', ובפ' לך (י"ד כ"ג) הארכתי מאד בזה וציינתי הרבה, וכעת ראיתי בפי' ר"ח חגיגה י"ד: בבתולה שעיברה באמבטי מהו לכ"ג, שהר"ח ל"ג לכ"ג אלא מהו. והאיבעי' אי מטמא טומאת לידה, דכ' הר"ח דאינה מטמאה ואינו חייב קרבן לידה דמ"נ הוא ואינו קורא אשה כי תזריע ע"ש. ונר' דכל מצות התורה רק בדברים הבאים בדרך הטבע, וע"ע באגרא דפרקא סי' רס"ג דאדם המוליד בדרך נס ושינוי הטבע אינו מקיים מצות פ"ו, וז"פ מ"ש אאע"ה (בר' ט"ו ג') הן לי לא נתת הזרע, אע"פ שהבטיח ה', עכ"ז כיון שנשתנה לו הטבע שהי' עקר לא חשב לו הזרע:
ובס' החיים ה' חנוכה תר"ע הק' על הט"ז שגם בליל א' הי' נס שנשתייר קצת משמן, דאל"כ ל"ה ברכה כזה"ק, וק' אדרבה הי' להקב"ה להגדיל הנס ולברוא יש מאין ותי' דצ"ל מותר בפיך, ואסור להנות ממ"נ וא"כ נשתייר מעט וקמא קמא בטיל, וק' לר"י דמב"מ ל"ב ול"ש קמא קמא בטול, ואיך הדליקו ממ"נ, וי"ל למ"ש האזולאי ביער אוזן מער' ע' דעיקר האיסור להנות ממ"נ רק מדרבנן, ותוס' חולין צ"ט: ד"ה שאני כ' דבדרבנן מודה ר"י מב"מ בטיל. ובלא"ה י"ל להמרדכי הובא ברמ"א יו"ד ק"ב ס"ד בדשיל"מ בנולד בתערובות בטל, והר"ן נדרים נ"ב. כ' דדשיל"מ משום מב"מ ואף לרבנן ל"ב, וח"כ י"ל דגם מב"מ לר"י בנולד בתערובות בטיל. ובפסיקתא הובא בבני"ש כסלו מאמר ב' אות מ"ח לא יאמר אינו מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מה"ת כו' אף עלי גוזרים שנ' ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נוגה אור, וי"ל דק' למה הי' צריך לנס השמן הא קיי"ל קמא קמא בטיל, בע"ז ע"ג. והי' יכולים לערות לתוך הפך שמן טמא מעט מעט, וע' בזה בס' הקובץ ה' חנוכה פ"ג ה"ב, ושו"ת מהר"י אסאד או"ח ר"א, וי"ל ע"פ ריטב"א ע"ז דרב ושמואל ס"ל דגם לרבנן עכ"פ מב"מ ל"ב מדרבנן, וא"ש דהנס הי' לחבת ישראל שגזרו מב"מ ל"ב, דבל"ז ל"ה צריך להנס כנ"ל, וז"ש אף עלי גוזרים וכו' ועל דרכיך נוגה אור הוא נ"ח, עי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה, והוא רק מדרבנן, עיו"ד צ"ט ס"ה וא"ש. וע"ע בירחון אהל ישרים סי' כ"א. ובס' בית יהודה אות כ"ו בזה.
פסוק כא:באוה"ח מעשה שדים וכשפים אך בדמיון לעיני הרואים, ובסנהד' ס"ז, מפורש שעושים ממש מעשה, אך במהרש"א שם כ' דלאו בכל הדברים היו יכולים לעשות מעשה ממש, וע' בפי' ר"ג מאה"ג לב"ב קל"ד, וזה"ק וארא כ"ח., ובשו"ת נחלת שבעה ע"ו, וברמב"ן אחרי בחכמת נגרומסיא ובקוי אור:
פסוק כב:ויעשו. ע' בעה"ת וא"ע ואוה"ח דמהיכן לקחו מים, ובס' הדרש והעיון כ' להט"ז או"ח תקפ"ב סק"ג דלשון כל יאמר גם על רוב דרובו ככלו, ומה"ט י"ל בר"ה מלוך על כל העולם כלו, של"י משמע שימלוך רק על רוב העולם, וה"נ י"ל אף שכ' ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם לשון כל לאו דוקא ונשאר מעט מים שלא נעשה דם ע"ש, אך דברי' תמוהים לומר כן שנשארו מים שלא נהפכו לדם, ובעיקר דברי ט"ז ע' או"ח ש"פ בט"ז סק"א., צ"ע מפסחים ק"ז. דמבדיל והולך כל השבת כולו עד רביעי והיינו דרובו ככולו אף דכ' כל השבת כולו, וביתרו (כ' ט"ו) וכל העם רואים את הקולות, ובמכילתא משמע דל"ה בהם סומים ואלמים והיינו מדכ' כל. ולט"ז גם רוב בכלל כל, וע"ע בקידושין מ"ד: וכולן אם מתו כו' או מיאנו, וק' דילמא מ"ש או מיאנו לאו על כולן וחוץ מביתו, וע"כ שמעי' דכל בדיוק, ומחולין מ"ד. ל"ת כולו אלא רובו אין סתירה די"ל הפשט דצריך לגרום רובו ולא כולו אבל לעולם לשון כולו בדיוק, וע"ש בפ' יתרו מאמר ק"ע, ומ"ש בפרד"י וישלח רמ"ה: בזה חדשות, וע"ע פ' בא (י"ב ל') כי אין בית על רוב קאמר, וע"ס אורחות חיים בהגהות מהרש"ם, וע"ע בשבועות כ"ו: בכל התורה כולו, ובס' עבודת הלוים מידידי הג"ר אלתר שליט"א רב"ד בפאביאניץ שכ' ליישב בכריתות ט'. אתורה כולה וברש"י ד"ה הא דרק פ"א כל, דהתם כל רק רוב דרוב קרבנות על שגגה דאו' משו"ה לא נקטו ב' פעמים כל למעט רוב ככולו, וער"מ פי"ג ה"א משגגות דמקרא ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין, וע' דבר נכון בבנין אריאל קרח (ט"ז ג') ע"פ כל העדה כולם קדושים:
ומנדרים כ"ה. ולשבע יתהון דמקיימת עכו"ם ותורה כולה א"נ תרי"ג מצות משמע קצת דש"ס גופי' לא פסיקא לי' דאפשר ותורה כולה רובה, ומשו"ה קאמר תרי"ג מצות, אבל אדרבה א"כ לימא ש"ס או כל התורה כולה כמו מלוך על כל העולם כולו, ובאה"ע בחמ"ח ק"כ סקכ"א דכלכם ל"מ לאינשי לכולם צריכים לחתום ע"ש, וע"ע בכורות ג'. דבעינן כל הבכור, וליכא, וזבחים כ"ה. אא"ע לשיריים דליכא כולה דם, והוריות ג': דבכה"ת כולה קיי"ל רובו ככולו, והכא כ' כל העדה, וע' חי' מצפה איתן נדרים ל"א: מה שחילק בזה, ובשו"ת מבי"ט בקונ' עגונות סוס"י י"ז כ' דבלשון בנ"א ל"מ רובו ככולו, ובביצה ט"ז: גבי ר"א שהיה יושב ודורש כל היום כולו, וחולין י'. וטבל ועלה כל היום כולו עש"ה:
