א וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ ב וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֽה׃ ג וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ ד וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ ה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ ו הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ ח וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ ט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ י וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ יא וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ יב וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יג וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ טו וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ טז וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
וירב החי' הרי"מ ז"ל הק' איזה חטא הי' במה שרצו מים, ורק כ' ואין מים לשתות וירב העם, ואח"כ כ' ויצמא העם למים, והי' החטא דהתחילו לריב עוד קודם שהיו צמאים, וע' מקור ברוך במבוא דקס"ג. דמקודם כ' וירב העם עם משה, ואח"כ כ' ויצמא כו' וילן העם על משה דבראשונה עדיין לא צמאו ודאגו רק על עתיד ו"עם" מורה מריבה בשותפות משני הצדדים, ו"על" מורה שרק צד אחד יריב והשני שותק, ולכן כ' עם משה, שהשיב משה מה תריבין הן עדיין לא תצמאו והי' מריבה בשותפות, אבל אח"כ ויצמא ומשה לא ענם כ' "על" משה, וע' ס' מצח אהרן ח"א דרוש ח' דבר נכון בזה:
פסוק ו:
והכית עי' לב אריה חולין ו': בגמ' גדולים צדיקים במיתתן פרש"י דבאלישע כ' ויגע, ובחייו כשרצה להחיות בן השונמית הוצרך לשום פיו על פיו, דבחיים הוצרך נס בטבע להחם בשר הולד לקרב קצת אל הטבע, ולאח"מ הי' זכותו גדול בנגיעה בעלמא, וזה הטעם שעבר משה והכה הסלע בפ' חקת, שבלא"ה קשה במה שה' צוה לדבר לסלע ולא צוה כן בפ' בשלח, וי"ל שארז"ל באר בזכות מרים וכשמתה נסתלק' וחזר' בזכות משה, ומרים ל"ה זכותה גדול' כ"כ כמשה, ול"ה בכח דבור בעלמא והוצרך לפעולה גשמית להכות בצור לקרב קצת אל הטבע, כמ"ש רד"ק מ"א (י"ז כ"א) באלישע, אבל אח"כ כשחזר' בזכות משה, היה יכול לפעול אף בדבור, אבל משה רבינו שהיה עניו לא רצה לדבר ולהראות שזכותו גדול' ממרים ולזה הכה, והיה רע בעיני ה' דהיה יכול לבוא לקידוש השם, והיה צריך לפנות מענווה שלו ע"ש, עי"ל דביציאת מצרים היו הרבה נסים ולא הוצרך לחזק אמונה, למעט בניסא עדיף ודי בהכאה, אבל במדבר שדור הישן פוחתים וקם דור חדש שלא ראו נסים כ"כ היו צריכים לחיזוק אמונה ורצה ה' שידבר לסלע ולכן נענש:
פסוק ז:
