א וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ ב וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֽה׃ ג וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ ד וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ ה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ ו הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ ח וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ ט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ י וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ יא וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ יב וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יג וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ טו וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ טז וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
"ויאמרו תנו לנו מים... מה תריבון עמדי". לא ברור לי, על מי מוסב לשון הרבים "תנו", והרי משה רבנו ע"ה רואה את עצמו בלבד כנתבע. (פ' בשלח תשס"ח) וראב"ע כתב: למשה ואהרן מדברים. ואין צורך להזכיר אהרן, כי כבר פירשתי (למעלה ד, ל), כי משה לא דיבר עם ישראל, רק על־ידי אהרן. וראה חזקוני ורמב"ן על אתר.
פסוק ב:
רש"י ד"ה מה תנסון, לומר היוכל לתת מים בארץ ציה. קשה לי, כלום זה נסיון של ישראל את ה' ולא להיפך? והרי הוא ית' הביאם למקום זה ולא נתן להם מים, והוא אפוא המנסה. (פ' בשלח תשמ"ז) וראה "צדה לדרך" שעדיין היו מים בכליהם, וכיון שהגיעו למקום שאין בו מים, חששו שמשיכלו המים שבכליהם יוותרו בלי מים, ורצו לנסות אם יוכל משה לתת להם מים בעת הצורך, לכן השיב להם משה "מה תנסון את ה'". סיוע להסבר זה מביא ה"נחלת יעקב" ומדייק שרק להלן (יז, ג) כתוב "ויצמא שם העם למים", משמע שכאן היו להם מים ולא באו אלא לנסות את ה'.
פסוק ג:
"למה זה העליתנו ממצרים... אתי ואת בני ואת מקני בצמא". כלום מעבר זה מלשון רבים ללשון יחיד בא להראות על אחדותם של כל ישראל בתלונה זו, או שמא על אחדות המתלוננים? על כל פנים טעון הדבר הסבר. (פ' בשלח תשמ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק ה:
"...ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך". וקשה, הרי אהרן היה זה שהיכה, ראה למעלה (ז, יט) "אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים" וגו'. (פ' בשלח תשנ"א)
פסוק ה:
וראה רמב"ן על אתר העונה על שאלה זו - "בציווי לאהרן", דהיינו שלוחו של אדם כמותו, אבל אין הוא עונה על השאלה המקבילה שצריך לשאול, והיא - הרי לא במטה משה כי אם במטה אהרן הוכה היאור. (פ' בשלח תשס"ו, שבת חזנות במלון רנסנס, ירושלם) וראה מש"כ למעלה (ד, ב).
פסוק ה:
רש"י ד"ה ומטך אשר הכית בו את היאר, מה תלמוד לומר? ...יראו עתה שאף לטובה הוא (המטה) מוכן. (מכילתא). ע"כ. ולא ידעתי, מה איכפת לי השקפתם של בני אדם באשר למטה. אדרבה, למה אין כאן כל מגמה להראות שלא המטה כי אם הוא ית' עושה את הנסים. (פ' בשלח תשמ"ח) וראה "צדה לדרך" שציין כי לשון רש"י מקורו במכילתא, והוסיף שבשמות רבה מבואר דבא לאפוקי מהדעה שהמטה הוא העושה הניסים, דאם המטה עושה כן לא יוכל לעשות הן טוב והן רע, ומזה שהמטה כעת עושה טוב, מוכח שהקב"ה הוא שעומד מאחורי פעולות המטה. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק ו:
רש"י ד"ה והכית בצור, על הצור לא נאמר... והצור נבקע מפניו. ע"כ. תמוה, מה מגמתו של רש"י בזה, והרי בדרך כלל הוא משתדל להגדיל את הנס, ואילו כאן כאילו מבקש לבטלו לגמרי. (פ' בשלח תשמ"ז)
פסוק ח:
...וילחם עם ישראל ברפידם. ואילו בשני הפסוקים הבאים "להלחם בעמלק", וצריך לבדוק, אם יש הבדל בין מלחמה "עם" למלחמה "ב". (פ' בשלח תשנ"א)
פסוק ט:
ראב"ע ד"ה ויאמר משה אל יהושע. הוא נין הנשיא אלישמע בן עמיהוד שהיה בעל דגל אפרים וכו'. ולא ידעתי, מנין לו לראב"ע זה. (פ' בשלח תשס"ו, שבת חזנות במלון רנסנס, ירושלם) וראה הערה 63 בחומש "תורת חיים": הוא נינו - נכדו של הנשיא אלישמע בן עמיהוד (במדבר א, י; ב, יח). בנוי על דברי הימים א' ז, כו-כז: "עמיהוד בנו, אלישמע בנו, נון בנו, יהושע בנו".
פסוק ט:
רש"י ד"ה בחר לנו אנשים, גבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן, ע"כ. הרי לך הפרופיל הרצוי של חייל יהודי, וכדברי רש"י גם להלן (יב ד"ה וידי משה כבדים) "בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו", כלומר טענתו של רש"י למשה רבנו ע"ה, גדול ישראל, נביא ה', והוא בן שמונים שנה, שלא יצא בעצמו למלחמה. ומה גדולה היא הסלקטיביות שנוהגים בזמנינו הטוענים נגד שירות בצה"ל. (פ' בשלח תשמ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כולם מודים שעם מנהיגים כמשה ויהושע אפשר ואף צריך לשרת בצבא.
פסוק ט:
מקומו של ד"ה זה בסוף הפסוק תמוה. כלום אין זה מראה על הוספה? ראוי לבדוק. (פ' בשלח תשנ"ו) וראה "לבוש האורה" שבדיבור זה מפרש רש"י מי היו ה"אנשים" ובשלושת הדיבורים הקודמים פירש את המילים "בחר לנו". בדיבור הראשון פירש למה נאמר "בחר לנו" ולא "בחר לי". ועדיין קשה מדוע לא נאמר "בחר לך", שהרי יהושע הוא זה שיצא אתם למלחמה? לכן מפרש רש"י (בדיבור השני והשלישי), שגם משה לקח חלק במלחמה - בשעה שיהושע יצא מן הענן כדי להלחם בעמלק, משה עמד בתפילה על הגבעה ובכך אף הוא היה שותף.
פסוק ט:
רש"י ד"ה צא והלחם, צא מן הענן והלחם בו (מכילתא). ע"כ. לפי זה צריך לומר שה"נחשלים" היו מחוץ לענן, ועל־כן "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כה, יח). וכיצד קרה שהענן לא חיפה על אלה מפרש רש"י שם (ד"ה כל הנחשלים אחריך) - חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן. (פ' בשלח תשמ"ז)
פסוק ט:
ולפי רד"צ הופמן (עמ' קעט) הכוונה לומר, צא מן המחנה והלחם בעמלק מחוצה לו, בלא לסכן נשים וילדים. (פ' בשלח תשנ"ג)
פסוק י:
"ומשה אהרן וחור". חור - בן מרים - מוזכר כאן לראשונה, וקשה לדעת מה תפקידו, כלומר בתור מה הוא מתלוה אל משה, מלבד היותו בן־משפחה קרוב! ושוב הוא מופיע להלן (כד, יד) ובמעשה העגל (בדברי רש"י לב, ה), ואחר כך כסבו של בצלאל בן אורי (להלן לה, ל). (פ' ויקהל־פקודי התש"ן) וראה דברי ר' זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה" שכתב: שלושה רועים הוציאו את בני ישראל ממצרים: משה, אהרן ומרים. וכשהעדר בסכנה על הרועים להשתדל בהצלתו. אבל לאו אורח ארעא, שאשה תעמוד בתפילה עם האנשים, ולפיכך "ייצג" את מרים - בנה חור, שסופו (שנהרג במעשה העגל על קדושת השם) מוכיח על תחילתו, שהיה ראוי לעמוד בתפילה עם משה ואהרן.
פסוק יא:
"והיה כאשר ירים" וגו'. ראה תוספות יו"ט ראש השנה פ"ג, מ"ח (ד"ה אלא לומר לך וכו') שכתב: יתכן בעיני, שהיתה הרמת ידיו של משה רבינו ע"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים, כעין הוראת הנחש שעל הנס, כבסמוך. כי לא יכשר לפרש שמשה היה שלוחם של ישראל וכשהרים ידו והסתכל כלפי מעלה ושעבד כו', הוי במקום כל ישראל, ואם הניח ידו - לא שעבד נפשו לשמים, שזה לא יצדק לומר על אדון הנביאים ע"ה... ולפי דרכי יתכן מאוד שהיה עומד על הגבעה, כטעם הנחש שעל הנס, כדי שיוכלו לראותו כל ישראל, וכאשר ראו כי הרים ידו, גם המה הסתכלו וכיוונו לבם. ולא כן כאשר הניח ידו. ע"כ. (פ' בשלח תש"ה)
פסוק יא:
רש"י ד"ה כאשר ירים משה ידו, וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו'. ולא ידעתי, למה רש"י משנה לשון המשנה בראש השנה (כט ע"א). (פ' בשלח תשס"ג)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ויחלש יהושע, ...מכאן אנו למדים שעשו על פי הדבור של שכינה. ע"כ. מה ראיה לכך מכאן? ודברי "שפתי חכמים" (אות ס) מאוד אינם נראים, שהרי אפשר ואפשר או שפשוט לא הספיק יהושע להרוג את כולם או שלא ראה צורך בהריגתם של החלשים משהרג את גיבוריהם. ועוד: אם על־פי הגבורה עשו כן, מה פשרה של הוראה משמים זו? למה ציוה הקב"ה להשאיר גרעין לפורענות עתידית, דבר ששאול המלך נענש עליו? כך שאלתי כשלמדתי עם אריאל שי' בשבת. תשובה עדיין לא מצאתי. (פ' יתרו תשמ"ט) וראה "ספר הזכרון" שודאי עשו על פי הדיבור, שאם לא כן - מנין ידעו מי גיבור ומי חלש?
פסוק יג:
ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. וקשה לי, מה פירוש "ואת עמו"? הרי מסתבר שרק חיילי עמלק זנבו אחר בני־ישראל ותקפו אותם, ואילו העם, כלומר זקנים, נשים וטף ישבו במקום שבו ישבו, ואם כן אפוא, כיצד החליש יהושע גם אותם? (פ' בשלח תשס"א, מלון מוריה־שרתון, תל־אביב) וראה ספורנו שכוונת הכתוב לצבא עמלק המקובץ מעם עמלק. וראה "דעת מקרא".
פסוק יד:
"...ושים באזני יהושע כי מחה אמחה" וגו'. וקשה לי טובא: (א) לא כתוב כאן, מה לשים באזני יהושע, ואם לשים באזני יהושע את ההבטחה שאמחה (אני ה') "את זכר עמלק", (ב) קשה - למה דווקא באזני יהושע? והנה רש"י מנסה לענות על שאלות (א) ו(ב), אבל אינו מראה, היכן ניסה יהושע לקיים "ציווי" זה. (פ' בשלח תשנ"ו, תשס"ה) וראה רמב"ן שכיון שנצטוו להכרית תחילה שבעה עממין ולנחול את הארץ ורק אחר כך למחות את עמלק ("והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב... תמחה את זכר עמלק" - דברים כה, יט), לכן לא היה בידו של יהושע לקיים הציווי, ולא הגיע זמן קיומו עד מלוך שאול (שמואל א' ט, ו).
פסוק טו:
רש"י ד"ה ויקרא שמו, של מזבח - ה' נסי, ...לא שהמזבח קרוי ה' אלא המזכיר וכו'. לכאורה הדיבור השני סותר את הראשון. וקשה לי, מה מפריע לרש"י, אם אכן המזבח ייקרא בשם? (פ' בשלח תשמ"ט, תשנ"א) וראה "ספר הזכרון" לספר בראשית (לג, כ). (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק טו:
רש"י ד"ה כי יד על כס וגו'. עתה אני נזכר ששמעתי פעם (בערך בשנת התרצ"ו מפי אחד האחים פולדא בפולדא), ואימתי יהיה שמו שלם וכסאו שלם, כאשר יבנה בית־המקדש, כאמור (תהלים קלב, יג) "כי בחר ה' בציון, אוה למושב לו", האל"ף של "אוה" תשלים את "כס" ואילו ו"ו וה"א ישלימו את שמו ית'. (פ' בשלח תשמ"ח)
פסוק טו:
שם. ...להיות לו מלחמה ואיבה עולמית וכו'. ולא ידעתי, מה רוצה לומר. אם המלחמה לא הוטלה על ישראל, מה מנע ממנו יתברך לסיימה מיד? ומה פירוש עולמית? והרי היום נתערבבו האומות, ובשביל ישראל המצוה אינה ניתנת לקיום, ומה אפוא המצוה? ובכלל מותר לשאול, מה דינן של מצוות שהמציאות עשתה אותן בלתי־רלוונטיות? האם צריך להשתדל ליצור להן מציאות? (פ' משפטים תשנ"ג) ודאי יכול היה ה' לסיים מלחמה זו מתחילה, אבל רצה להשריש בלבנו דברי חז"ל (ספרי ראה פד) שאמרו: "וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם?! אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום!". המלחמה בעם ישראל, איננה רק מלחמה על טריטוריה, אלא מלחמה על גילוי שם ה' בעולם! וראה רא"ם שאין הכוונה שתמיד נילחם בעמלק, שהרי בא סנחריב וכו', אלא שנשטום אותם בלבבנו תמיד, וזהו שכתב רש"י 'להיות לו מלחמה ואיבה עולמית', דבא לפרש שלשון מלחמה הוא איבה. כלומר המלה 'עולמית' איננה מדברת על המלחמה אלא על האיבה בלבד. (הערת ר' חזקי פוקס שי')