ובענין אי שייך כל על שנים עמ"ש בפרד"י וישלח ר"מ: ובפ' יתרו (י"ח א', וכ' ט"ו) ותצוה (כ"ח ה'), ולקמן (ט' ח') בענין אי לשון הרבה שייך לומר על שנים ע"ש - וע"ע בתי"ט ותפא"י ברכות פ"ה אות ב' היו שוהים שעה אחת, כ' בכ"מ שעה ל"ד והכא דוקא ע"ש והוא מדקתני שעה אחת והיה די לכתוב שעה, ועי' מגילה כ"ח. אם נאמר כבש למה נאמר אחד ע"ש בקול סופר, ועמ"ש בפ' תשא (ל"ג ה'), ובדברי בעה"ת כאן אין מוקדם ומאוחר עמ"ש בפ' שמות (ד' כ'):
פסוק כב:ויחזק. רש"י תבן אתם מכניסין כו' במנחות פ"ה., ובס' שמן המאור כ' טעם במה שהביא מכות מה שיוכלו החרטומים גם כן לעשות דמנהג החכם שרוצה להראות חכמתו, יציע בעיר גדולה בפני יודעי בינה, ואם יסכימו לחכמתו אז ידעו הכל שהמצאתו החדשה נכונה, ולא בעיר קטנה שאין בה אנשים גדולים, וכן כאן כשבא לפרסם גדולתו בחר במצרים שיש בו מכשפים גדולים, כקידושין נ'. י' קבין כשפים ירדו לעולם ט' נטלו מצרים, וכשהם יעידו לא יערער עוד שום אדם, כמ"ש בכתובות כ'. אין מקיימין השטר אלא משטר שקרא עליו ערער, אך פן יקימו דור לאחר שנים רבות ויאמר גם על חכמי מצרים של"ה כ"כ חכמים גדולים ואנחנו משכילים יותר מהם, לזאת עשה ה' דברים אשר גם הם יכלו לעשות, ומי שיבא ויערער יאמרו לו עשה גם אתה כחכמי מצרים ממטה יהפך לתנין, וממים לדם, ולהעלות הצפרדעים, והחרטומים ידעו, ואעפ"כ הודו בשאר מכות שאצבע אלקים:
פסוק כג:גם לזאת רש"י למופת המטה שנעשה תנין ולא לזה של דם, וקשה שהוזכר עתה מופת המטה, ואמר הגר"י מהאמבורג ז"ל ע"פ זה"ק כ"ח. מה שבלע מטותיהם היה לפלא בעיני פרעה וחרטומים דא"א לעשות ע"י כישוף שדבר שא"ב רוח חיים יבלע דבר אחר, וצ"ל מה שלא הודו במופת זה כמו שהודו בכנים, שלא האמינו שהמטה היה של עץ מתולדתו, אלא שלקח תנין ועשאו ע"י כישוף למטה, ובסנהדרין ס"ז: בזעירא דזבן חמרא דכל דבר שמתהפך ע"י כישוף כשבא למים חוזר לקדמותו, ועתה שלקח המטה ויך היאור נתחזק מופת הראשון שבלע מטה מטותם דנבדק ע"י מים, ועי' שם אפרים ומטעמי יצחק וא"ש מד"ר יתרו פכ"ח ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם כו' המטה נהפך לנחש וכו', דלכאורה הול"ל מקודם הא דמטה לנחש, ואח"כ הא דמים לדם ולהנ"ל ניחא:
פסוק כה:שבעת ערש"י ובשו"ת רדב"ז ח"ב תתי"ג שאלת משאחז"ל כל מכות שמשו ז"י ולמדו מדם דכ' וימלא ז"י, וק"ל דמכות בכורות ל"ה אלא כרגע, ודבר יום א', וחשך ג"י, תשובה, דבר וחשך הק' הא"ע (ט' י'), ומ"ב לק"מ דמה מצינו דם שיש אחריה מכה שמשה ז"י אף כל המכות שיש אחריהם מכות יצאו מ"ב שאין אחריה מכה, ותו שכבר יצאו ממצרים ול"ה צריכים שתשמש עוד המכה, ומחשך לק"מ אדרבה קראי מסייעתו דכ' לא ראו איש אחיו ולא קמו איש מתחתיו ג"י, ותרתי ג"י למ"ל אלא ג"י ראשונים ל"ה החשך עב וג"י אחרונים היו עב ומכופל של"ה יכולים לעמוד וכפרש"י וכמ"ש וימש חשך, וביום הז' היה החשך הולך וחסר, וכן דבר ביום א' הוכו כולם ומתו בתוך ז"י, ומ"ש הא"ע (ז' כ"ד) שדם וצפרדע וכנים היו למצרים וישראל, אסור להאמין דבר זה, כ"ש שהכתובים מורים להפך, ולא יכלו מצרים לשתות כו' משמע דישראל ל"ה צריכים לחפירה, שהיו שותים מיאור, ובצפרדעים כ' ובך ובעמך כו' וכן כנים וילמוד הסתום מן המפורש, ולא ידעתי אם המכה היתה גם לישראל מה ראי' יש לפרעה שישלח בנ"י, ול"ה להטריח הקולמוס בכיוצא בזה, אלא שלא ליתן פתחון פה לדוברים עתק על מחז"ל עכ"ל, ועמ"ש בפ' בא (י' כ"ב):
ובתי"ט פ"ה מ"ד דאבות על הא דר"י היה נותן סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב כ' דאשמעי' הפשט שמחתך כשאדוש, באבחת חרב, דא' וע' מתחלפין ע"ש הפסוק בחבקוק (ג' י"א) ויחזקאל (כ"א כ') עש"ה, ובלקוטים מהגר"א במשניות זרעים בסופו כ' ע"פ המד' אר"י המטה משקלו מ' סאה וי' מכות חקוקין עליו נוטר' כו', ובילקוט אי' המטה הזה יבא עלי' המכות וז"פ ואת האותות זה המטה, פי' שכ' על המטה המכות וכו' ר"י היה נותן בהם סימנים פי' במטה כו' ולפ"ז הי' צריך לגרוס נותן "בו" סימן שקאי על המטה, ובגי' לפנינו "בהם", ועי' הגהות ראשון לציון שהביא רע"ב פי"א מי"ב דמנחות דר"י אמר שלא תטעה וכו' וסימניך יה"ז ודרכו של ר"י לתת סימנים כמו דצ"ך כו', ואא"ז ז"ל בהגדה זכרון נפלאות ד"ל, כ' הא דתי"ט פי' דצ"ך כו' ומה יענה למנחות ומה המשמעות ואפ"ל דבמנחות אי' רי"א שלא תטעה זר"ד יה"ז ובהגדה אר"י היה נותן בהם סימנים ולא אמר שלא תטעה, וגם בתורה כ' סדר המכות ולא יוכל לטעות עז"א תי"ט הטעם, וע"ע בבעה"ת כאן בזה, ועי' טעמי המנהגים ח"ב עניני פסח דנ"ח. הביא פסקי תוס' מנחות סי' רל"ד על משנה ר"י היה נותן סימנים ומביאים בכורים וקורין כסדר הכ' בחומש, עי' הגהות מיימוני פ"ח מחמץ, ור"ח פי' דאשמעי' דבסדר הזה הי' קורא מביא בכורים, ולא כסדר הכ' בתהלים ועי' אבודרהם מ"ש בזה והספר מצוי לא העתקתי, וע"ע שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ז מ"ש בזה:
וע' בתפא"י מנחות דמצוה לעשות סימנים לתורה כמ"ש בשבת ק"ד: וע"ש בתפארת יעקב במשניות ווילנא דמצינו בש"ס סימנים שאין להם שום משמעות רק לזכרון ע"ש, ובב"ב צ"א. וע"ז ל"ט, וע"ע בשל"ה בתורה שבע"פ אות ס' וז"ל סימנין דאו' ובפ' הבונה דרשו סמ"ך עי"ן עשה סימנין לתורה, וראיתי הרבה בנ"א כשיש סימן בגמ' אין לומדים בסימן ואין קורין אותו, וחלילה לעשות כן, ואני חושב כי סודות גדולות מרומזים בסימנים נוסף על הפשט מה שמורה הסימן עכ"ל, ובעירובין נ"ד. אין התורה נקראת אלא בסימנים כו', וע' שה"ג אזולאי מע"ג י' אות מ"ב מ"ש בשם הג"ר דוד פארדו שעשה ציצים ופרחים לתורה וסימנים, ובספרו למנצח לדוד יש חלק אחד נקרא סימנים דרבנן, והוא ביאור על כל הסימנים הנאמרים בכל הש"ס, וגם נדפס ס' סימנא מילתא מהר"ר חנוך מווילאהן נ"י וע"ע בעירובין כ"א: ונ"ג בני יהודה דמנחי סימנים נתקיימה תורתם, ובשבת צ': כתו' ע"ב: ב"מ פ"ו. וקי"ז. ע"ז ה'. ט'. וכ"ט מנחות פ"ו. חולין מ"ז:, ונדה מ"ה:, וע"ס מקור ברוך ח"ב פט"ו דתק"ע בזה, ובמבוא דף רמ"א וש"י, ותורה תמימה משפטים (כ"ב ה') ותשא (ל"ד כ"ז):
ובסו"פ וישב וישכחהו, שלא עשה לו סימן לזכור כמו שעושין קשר לתכלית זכירה, ושר המשקים לא התענין כלל להזכירו לפני פרעה ולא עשה לו שום רושם לתכלית זכירה, וע"ע שבת צ"ו., שבועות מ"ח., חולין ס"ב., ערכין י"א. וסימנך, וער"מ ה' קדוש החדש פ"י ה"א וד' ונתן סימנים, וע' ע"ז י"ט. ארנב"י אנא עבידתה ובתוס', וי"ל פשוט שרנב"י רגיל לקבוע סימנים, שבת ל"ג, ס'. ס"ו., תענית י':, יבמות כ"א., ע"ז כ"ח., נדה מ"ה:, וערש"י בשלח (י"ז ל"ו), ועירובין פ"ג, ובתוס' שם, ובסדרי טהרות כלים דף קס"ח., וביע"ד ח"ב:
ובס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא פ"ט שכ' ג"כ שטוב לעשות על כל דבר סימנין וטוב לזכרון ועל מדות, סמך על קרא דניאל (ד' י"א) גוד"ו אלנא, ג' מרמז שאיפה ג' סאין, ו', סאה ששה קבין. ד', קב ד' לוגין. ו', לוג ששה בצים, ועל מספר מטבעות עשה סימן דוב"ב שפתי ישינים (שה"ש ז' י') ד' סלע ד' דינרין, ו' דינר ששה מעות, ב' מעה ב' פונדיונים, ב' פונדיון ב' איסרים, ואיסר ח' פרוטות, עפמ"ש הר"מ פ"ד ה"ד מדעות דשינה ח' שעות בלילה, ומרומז בתיבה ישינים שאיסר ח' פרוטות ע"ש, ובתפא"י אבות פ"א אות נ"ז סגולות לזכרון איך ללמוד:
ובפסקי תוס' מנחות הנ"ל כ' ר"י הי' רגיל לתת סימנים כו' ואף שלא נמצא דר"י נתן סימנים רק בב' מקומות הללו שייך לשון רגיל כמ"ש בירו' הובא בר"ן נדרים מ"ו, דב' פעמים מקרי רגיל, ועכנה"ג חו"מ רצ"ה בב"י אות ס"ז דב"פ לא מקרי רגיל, ועט"ז יו"ד י' סקי"ז דבג"פ הוי רגיל דבג' זימני הוי חזקה, וע"ע באמ"כ וישב דקי"ט: ומה שהבאתי בפ' תשא (ל"ד כ"ז):
ובס' יסוד התורה הביא מד' פליאה למכה מצרים בבכוריהם, בכוריהם ל"נ מלמד שהבכורים מכים זא"ז ומכים את אביהם לכך נותן ר"י סימנים, ויל"פ דק' על ר"י מה הורה לנו בסימניו, ורק ניחא דק' מדוע בכל המכות לא אמר תיבת מכת כמו מכת דם וכו' רק בבכורות, אבל א"ש במה שאחז"ל שהבכורים מכים אביהם, וז"פ מכת בכורות, ולכן בא ר"י וחולק עלי' שהפשט הוא שמתו הבכורים, ובבכוריהם לדרשא אחריתא, ונותן סימנים ומרמז ר"ת רק בכורות ולא מכת בכורות דאל"כ הי' ר"ת באחמ"ב ולא באח"ב:
פסוק כז:רש"י שלו (איוב ט"ז י"ב), ושקט (ירמי' מ"ת יא), סר וזעף (מ"א כ' מ"ג):