היש עא"ע שהי' כת א' של"ה להם מים והם רבו וכת ב' שהי' להם מים רק באו לנסות, ובח"ס כ' יש שהי' להם מים ולא נתנו לחבריהם ועשו כר"ע בב"מ ס"ב. דחייך קודמין, וסברו דאין ה' עושה נס אא"כ יש מעט כט"ז או"ח תר"ע בשם הזהר, אבל אם ישתו ולא ישאר "יש" לא יעשה נס, ומנסים אם "יש" ה' בקרבנו, אם עושה נס דוקא מיש אם "אין" אפי' מאין:
פסוק ח:
ויבא עמלק ערש"י ובכל"י כשיש מריבות בין ישראל מיד בא עמלק, ובמהרי"ט בחי' קידושין ל"ג: הק' דמרש"י כאן משמע משום עון היש ה' בקרבנו בא עמלק, ובבכורות ה': ברפידים שרפו ידיהם מתורה פרש"י דעי"ז בא עמלק, ובשבת קי"ח. אלמלא שמרו שבת א' לא שלטה כו' ויבא עמלק משמע דבעון חילול שבת בא, ובתו"ס קידושין ל"ג: ד"ה ואימא כ' על עון משקלות בא בסו"פ תצא סמך זל"ז ע"ש. מיהו הא דשבת י"ל דעון משקלות הי' נמחל להם בשביל שמירת שבת כדדרשו מחללו מחול לו, ודבכורות שרפו מתורה ותורה בעידנא דעסיק בי' מגינה מחטא (סוטה כ"א:) ופי' לא כתו"ס, אבל על רש"י כאן ק' דבעצמו כ' בבכורות דע"י ביטול תורה בא עמלק, וביותר תמוה לי דרש"י בעצמו בתצא (כ"ה י"ז) כ' אם שקרת במדות הוי דואג מאויב והוא כתוס' קידושין, וכאן כ' משום היש ה' בקרבנו וצע"ג, וע' מהרש"א שבת, ואהבת עולם דרוש ט"ו, וקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"ט אריכות:
פסוק ט:
אנשים רש"י גבורים ויראי חטא, וע' תיב"ע וק' מנ"ל תרוויי' ובס' עיר דוד כ' דביומא ע"ה: לצדיקים נפל המן לפני ביתם ולרשעים על השדה, ובילקוט לחלשים נפל לפני פתחיהם ולגבורים בשדה וי"ל דבאמת אמר משה ויהושע כן על יראי חטא דכ"מ שנ' אנשים צדיקים כרש"י שלח (י"ג ג') אך מאין יכיר, ואין לומר שיראה שנפל המן לפני פתחיהם, הא דילמא הם חלשים, ע"כ לקח גבורים ואם נפל המן לפני פתחיהם ראיה שהם צדיקים. וע' בהקדמת ס' משנת אליעזר מ"ת אות ה' אריכות בזה:
ובס' נפלאות מתורת השי"ת ח"ב דע"ח: כ' דלהכי צוה ליהושע דעמלק הי' מעשו שהוא שעיר, ושעיר הוא מחורי וחוי, ויהושע מאפרים מיוסף מאסנת, ואסנת בת שכם בן חמור החוי לכן סיבב מיני' ובי' כו' (סנהד' ל"ט:) שיהושע שהוא מחוי יחלוש עמלק עש"ה ובבעה"ט כ' מסורה וצא הלחם, וצא השדה, ובדברי יוסף בלקוטים דקע"ו: כ' דאי' דעמלק יפול בידי בני רחל, כי כל זכות עשו בשביל כבוד אב, אך הלא אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרג אחי ואיה כבוד אב, אך נגד השבטים יש לו טענה הלא הם מכרו אחיהם, אך נגד בני רחל שלא פגמו בכבוד אב לא יכול עשו לעמוד, ויהושע הי' מבני יוסף ושלא יקשה למה לא אמר משה בעצמו בא המסורה לישב צא השדה בזכות כבוד אב צריך דוקא יהושע: וברש"י השוהו לו וע' הקדמה לשו"ת רע"א מימי' לא קרא לתלמידי' תלמידי כי מי יודע מי למד יותר ממי, וע"ס דברי תורה מהג' ממונקאטש שליט"א אות ס"ט:
פסוק ט:
מחר ביומא נ"ב: ה' מקראות אי"ל הכרע שאת משוקדים מחר ארור וקם, וכ"ה בירו' פ"ב ה"ז מע"ז, ותנחומא בשלח כ"ו, ובב"ר פ"פ הגי' ד' דברים ולא חשוב מחר וע' מת"כ, וביד מלאכי סי' רע"ח כ' דהיינו מתוך הכתב אבל מכי אתא עזרא ואפסקינהו יש להם הכרע, וכ"כ ביבין שמועה כלל תע"ג בשם הרא"ש וריטב"א יומא, וערשב"ם בראשית (ל"ו י"ב) ותמנע הי' פלגש, ובחומש מחוקקי יהודה:
פסוק יא:
ירום ערש"י ור"ה דכ"ט, וע"ש ברע"ב משום דאיירי לעיל בכוונת הלב כו' וכ"כ במהרש"א, וק' דהול"ל בפ"ב דברכות אם כוון לבו ולמה נטר עד הכא וע' בתו"א תי' נכון, והגר"י מושקאט ז"ל אמר בעירובין כ"א: הזהרו בדברי סופרים יותר משל תורה ועובר על דבריהם ח"מ, דבמצוה דאו' קיי"ל מצ"כ וכ' בישעי' (כ"ט י"ג) יען כי נגש העם בפיו ובשפתי' ולבו רחק ממנו וכו' ע"כ יש לאדם אמתלא שאין לבו ומוחו שלמים כ"כ שיוכל לעשות בכוונה. ואונס רחמנא פטרי', אבל במצוה דרבנן דאצ"כ לכן ח"מ כיון דמחויב לעשותה בכל אופן ולא עשאה:
ובימי חורפי אמרתי בענין מצ"כ בר"ה כ"ט, כפאו ואכל מצה יצא פרש"י כפאוהו פרסיים, ובר"ן כ' דוקא ביודע שהיום פסח וזה מצה אלא שאינו מתכוון לצאת, אבל כסבר חול או קסבר לאכול בשר ואכל מצה לא יצא דאל"כ למ"ל למינקט פרסיים, והובא להלכה באו"ח תע"ה ס"ב, ובטו"א כ' דהוי כמו קסבר קול חמור בעלמא דאינו יוצא וכמתעסק, ושיטת רשב"ם וראשונים סופ"ק דברכות, ותו"ס סוכה ל"ט, ד"ה עובר דאף דמצות אצ"כ אם נתכוון שלא לצאת אינו יוצא, ומצינו כזה בעירובין י"ג. במגילת סוטה שנכתבה לזו פסולה לזו, וא"כ ק' בכפאו ואכל מצה הוי כמתכוון שלא לצאת, ולשי' דמיירי שסבר שחמץ ניחא דהא אם הי' יודע שמצה הי' מתכוון לצאת, אבל לרא"ה ק' וע' לימודי ה' סי' ק"ח, ונלפענ"ד דביום תרועה שם הק' למה נקט כפאוהו פרסיים, ונ"ל דבישראלים אף אי מצ"כ יצא להר"ן דמיירי שיודע שפסח וזה מצה, ואם יכפוהו ישראלים א"כ הוא רשע, וכמ"ש בב"ב מ"ח. דיקריב אותו בע"כ אמרי' דמתרצה, דמצוה לשמוע דברי חכמים, וכר"מ פ"ב ה"כ מגירושין דבאמת הנשמה רוצה רק שיצרו מתגבר עליו, וכשהוכה ועשה באמת רוצה ולא יהי' רשע להכעיס, ואם יכפוהו ישראלים וס"ם יהי' מוכרח לאכול, שוב אמרי' דמתכוון למצוה, ומה אמר רבא זאת אומרת תוקע לשיר יצא, והא הכא באמת נתכוון, וע"כ דכפאו פרסיים בעונש בע"כ דברים רעים ומסתמא הוי שלכדה"נ, ובר"מ פ"ו ה"ג, ואו"ח תע"ה נקט נמי עכו"ם או לסטין, וגם אם אנסוהו לבלוע הוי שלכדה"נ כמ"ש בתו"ס חולין ק"כ, ונובי"ק יו"ד ל"ה, או יותר מב' זתים בב"א הוי שלכד"א כמ"ש בתו"י כריתות י"ד. ולמשל"מ פ"ה ה"ח מיסוה"ת דבמצות עשה יוצא אף שלכדה"נ, וי"ל דהוא סבר דאינו יוצא שלכדה"נ ולא רצה לאכול אבל באמת יצא, וא"ש לרשב"ם דל"ש מתכוון שלא לצאת, דהא מיירי בישראל כשר שרוצה לאכול מצה רק שא"י שיוצאין שלכה"נ ואם הי' יודע הי' מתכוון למצוה, ואי מצות אצ"כ יוצא:
אך הק' בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת על המל"מ מירו' בתוס' קידושין ל"ח. דהי' להם לאכול חדש דעדל"ת, ותי' דעשה קודם הדבור לא דחי ל"ת, ואי יוצאין שלכה"נ הי' להם לאכול חדש שלכה"נ דמצוה איכא ועבירה ליכא, וכן ק' על הרמב"ם בנשבע שלא לאכול מצה חל בכולל, וקשה יוצרך לאכול שלכה"נ, וכ' בלימודי ה' סי' ע', ויד המלך רפ"ו מחמץ דבמצה יש כלל כל שישנו בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה, ושלכה"נ דאינו בב"ת חמץ אינו מקיים מצוה א"כ נסתר הנ"ל דאינו יוצא במצה שלכה"נ, ונלע"ד למנ"ח מ' רפ"א דאמאי פטור בשלכד"א נימא מדאכלו אחשבי', ותי' דאחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ואמרי' אדרבה מסתמא ל"ה לאכילה, דל"ה אוכל לעבור ע"ש, לפ"ז הטעם בעשה יוצא שלכד"א דאחשבי' לאכילה מדאכל וז"ב לענ"ד. ולפ"ז אף במצה יוצא שלכה"נ ול"ש דאינו בב"ת חמץ, ז"א דאי הי' במצה שלכה"נ הוי מקשינן לחמץ, אבל כאן אמרי' אחשבי' והוי כדרך אכילה דאל"כ ל"ה אוכל ולא משכחת שלכה"נ במ"ע, והקו' מחדש וכולל תי' אחרונים, וא"כ בכפאו אף דלא רצה לאכול ול"ש אחשבי', זה רק משום דל"ה יודע דיוצאין שלכה"נ ומה לו לאכול בע"כ, אבל אי ידע דיקיים מ"ע הי' אוכל ול"ה שלכה"נ, וא"ש הקו' לרשב"ם דל"ש מתכוון שלא לצאת ז"א דאי הי' יודע דיוצאין שלכה"נ הי' מתכוון לצאת:
עוי"ל לתוס' שבועות כ"ב: ד"ה אהתירא, וכ"ג: ד"ה דמוקי, דשלכה"נ אסור מדרבנן ועמל"מ שם, לפ"ז אף דמה"ת א"י שלכה"נ מ"מ מדרבנן יצא דאסור שלכה"נ ושייך כל שישנו בב"ת חמץ ולפמ"ש הר"מ בפ"ת ה"ו ממ"א דבג"ה של נבלה לוקה ב' והק' הרי אין בגידין בנו"ט ואינו לוקה משום נבלה, וכ' בשעה"מ כיון דאחשבי' שילקה אגיד לוקה נמי אנבלה, ושוב י"ל דיוצא במצה שלכה"נ אף מדאו' דמדרבנן ישנו בב"ת חמץ וכיון שאחשבי' לאכילה מדרבנן שוב הוי אכילה מה"ת ויוצא, וא"ש קו' הנ"ל על רשב"ם דאיירי לאכול שלכה"נ וכ"ז לפלפולא בעלמא:
פסוק יא:
רמב"ן אסור לעמוד בתפלה יותר מג' שעות, וע' בפי' הגר"א למשלי (כ"ה י"ז) פן ישבעך וישנאך, ומשום זה המנהג בר"ה ויה"כ לעשות הפסקה בין שחרית למוסף וע"ס נפ"ח או"ח תקפ"ד בזה:
פסוק יב:
וידי משה כבדים ויקחו אבן כו' וק' דהפסק באמצע ויקחו אבן, ובס' תולדות אפרים ב' דגבהו של משה י' אמות כברכות נ"ד: ושמו"ר פ"א, ודאי ידיהם ל"ה מגיעות לידיו, והוצרכו לעמוד ולהגביה ידיהם עד בא השמש והוזקקו שישב משה תחלה, ואף אי נימא דכל הלוים כך ע' שבת צ"ב. וא"כ גם אהרן כן, מ"מ אף בשווים ייעף ויתייגע, ועוד חור שהי' מיהודה (תשא ל"א א') מא"ל, והוצרכו שישב משה, ועמ"ש בשמות (א' ו'), וברש"י ברכות נ"ד: כבדים כו' אא"כ תומכין בזרעותי' והק' שם בס' טל תורה למה לקחו אבן, ורק להנ"ל דמשה הי' גבוה י' אמות ל"ה באפשרן לתמוך בזרעותי' והא דלקחו אבן ולא דבר אחר, דנשתתף בצרת ציבור כרש"י:
פסוק יב:
תיב"ע מן בגלל כו' וע' מכילתא, ויבמות מ"ז: שהוי מצוה לא משהינן ושם רל"ט, ועשי"ת טוטו"ד מ"ק רט"ו, ולעיל (י"ג י"ט) ובפקודי (מ' ב') עש"ה:
פסוק יב:
וחור ערש"י בדהי"א (ב' ז') ורד"ק ש"א (ט' א'), ואי מותר לקרות שם בנו על שם אביו החי, ע' ירו' פ"ד ה"ג מפאה ושאר מקומות, וע' טיב גיטין שמות אנשים אות ש' סק"ד מרשב"ץ, וסדר הדורות ח"א ה' אלפים ל"א ובהלק"ט ח"א סי' ד' ובתולדות אוה"ח האריך בזה:
פסוק יב:
מזה אחד ע' שפת אמת יומא ל"ז דהא דאין ד"א להלוך לימין רבו אבל בעמידה לית לן בה וראי' מכאן שתמכו ידיו מזה אחד ומזה אחד, וגם כ' שם דאחד צריך לילך לשמאל, ולא רבים עש"ה. וע"ע ביומא נ"ג. כשהן נפטרין ל"ה מחזירין פניהן אלא מצדדין פניהן והולכין, וכ"כ ביו"ד רמ"ב סט"ז, ובב"ב צ"ט. ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו:
פסוק יב:
ויהי ידיו אמונה ק' דהול"ל ויהיו ערש"י ושפ"ח והר"י ביעזונסקי נ"י מראדום כתב לי דבהג' מיימוני פי"ד ה"ג מתפלה כ' דידו כ' בלא יו"ד שהגביה ידו הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ומובא בב"י או"ח קכ"ח ד"ה וכ' הגמ', גם י"ל ע"פ רש"י איוב (י"ב ט"ז) על ויהי אנשים, וה"נ יתפרש ויהי הדבר כך שהיו ידיו אמונה:
פסוק יד:
ושים באזני יהושע וק' כיון שה' צוה למשה לכתוב בס"ת למה הוצרך לאמור ליהושע בע"פ, רק דאי' בב"ב כ"א. כששלח דוד יואב להכרית עמלק הרג יואב רק הזכרים ושאל אותו הלא כ' מחה אמחה את זכר עמלק, וא"ל רבו למדו זכר בקמ"ץ, הרי רואים שיש לטעות בזה דבס"ת ל"נ נקודות לכן צוהו למסור ליהושע בע"פ כי זכר כ' בצירי, כן אי' בשם הגר"א, וע' ברכת שמואל דברים, סערת אליהו, שו"ת עמודי אש סי' קכ"ב, ועמש"ל (ט"ז ח') בשם בי"צ דנשים פטורות ע"ש:
ובמכילתא משם, מגיד שבאותו יום נמשח יהושע, ובס' הדוה"ע הק' הרי לא נמשחו רק מלכים, ומלך ראשון הי' שאול, וצ"ל רק כינוי מליצי להנשיאות שנחזקה אז בידי יהושע, וכ"כ רש"י תצוה (כ"ט כ"ט) שיש משיחה ל' שררה, ועתי"ט פ"ז מ"ח דסוטה דיהושע הי' מלך, וע' בהגהות מנ"ח על רמב"ם פ"ג ממלכים שהק' דלא מצינו דיהושע הי' מלך, ועוד שלא נמשח וכ"כ במצוה תרי"ב, וע' חמד"י קונ' נר מצוה מצוה ט"ז דל"ה לו דין מלך, וע' ירחון אהל מועד חוב' א' סי' ג', וח"ב סי' מ"ה ונ"צ, ושנה ב' סי' ק"א מה שנדפס ממני בזה, וע"ע ס' יראים רפ"ט ור"צ, ורמב"ן ברכה (ל"ג ה') ובאמת בר"מ פ"א ה"ג ממלכים ופי"ח ה"ו מסנהד' כ' בפירוש דיהושע היה לו דין מלך, וערש"י יומא ע"ג: אין שואלין אלא למלך ביהושע איירי, ועי' פה"מ פ"ו מ"ב מסנהדרין הוראת שעה, לא כמ"ש בעצמו בסו"ה סנהדרין, ועי' רשב"ם ב"ב ע"ה. שיהושע היה נביא ומלך כמשה, ועזה"ק תרומה קנ"ד. דרק משה זכה לנבואה ומלכות, ובמד"ר נשא פי"ד דחשב בשופטים יהושע ולא במלכים ועמ"ש בזה ברשמי שאלה אות ב' ובהסכמות שם, ובאמבוהא דספרי פנחס אות ל"א:
פסוק יד:
מחה ע"ס עשרה למאה דרוש ט' דעיקר כעס על עמלק לפי המד' במדבר פכ"א גדול המחטיאו יותר מהרגו שהרגו הנפש, וכל האומות לחמו רק על הגוף ועמלק בא להחטיאם שיכפרו בהשגחה ואמר שהכל מקרה, וז"ש אשר קרך ע"ש, ובשאול כ' בש"א (ט"ו ט') ויחמול על צאן כו' למען זבוח לה' באתי, וצ"ב האם לא ידע שאול שה' לא חפץ בקרבנות כאלו, ורק למ"ש ביומא כ"ב: ששאול אמר בהמה מה חטאה, והחליט שטעם שנצטוה להרוג בהמות שהי' מכשפים ויכולים להחליף דמותם להתלבש בדמות בהמה וקטן ולכן צוה ה' להכרית הכל, ומדאגה פן לא יהרג אותם שדמות בהמה להם ובאמת הם אנשים, בדק אותם בגלגלי עיניהם אם הם כשל אדם, ואותם שלא נשתנו גלגלי עיניהם השאיר ולא הרג, דאיתא בס' חסידים תתשס"ו שכל הברואים שיתהפכו ע"י כישוף ממין אנושי למין בהמה ישתנו כל האברים לבד גלגל עין לא ישתנה, ואיתא בבכורות מ'. ונדה כ"ג., דאם גלגל עין בהמה דומה לשל אדם מקרי מום גבי מזבח, ולכן השיב שאול תשובה נוצחת לשמואל שלא יחוש פן יש בבהמות נפשות אנשי עמלק, כי אלו כן היה גלגל עיניהם כשל אדם ופסולין למזבח, ואנכי למזבח הבאתים ובדקתי אותם ומצאתי גלגלי עיניהם הם של בהמה ואין בהם איש, ועי' בזה קצת בס' שמשא דשמואל על מגלת אסתר:
פסוק טו:
ה' ערש"י ובפ' וישלח (ל"ג כ'):
פסוק טז:
כס יה. ערש"י ותי"ט פ"ד מ"ה דסוכה, מו"נ ח"א פ"ט וח"ב פ"ט, תשב"ץ ח"ג סי' נ"ג, ודברי שאול, ובדו"ע הק' למה צוה כאן שיזדרזו במלחמה ובים אמר ה' ילחם לכם ורק לצפות לתשועת ה', וכבר הקשה כן האברבנאל, ורק לפמ"ש בספרי יראים אף שמדת בטחון גדולה וכמ"ש בתהלים (נ"ה כ"ג) השלך על ה' יהבך זה רק ברשות אבל במצוה לא טוב בטחון, כי הישב אדם ויצפה שיזדמן לו ה' תפילין ואתרוג ויחכה על זה, אדרבה טוב שתהיה זרוז וישתדל בכל כחו שישיג, ואם הי' המלחמה עם עמלק כשאר מלחמות ל"ה צריך לזרז רק לבטוח בה' אבל כאן היה נוגע לכבוד ה' וכמש"ל, ולהגן על כסא יה ששלח עמלק בו יד אינו מהראוי לסמוך על בטחון רק לצאת למלחמה בחריצות ועמ"ש בפ' תרומה (כ"ה ב'), ובשו"ת בית יצחק או"ח בדרוש להשמטת ספרו, ובס' דבר בעתו דף ר"ה ור"ט:
וע' רש"י תצא (כ"ה י"ט) דמחיית עמלק אפילו על בהמה לומר בהמה זו משל עמלק, וערא"ם וגו"א שנתלבטו להראות מקורו, ובהגהות מנ"ח על הרמב"ם ה' מלכים הראה מקור מש"א (ט"ו ב'), והכית את עמלק וגו' והמתה משור ועד שה מגמל ועד חמור, מוכח דמחיית עמלק אפי' על בהמה, ובמנ"ח מ' תר"ד כ' ממעשה דשאול אין ראיה דה' צוה לו אז ע"י שמואל, אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו וצע"ג: