א וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ ב וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֽה׃ ג וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ ד וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ ה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ ו הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ ח וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ ט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ י וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ יא וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ יב וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יג וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ טו וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ טז וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם. אמר למסעיהם לומר שלא כשנסעו ממדבר סין הלכו מיד לרפידים ויחנו ברפידים, לזה אמר למסעיהם המפורשים פרשת מסעי שאמר ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ומדפקה לאלוש ומאלוש לרפידים ויחנו ברפידים ואין מים לפי שרפו ידיהם מהתורה. ואולי הנסיעה של מדבר סין ושל דפקה ושל אלוש היו תכופים כי היו הולכים על פי הענן, ולזה אמר למסעיהם על פי ה'. אבל ברפידים היתה להם הנחה והיה להם לעסוק בתורה, ולזה ויחנו ברפידים, שנחו, ואחר שנחו והיה להם לעסוק ולא עשו כן אלא ברפידים שרפו ידיהם. ואין מים לשתות, ודאי שהמים הם לשתות יאמר ואין מים לבד, כמ"ש בקדש ולא היה מים לעדה, אלא בא לומר מים יש אבל מים שאין מרוים צמאון הנשמה, ולזה לשתת חסר. וכן תמצא פרשה מסעי אמר ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתת, ובמדבר צין היא קדש שמתה שם מרים ולא היה מים, אמר ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר סין היא קדש ולא אמר ולא היה שם מים ששם ג"כ לא היה מים, אלא רמז על סרחונם כמו שאמר קברות התאוה, כמו שאמרו משל למלך וכו', כיון שהיו חוזרים התחיל למנות כל המסעות כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, א"כ כאן ואין מים הוא לרמוז סרחונם כמו שאמרנו, וכן מים לשתת גי' מים שאינם מרוים לנשמה:
פסוק א:
וירב העם הם ע"ר שהם צמאים שרפו ידיהם, ויאמרו תנו גו', כי ישראל היה להם מים, ולזה אמר כאן לעם לשתת, ושם בקדש אמר ולא היה מים לעדה כי שם מתה מרים ודאי לא היה מים. ואמר תנו מאחר שהמריבה היא עם משה יאמר תנה, ואמר תנו בלשון רבים. אלא ישראל ידעו כי המן יורד להם בזכות משה וענני כבוד בזכות אהרן והמים בזכות מרים, והיה קשה בעיניהם לשאול מאשה לכך כללה עם משה ברמז:
פסוק ב:
ויאמר להם משה מה תריבון עמדי. אם הם צמאים והרעב יכול אדם לסבול לא כן הצמא, א"כ איך יאמר מה תריבון, אלא כמו שאמרנו שאמר להם אתם גורמים שאתם מרפים ידיכם, לז"א מה תריבון מה תנסון גו', אבל בקדש כשרבו עמו היה הדין עמהם אמר שם ויבא משה מפני הקהל אל פתח אהל מועד, ולזה ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה לאמר, מאי לאמר, אמר לפניו רבש"ע הודיעני אם הורגים אותי אם לאו אמר לו עבור וגו'. ובמדרש ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם, אמר לו שיעבור על פשעיהם. וכן מצאתי במדרש ר' נחמיה אומר עבור על חטא שלהם, ורש"י ז"ל פירש על שאמר עוד מעט וסקלוני, אמר לו עבור לפני העם הזה וראה אם יסקלוך למה הוצאת לעז על בני, עוד א"ל עבור לפני העם שיקדים לפניהם כמו ויעבור את הכושי, כדי שלא יראו צור אחר ויאמרו הוציא לנו מים מזה ויהיה חלול ה' כמו שאירע בסלע. אבל הזקנים שהם מקבלים דברים קחה אתך, חז"ל אמרו וכן פירש"י ז"ל לעדים, שיראו על ידך המים יוצאים ובאים מן הצור ולא יאמרו מעינות היו שם מימי קדם:
פסוק ב:
והרמב"ן ז"ל כתב ענין אחר בכתוב הזה, כי העם היו ברפידים והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב, והוא הר סיני, והוצרך משה להקדים לעבור לפני העם מרפידים לחורב כמהלך פרסה או שתים רחוק מן המחנה לפניהם ועל כן א"ל עבור לפני העם, והנה הכה בצור ויצאו ממנו מים ולא ספר הכתוב ותשת העדה ובעירם כמו בשניה, אבל בידוע שעשו כן. וברור הוא שלא הלכו העם לחורב לשתות כי לא באו לפני הר סיני עד חדש השלישי, אבל שלחו נעריהם ובהמתם להביא להם כמנהג המחנות. וקרוב אלי שיצאו מים מן הצור בחורב מים קרים נוזלים והלכו אל רפידים ושם שתו אותם הוא שאמר הכתוב ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, וכתיב פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר, וכתיב הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, וזה הסלע השני שהיה בקדש נבקע בו כמו באר מים נובע, ועל כן אמר היא הבאר אשר אמר ה', והיא באר חפרוה שרים, כי היה כמו באר, ושם אמר ותשת העדה ואת בעירם ששתו מים בבואם לאותו מקום, אבל כאן היו נחלים שוטפים ובאים עד בתיהם ושותים לרצונם, ואע"פ שהיה הכל בארה של מרים כקבלת רבותינו ז"ל יתכן שבפעם ראשון וכל הארבעים שנה היה מושך מים שוטפים, ובפעם שנית מפני העונש אשר היה שם נעשה כמו באר חפרוה מלאה מים חיים, ע"כ:
פסוק ה:
ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך. יש לשאול שמשה לא הכה היאור אלא אהרן הכהו במטהו כאומרו ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח את מטך ונטה את ידך. הרמב"ן ז"ל אמר בצווי של אהרן פירש שהצווי הוא לאהרן, ויתכן לומר לפי שאמר ה' למשה שילך ויתרה בו ויאמר לו כה אמר ה' בזאת תדע וגו' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים, הואיל וההתראה היתה במטהו נחשב כאלו הוא הכה במטהו. וכן נראה מהמדרש שאמר המטה הזה של סנפרינון היה והוא הביא י' מכות על מצרים ועשרה על הים, ר' אבהו אומר כל המנהיג את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאור וכי משה הכה והלא אהרן הכה, אלא לומר לך כל המנהיג את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ובמדרש כשעושה בו אהרן נסים נקראת על שמו שנאמר מטה אהרן, ובזמן שעושה בו משה נקראת על שמו שנאמר ומטך אשר הכית וגו', ובזמן שהקב"ה עושה בו נסים נקראת על שמו שנאמר ומטה האלהים בידו. ובזוהר ומטך אשר הכית בו קח בידך מ"ט משום דמחקק בנסים הוא ושמא קדישא עילאה רשימא ביה, בקדמיתא נחש כד"א דרך נחש עלי צור, נחש הא אתידע, צור באן אתר איתגלי כאן אתגלי דכתיב הנני עומד לפניך על הצור ומאן צור כד"א הצור תמים פעלו ותמן ידע משה איך קאים נחש עלי צור ע"כ. ומה שאמר ושמא קדישא רשימא ביה בקדמיתא נחש, צריך שתדע כי הצור שנזכר כאן היא מדת הפחד, וכן אלהים במלואו כזה אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם גי' צו"ר ע"ה, וזה לשון בעל המערכת פ"ח ז"ל על מה שאמר אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, והרמז בה' לתפארת והכסא לעטרה, ורצו לרמוז, כי בזמן החפץ הזה גורם החטא אשר הוא תגבורת יצה"ר שאין השלום בארץ בשלמות, אך הנחש הטיל זוהמא על חוה ומהזוהמא ההיא מקבלים העכו"ם בה כח ועולים בה לגדולה ואינם נמחים, וידוע כי הם מהצד ההוא ובחלקו השרים והמזלות. ויתבונן עיקר זה בהיות הפחד מדה יצחק ועמלק בנו של עשו בן יצחק אשר נתברך בחרב, כי משם באה החורבן והפורענות והגזרות והקטרוגים של שרו על ישראל הנקרא גבורה על שם מקומה, ומשם היצר הרע נמשך וגורם כל זה, וכענין שאמרו יורד ומשטין ועולה ומקטרג, אבל לימות המשיח שיבטל היצר יהיה חוט של חסד נמשך על העטרה, ואז תגבר וימחה זכר עמלק כי השלום מחובר בארץ ובשלמות ע"כ. א"כ יניקתו של נחש הוא מהפחד, ולזה אמר לו ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך להתיש כח הנחש המצוי שם, ואותו מטה נהפך לנחש, שכן נאמר לו והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, ולזה אמר שצריך להתיש כחו ולזה קחנו בידך, גם אני הנני עומד לפניך שם על הצור. על הצור דייקא בחורב שמשם בא החורבן בעולם ומשם ניתן החרב לעשו:
פסוק ו:
והכית בצור. אמר בזוהר מאן מחי לשמיה, אלא אמר והכית בצור לא אמר והכית את הצור כמו שאמר ויך את הסלע, או יאמר והכית על הצור, אלא בצור פירוש בכח הצור. ויצאו ממנו מים לא אמר כמו שאמר בסלע ונתן מימיו, זה יובן מהזוהר א"ר אבא מים בכל מקום הא ידיעא וקב"ה בהאי צור אתער לארקא מיא דהא לא אתחזי אלא מגדולה דא הוא את וניסא דקב"ה, וע"ד שבח דוד ואמר ההפכי הצור אגם מים, ומשמע ההפכי דהא לאו אורחוי דצור בכך, ועל דא בצור עילאה אפיק מיא מאתר דלתתא, ומה שמיה דלתתא סלע דכתיב והוצאת להם מים מן הסלע, במא אפיק האי סלע מיא בחילא דצור דלעילא. כל זה שרפו ידיהם מהמים האמתיים שהיא התורה ובקשו מים גופנים, לזה נתעורר הנחש ובא, שנאמר ויבא עמלק, מאין בא אלא לפי שיניקתו של נחש הוא מן הפחד, כמו שאמרנו שהוא צור, וכשחזר הדין לרחמים שהביא ממנו המים משם בא לקטרג עליהם, כמו שאמר הזוהר דהא לא אתחזי אלא מגדולה, לזה ויבא שבא כנגד מדת הרחמים ומצא לו מקום להלחם. ובזוהר א"ר אליעזר ת"ח אע"ג דהצור תמים פעלו דעבד עמהון חסד ואפיק לון מיא לא שביק דידיה דהא כתיב ויבא עמלק, אם כן פירוש הפסוק הוא הצור אע"פ שראית שנהפך צור שהוא דין לרחמים זהו הצור, עם כל זה תמים פעלו שנתן מקום לדין, שכבר כתיב לא תחסום שור בדישו וגו', כי כל דרכיו משפט דא ויבא עמלק מברכתו של אבי אביו בא שבירכו אבי אביו, שאמר לו והיה כאשר תריד ופרקת עולו, וכאשר רפו ידיהם מהתורה בא עמל"ק נוטריקון ע"ת מצ"א לחו"ל קטרוג"ו, ובא שמיום שיצאו ישראל ממצרים היה ממתין אימתי תבא עת זו, כי מי עצי פרעה היה וכשראה שלא נתקיימה עצתו אמר אין לי אלא להמתין עד שתתקיים ברכתו של אבי אבא, ולפי שמצא מקום לבא עליהם בדין, כמו שאמר ויש לו יניקה ואחיזה בפחד במקום שאין לו ביטול, כי לזה אמר ויחלוש החלישם לבד, לפי שאיתן מושבו ואי אפשר לבטלו עד שיבא מלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון, וכ"ש שבא עליהם בדין, כמו שאמר בזוהר ז"ל ויבא עמלק מגזרת דינא קשיא קא אתיא קרבא דא וקרבא דא אשתכח לעילא ותתא ולית לך מלה באורייתא דלא אית בה רזין עילאין דחכמתא דמתקשרין בשמא קדישא כביכו"ל אמר הקב"ה כד ישראל זכאין אינון לתתא אתגבר חילא דילי על כולא וכד לא אשתכחו זכאין כביכול מתישין חילא דלעילא ואתגבר חילא דדינא קשיא. ת"ח בשעתא דחבו ישראל לתתא מה כתיב ויבא עמלק אתא לקטרגא דינא ברחמי וכולא אשתכח לעילא ותתא ברפידים דרפו ידיהון מאורייתא, א"ר שמעון לעילא ותתא קטרוגא הוה, לעילא כד"א, לתתא בקב"ה הוה דהוה נסבי לגברי וגזרי לון ערלתא דרשימא קדישא וארמי לון לעילא ואמרי טול מה דאתרעית, ועל דא קטרוגא דקב"ה הוה כולא, א"ר שמעון וכי קלה היא בעיניך קרבא דא דעמלק ת"ח מן יומא דאתברי עלמא עד ההוא זמנא, ומההוא זמנא עד דייתי מלכא משיחא ואפילו ביומוי דגוג ומגוג לא ישתכח כוותיה לאו בגין חייליה תקיפין וסגיאין אלא בגין דבכל סטרא קטרוגא דקב"ה הוה:
פסוק ט:
ויאמר משה אל יהושע, אמאי אל יהושע ולא לאחרא והא בההוא זמנא רביר הוה דכתיב ב"נ ויהושע נער וכמה הוו בישראל תקיפין מניה, אלא משה בחכמתא אסתכל וידע מה חמא, חמא לסמאל דהוה נחית לסייעא ליה לעמלק לתתא, וכן עמלק ע"ה בגימ' עם סמאל. אמר משה ודאי קרבא הכי אתחזי, יהושע בההוא זמנא בדרגא עילאה אשתכח, אי תימא דשכינתא אשתכח בההוא זמנא לאו הכי דהא במשה אתנסיבת ואתאחדת ואשתכח יהושע דאתאחד לתתא מיניה, ובמה, א"ר שמעון בההוא אתר דאתקרי נער כד חמא לסמאל נחית לסייעא לעמלק, אמר משה ודאי האי נער קאים לקבליה וישלוט עליה לנצחא ליה, מיד אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק דילך היא האי קרבא דלתתא ואנא אזדרז לקרבא דלעילא. א"ר שמעון בשעתא דנפק יהושע נער אתער נער דלעילא ואתתקן בכמה תיקונין בכמה זיינין דאתקנית ליה אמיה לקרבא דא לנקמא נקמה דברית הוא אתא לאגחא קרבא בחרב וחרב אתער לקבליה דכתיב חרב נוקמת נקם ברית, ברית דההוא רשימו קדישא דהוה גזיר ודא הוא רזא דכתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, על פומא דההוא חרב נוקמת נקם ברית ולא לפום רומחין ולא בזיינין אחרנין. ומשה אתתקן לקרבא דלעילא, וידי משה כבדים ממש, יקירין קדישין לא אסתאבו לעלמין, יקירין דאתחזו לאגחא בהו קרבא דלעילא. הרי ידעת סוד מאיזה מקום בא, ולמה על ידי יהושע ולא ע"י אחר, ולמה בחרב ולא בדבר אחר, ומה פירוש לפי חרב וכי החרב יש לה פה לדבר. ועל מה שאמר ויחלוש ולא אמר ויהרוג, אמר בזוהר ז"ל אמר רבי יוסי עמלק עמין אחרנין אייתי עמיה וכלהו דחילו לקרבא בהו בישראל בר איהו ועמיה. ובג"כ יהושע הוה חולש עלייהו כמטיל גורלות לדעת מי הם מאנשי עמלק להורגם. עוד ויחלש מלשון לחש שהיה לוחש לדעת מי הוא, שהלבישם כולם מלבוש אחד כדי שלא יוכר ויהרג הוא לבד, ולחש עליו ה' כדי להרגו לבדו, להודיע לכל שלא הועיל בתחבולותיו, ר' יוסא אומר ויחלוש דתבר חילא דילהון לעילא, לפי שאין לו ביטול כי יש לו צורך במרכבה כי הוא אחד מע' שרים. וכן במדרש שבא ממקום עליון ז"ל. רבי יהושע אומר כשבא עמלק להרחיק את ישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע רשע זה בא לאבד בניך מתחת כנפיך ספר תורה שנתת לנו מי יקרא בו:
פסוק ט:
עוד נוכל לומר לפי הפשט, למה היתה מלחמה זו ע"י יהושע לפי שהוא היה ראשית גוים שנלחמו בישראל ואחר שיצאו ממצרים היו כל האומות יראים להתגרות בהם והוא קררם שנאמר אשר קרך שהפשירם מרתיחתן, אמר משה לתקון זה לחמם מה שקרר יבא הנער וילחם בו ובעמו, ובזה יאמרו כל האומות אם מלחמת התלמיד כך על אחת כמה וכמה מלחמת הרב, ובזה תהיה אימתן של ישראל יותר. ויהי ידיו אמונה, פירוש ידיו של משה שלא עשו זה המלחמה הם באמונה, עד בא השמש שהוא הקב"ה שנאמר כי שמש ומגן ה' עד שיבא הוא וילחם, שנאמר ויצא ה' ונלחם ביום ההוא וגו' ויקויים מה שהיה הוא שיהיה, כמו שנלחם עם פרעה ועם סיחון ועוג כן ילחם עם זרעו של עמלק, זהו ידיו אמונה. ויאמר ה' כתב זאת זכרון. אמר הקב"ה למשה משה מלחמה אחרת היא עתידה לצאת מזרעו של עמלק שהוא המן, אבל משום דדיה לצרה בשעתה, וגם כדי שלא יתרשלו מלצעוק ומלצום ממה שעתידין ליהנות מסעודתו של אחשורוש הם צריכין לצום ג' ימים וג' לילות ולבכות ולצעוק ולדאוג, חלף השמחה ששמחו באותה סעודה, ואם ידעו שהיא עתידה להיות יתרשלו ולא יצעקו ולא יצומו, לזאת כתוב אותה זכרון, פירוש ברמז כמו שאמרו ז"ל המן העץ, או כ"ס י"ה גימ' המן, לכך שים באזני יהושע לחוש אותה באזניו לא לאחר, שלא יבטיח לבניו שלא יפחדו כשיראו המן בא נגדם. אבל יהושע אין לו בנים לכך שים באזניו שעתידה להיות מלחמה אחרת מזרעו של עמלק שהוא המן הרשע, ומאחר שנכתבה יחלש כחו מעתה, שנאמר כי מחה אמחה את זכר זה המן, וכן אמר במכילתא א"ר יהושע לא בא המן אלא זכר לדורות שנאמר וימי הפורים לא יעברו, ומאחר שנכתב אמחה את זכר כבר נמחה. ומה שאמר מתחת השמים כבר ידעת כי כל אחד מהמדות נקראת שמים בערך מה שלמטה ממנה, ולפי שיניקתו של עמלק מהפחד שהוא נקרא שמים אמר על זה שימחה שמו ולא יהיה לו שום אחיזה באילן כלל, לפי שאז לא יהיה דין והוא אין לו אחיזה אלא בדין ויהיה הכל רחמים ובלע המות לנצח. מח"ה אמח"ה גימ' זה המן, ולמה מחה אמחה, אלא ראה הקב"ה שעתיד המן להשטין הבנים שהוא פרי גופם שהם הבנים, שנאמר וחשמיד פריו ממעל. להרוג כפשוטו ולאבד אחר שנהרגו מה יאבד, אלא רצה הרשע לאבד שם ישראל ולא יהיה שם יהודי, ושם יהוד"י ע"ה ל"ו, ול"ו כ"ו ועשר, כ"ו שם ההוי"ה ועשר י' דברות, לזה אמר מחה אמחה ב' פעמים. יהודי כשתכניס היו"ד תחת הדל"ת הוא שם הוי"ה. זהו כי שם ה' נקרא עליך, ולמה הפרי תחלה כמו שאמר במדרש שפגע מרדכי בג' תינוקות אמר להם כל אחד יאמר לי פסוק, פתח האחד ואמר לא תירא מפחד פתאום כו', פתח הב' ואמר עוצו עצה ותופר כו', פתח הג' ואמר וגם עד זקנה אני הוא גו', מיד צחק מרדכי, אמר לו המן מה אמרו לך תינוקות הללו וצחקת אמר לו בשרוני בשורות טובות מיד כעס המן ואמר איני שולח יד תחלה אלא בתינוקות אלו. ועוד שהם עומדים בהבל פיהם, ובהשמדת תינוקות של בית רבן יאבדו ח"ו:
פסוק טו:
ויבן משה מזבח. מזבח זה למה, המזבח הוא להקריב עליו קרבנות וכאן למה, אלא לפי שראה משה שהשר של עמלק הוא אחוז למעלה ויהושע לא גבר עליו אלא החלישו לבד, אמר משה שמא יגע ויבא לטמא מקדש ה', לזה אמר ויבן משה, שחזק המקום שלא יכנס שם ערל וטמא ובנה מזבח ה' שלא יהרס, כמו שעושין למדינה כשבא עליה צר הצורר שעושים לה חזוקים ומגדלים וחומה כדי שלא יוכל לבא עליה. כן עשה משה שחזקה וסמכה עם בעלה, ולזה תמצא בפ' זו כ"ו אותיות וז' מלות שהיא בת ז' והיא מהם. ויקרא שמו ה' נסי. גימ' סמ"ך כמו שאמר שסמכה עם הוי"ה וזהו הוי"ה נס"י. עוד נסי ע"ה גימ' חזוק והבן. ויאמר כי יד, כלומר כשתגע יד בה"א שהיא יד שמאל יד הפחד והגבורה על כס, כלומר כשהיא בחסרון וה היא נקראת יה שנאמר אם עונות תשמור יה, אז תלחם עמו ולא תניחנו ליגע. מדר ד"ר, גימ' תח"ם תמ"ח, ותמלא עליהם חמת, חתם שנגע בחותם מלך. וכתב הר"ר מנחם רקנטי ז"ל, וי"מ כי על לא הזכיר כי אם חצי השם הראשון כי חצי השם האחרון הוא בגימ' ח"י במלוי, כזה ו"ו ה"א, וכאלו נשבע כביכול שאיני חי עד שאעשה נקמה בעמלק, והנה השם ביו"ד ה"א כאלו נרמז בו חי ה'. כי חצי אחרון הוא ח"י וחצי ראשון במלואו כזה יו"ד ה"א עולה כ"ו כמספר השם הגדול ע"כ, והבן:
פסוק טו:
גימטריאות
ויסב אלהים. הקב"ה היה סביב להם שנאמר וה' סביב לעמו. ד"א לשון הסבה מכאן רמז להסבה בליל פסח:
פסוק טו:
באתם. בא תם, בא יעקב שנקרא איש תם. באתם, אבתם, נגד אבתם עשה פלא:
פסוק טו:
לנחתם. לנחת שלהם, ד"א לנחתם כאלו הדרך חתום ורשום לפניהם:
פסוק טו:
בעמוד א"ש ל"האיר, אשל, האיר בזכות של אברהם שנטע אשל שנאמר ויטע אשל. ויגד למלך מצרים כי ברח, מי הגיד לו עמלק, שכן כי ברח גימ' עמלק:
פסוק טו:
ביד רמה. ביד הקב"ה שהיא רמ"ה שנאמר ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל, שיצאו חיילים חיילים מלאים עושר וכבוד, ימין ה' רוממה שיצאו ביד רמה, ולא היו רואים אותם דכתיב ה' רמה ידך בל יחזיון, אבל אח"כ כשרדף אחריהם וראה אותם הולכים דגלים דגלים יחזו ויבושו ויאמרו וי, כמו שאמר המדרש על ויהי בשלח:
פסוק טו:
לפני בעל צפון ופרעה הקריב, שהקריב לו קרבנות אמר זהו אלוה גדול שאסר ישראל במדבר:
פסוק טו:
מצרים נוסע אחריהם. ר"ת גימ' מלאך, מלאך של מצרים נוסע אחריהם:
פסוק טו:
התיצבו וראו. בהצבה שאתם מזומנים לה שהיא מעמד הר סיני, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר בזכותה תראו את ישועת ה':
פסוק טו:
אשר יעשה לכם היום. ר"ת אליה כמו שאמר' ז"ל על פסוק לסוסתי ברכבי פרעה, שפרעה היה רוכב על סוס זכר ואליהו נדמה לו סוס נקבה והיה אומר לו מפני מה אתמול לא היית הולך ועכשיו אתה רץ והולך, והוא אומר לו ראה מה בים, זהו רמה בים:
פסוק טו:
ה' ילחם לכ"ם, מלך, שנדמה לו הקב"ה כמלך עם חיילותיו והיה נלחם עם המצרים, שנאמר ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם:
פסוק טו:
ובקעהו. מתחיל בו' ומסיים בו' שנבקע הים י"ב בקיעים:
פסוק טו:
ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, וסמיך ליה ואני, גם אני אבוא עמהם:
פסוק טו:
ויבקעו. בראש ו' ובסוף ו' ויעקב באמצע לומר שבזכות יעקב וי"ב שבטים נבקע הים:
פסוק טו:
מימינם. בזכות התורה שנתנה בימין דכתיב מימינו אש דת כו', ומשמאלם בזכות התפלין:
פסוק טו:
באשמורת הבוקר. באש מורת, באש היה מורה על המצרים דכתיב וישלח חציו ויפיצם וגו' וכתיב ברד וגחלי אש:
פסוק טו:
ויסר את אפ"ן, גימ' סמאל:
פסוק טו:
לאיתנו. בזכות אברהם שנקרא איתן האזרחי, והוא איתנו של עולם:
פסוק טו:
והמים להם חומה. חמה כתיב, בשביל ע"ז שעברה עמהם, שנאמר ועבר בים צרה. ד"א חמה זרחה להם בתוך בקעי הים:
פסוק טו:
ויושע ה', קרי ביה ויוושע ה', כביכול אף הוא נושע עמהם, וכתיב לה' הישועה:
פסוק טו:
תהומות. תהו מתו:
פסוק טו:
יכסיומו. יכס יומו, יכסה יומו ומזלו:
פסוק טו:
תרע"ץ אויב, צרעת למפרע שעתידין ללקות בצרעת:
פסוק טו:
כסמו ים. כוסם ים, כוס התרעלה שלהם הוא ים:
פסוק טו:
נורא תהלות עושה פלא, ס"ת אתה, וכה"א אתה האל עושה פלא:
פסוק טו:
נטית ימינך תבלעמו ארץ, שהיתה יראה פן תקולל כמו שנתקללה כשבלעה דמו של הבל לזה נשבע לה בימינו:
פסוק טו:
בתופים ובמחלת. כתיב, רמז למה שאז"ל כל האומר שירה מוחלין לו כל עונותיו:
פסוק טו:
לחם משנה. מ' שנה:
פסוק טו:
כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה, רמז על משה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה ולא שלטה בו רמה:
פסוק טו:
ויבא עמלק. עם ל"ק, שרצה ללוק דמן של ישראל:
פסוק טו:
מחר. רחם עליהם הקב"ה. ד"א אברהם בגימ', שעמדה להם זכותו של אברהם:
פסוק טו:
ירים יד"ו, גימ' כ', בזכות אברהם שהוה בדור כ':
פסוק טו:
ויקחו אבן. בזכות האבות שנקראו אבן שנאמר משם רועה אבן ישראל:
פסוק טו:
מזה אחד ומזה אחד. זכות האבות שנקראו אבן והאמהות שנקראו גבעה. י"ג אותיות בשם האבות י"ג אותיות בשם האמהות, זהו מזה אח"ד ומזה אח"ד, גימ' י"ג:
פסוק טו:
מחה אמחה. גימ' זה המן. אמחה, מנין אמחה כתוב המן במגילה:
פסוק טו:
מתחת השמים. רמז על המן ובניו שנתלו על עץ בין השמים לארץ:
פסוק טו:
כס יה. גימ' המן, שנשבע להכרית זרעו:
פסוק טו:
דר דר. לשון קוץ ודרדר, שהיה קוץ מכאיב לישראל: