פסוק א:רש"י ד"ה אל משה ואל אהרן, למשה אמר שיאמר לאהרן. ע"כ. וראה למעלה (א, א ד"ה אליו). ודומה שזוהי כוונת תרגום אונקלוס המתרגם: עם משה ולאהרן, אלא שמשום מה אין רש"י מזכירו במפורש. (פ' שמיני תשנ"ה) וראה מש"כ בספר שמות (ו, יג) בשם ר' רפאל בנימין פוזן שי'.
פסוק ב:רש"י ד"ה דברו וגו', את כלם השוה... לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזרת המקום וכו'. "כולם" פירושו כל המוזכרים בדיבור הקודם, דהיינו אהרן, אלעזר ואיתמר, אף־על־פי שאין דומיתם שווה כשם שגם אבלם אינו שווה. והכרח לומר כך, שהרי לשון "כולם" אינו יכול להיות מוסב על שניים בלבד. (פ' שמיני תשמ"ז)
פסוק ב:אבל לא ידעתי, מנין לו לרש"י שוויון זה, והרי למעלה (י, ג) כתוב רק על אהרן "וידם", אלא אם כן נאמר שאנו יודעים על שתיקתם של האחרים משום שדבריהם אינם מוזכרים. (פ' שמיני תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (י, יב).
פסוק ב:רש"י ד"ה זאת החיה (הראשון), לשון חיים... לפיכך הבדילם מן הטומאה וכו'. לפי שכל מקורות הטומאה הם במת ובקשור בו, הולם הניגוד חיים - טומאה. (פ' שמיני תשמ"ז) וראה דברי ריה"ל בספר הכוזרי (ב, לא) (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק ב:רש"י ד"ה זאת החיה (השני), מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. ע"כ. והוא על־פי "תורת כהנים", ואילו במסכת חולין (מב ע"א) נאמר: מלמד שתפס הקב"ה וכו'. וראה ר' אברהם ברלינר המציין את שני המקורות, אבל אינו מעיר על השוני ביניהם, וזה תמוה. (פ' שמיני תשל"ט)
פסוק ב:רש"י ד"ה את זה תאכלו וגו'. אינו צריך להיות ד"ה, אלא המשך דברי רש"י, וכן בעוף, וכן בשרצים. (פ' שמיני תשנ"ה)
פסוק ב:אך מכל מקום קשה, מנין היו לו בעלי־חיים שבמים ושרצי המים והוא ועם ישראל במדבר. דומה שהגירסה במסכת חולין - מלמד שתפס הקב"ה וכו' - נוחה יותר. (פ' שמיני תשנ"ח)
פסוק ב:רש"י ד"ה זאת החיה ...מכל הבהמה, מלמד שהבהמה בכלל חיה. ע"כ. לפי פשוטו של מקרא "הבהמה" היא כאן הכלל ו"החיה" היא הפרט, לכן מבאר רש"י־חז"ל ש"מכל הבהמה" וכו', נמשך לפסוק הבא, ושיעור הכתוב: לאחר שמדובר בשם הכללי "חיה" - "זאת החיה אשר תאכלו", הכתוב מפרט "מכל הבהמה... כל מפרסת פרסה". לפי חלוקה זו המילים "אותה תאכלו" שבסוף פסוק ז אינן מיותרות. (פ' שמיני תשמ"ב)
פסוק ד:"ופרסה איננו מפריס". "ופרסה לא יפריס". "ופרסה לא הפריסה". הפועל פר"ס בשלושה זמנים. כלום זה רק לתפארת הסגנון?! (פ' שמיני תשס"א) וראה מלבי"ם על אתר שכתב: ועוד לאלקי מלים גם בדרך הפשט בשינוי לשון הכתוב, שבגמל אמר "פרסה איננו מפריס", ובשפן אומר "פרסה לא יפריס" ובארנבת אמר "פרסה לא הפריסה". כי יש הבדלים, שהגמל - פרסותיו מופרסות. וחכמי הטבע חושבים אותו בין מפריסי פרסה. אמנם כיון שפרסתו אינה שסועה לשתים כי מחובר בסופו, אינו בכלל מפריס פרסה האמור בתורה שצריך שיהיה שסוע לשתים. ועל כן תפס הלשון "פרסה איננו מפריס"... והנה במין השפן נמצא מין אחד הנקרא (וואווער), משכנו בנקרת הסלעים אשר על הר סיני, והוא מעלה גרה וברגליו האחרונות יש לו שלוש פרסות, רק רגליו הראשונות הן עבות, אחוזות בארבע אצבעות, ונוכל לחושבו למפריס פרסה מצד רגליו האחרונות, לזה אמרו בו "ופרסה לא יפריס" - בלשון עתיד, רצונו לומר, הגם שהתחיל להפריס בצד אחד מגופו, לא יפריס בעתיד, שלא יגמור בו הטבע פעולה זאת ברגליו הראשונות. אבל בארנבת שלא נמצא במינה פרסה כלל אמר לשון הפשוט "ופרסה לא הפריסה" (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). ומעין זה ב"העמק דבר" ורש"ר הירש על אתר.
פסוק ד:הכתוב מונה ד' בעלי־חיים טמאים שאסורים באכילה - הגמל, השפן, הארנבת והחזיר: ג' הראשונים מעלי־גרה והרביעי מפריס־פרסה, כלומר לכל אחד מהם חסר סימן טהרה אחד, ואף־על־פי־כן נחשב דווקא החזיר לסמל איסור האכילה הנתעב ביותר, אפילו בין אלה שאינם מקפידים על כשרות האוכל. כלום אין זה כי אם משום שסימן הטהרה של החזיר נראה לעין, שלא כסימנם של ג' האחרים, ויש בו אפוא מן הצביעות ואחיזת־העין שהן מידות נתעבות? (פ' שמיני תשנ"ו)
פסוק ד:כששאלתי את ר' יהודה גרינשפן שי' בנדון, הוא הפנה אותי ל"תורה תמימה" על אתר (אות כא) שדבריו אמנם מעניינים, אך אינם נדרשים לשאלתי. מכל מקום אלו דבריו שם: בפירוש אור החיים הק' על התורה כאן (פסוק ז) כתב וזו לשונו: ואת החזיר... והוא גרה לא יגר, פירוש, תנאי הוא הדבר - כל זמן שהוא לא יגר, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר ולא שישאר בלא גרה ויותר, כי התורה לא תשתנה. עכ"ל. וכל הדברים האלו תמוהים ונפלאים מאוד, דמניין לקח לו מקור לחידוש נפלא זה, וגם לא מצינו בשום מקום שלעתיד לבא ישתנו טבעי בעלי חיים, ולמה זה דוקא החזיר יותר משאר מינים טמאים. ואמנם נהירנא, שכבר שמעה אזני שנמצא אגדה במדרש - למה נקרא שמו חזיר, מפני שעתיד לחזור להתירו הראשון, וכפי הנראה כך הבין בעל אור החיים את דברי האגדה הזאת. אבל באמת לא נמצא כלל מדרש ואגדה בלשון זה ובכונה זו רק בלשון ועניין אחר, והוא במדרש רבה לפרשת שמיני סוף פרשה יב וברבה קהלת על הפסוק "מה שהיה הוא שיהיה", וזו לשונו: ואת החזיר זו אדום, ולמה נקרא שמה חזיר, שמחזרת עטרה לבעליה, הדא הוא דכתיב "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה" וגו', ורצונו לומר שעל ידי אומה זו יוגרם שיבת עטרה לישראל, הרי מבואר שכל עיקר אגדה זו באה בדרך משל ומליצה לכונה אחרת, ושגגה גדולה היא לתפוס המאמר לענין התרת החזיר לעתיד לבא, כמבואר (מקורות נוספים באשר לדברי חז"ל אלו ומקורם מובאים בספר "קול הנבואה" של הרב דוד כהן, הנזיר הירושלמי, עמ' רג הערה קפו. הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק ד:בחיפושי הגעתי ל"מורה נבוכים" (ג, מח) שכתב: כי החזיר יוֹתר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה כל שכן בתוך המדינה, ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא, כמו שתראה ארצות הצרפתים היום, כבר ידעת אמרם "פי חזיר כצואה עוברת דמי" (ברכות כה ע"א). ע"כ. גם ראיתי ב"תורה שלמה" על אתר לא מעט דעות בנדון, אך בסופו של דבר נראה לי שהעם החמיר דווקא בחזיר, משום שרק עליו נאמר שלעתיד לבוא יעלה גרה ויחזור להיות מותר באכילה (ומסתבר שמכאן שמו - חזיר), כמובא שם ב"תורה תמימה" בשם "אור החיים" הק', או שמא משום שהוא מסמל את אדום, ראה תנחומא הישן (פ' שמיני, יד ותורה שלמה על אתר אות לד), והרי די בזה למקד אליו רגשות מסויימים מצד עם ישראל. (פ' תזריע תש"ס)
פסוק ד:בהפסקה בתפילת ערבית בליל שבת השיב לפנינו הרב יגאל שפרן שי', שחזיר הבר היה סמלו של אחד הלגיונים הרומיים שכבש את הארץ. ובמלחמת בני החשמונאים נזדעזעה ארץ ישראל ת"ק פרסה על ת"ק פרסה משנעץ טלפו בחומת ירושלים (אריסטובלוס - בפנים והורקנוס - בחוץ. מנחות סד ע"ב), כלומר הוא נתעב משום שהוא מסמל את קץ עצמאותנו. ושלום שי' אמר לי למחרת, שקרא באיזה מקום, שהיוונים נהגו להקריבו לאלה מסוימת. (פ' שמיני תשס"א)
פסוק ו:"ואת הארנבת" וגו'. מדוע הארנבת באה בלשון נקבה, שלא ככל היתר, שבהם בא לשון זכר? רמב"ן כתב כי במין זה אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. וב"העמק דבר" מבואר כי כך נקראת על־פי אדם הראשון, והטעם משום שהשמות שקרא אדם בלשון הקודש הוא על שם הפעולה שהכיר בפנימיות אותה בריה, ובאותו מין שפעולה זו חזקה יותר בנקבה, נקרא על שם הנקבה. ובאשר לשאלת העלאת הגרה של הארנבת ראה תשובתו היפה של מו"ר הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בשו"ת שרידי אש (חלק ב' סימן יז) שכתב: להערת כבודו על הפסוק "ואת הארנבת כי מעלת גרה היא" (ויקרא יא, ו), שידוע כי הארנבת אינה מעלת גרה - על דבר זה כבר עמדו מפרשים שונים. הרב הירש בתרגומו לתורה (עמ' שצב), הטיל ספק בזהותה של הארנבת שבתורה עם ה - Lièvre או האזע.
פסוק ו:לדעת אברהם אבן שושן שי' הארנבת היא מין חיה המצויה בארצות המזרח, ואין זו הארנבת שבארצות המערב, וארנבת שבארצות המזרח היא באמת מעלה גרה. ואחרים, כמו רד"צ הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, בפירושו לויקרא, אומר, כי התורה לא נתכוונה לסימניה האנטומיים של הארנבת (שהיא חסרה את הארבעה תאים בקיבה של מעלי הגרה) ונתנה רק סימן חיצוני, היינו שהארנבת מניעה את לסתותיה בדומה למעלי גרה, ועל ידי כך היא נראית לעין כמעלה גרה. התורה רצתה למנוע טעות, כי על ידי המראה החיצוני היא נראית כמעלה גרה ואפשר לטעות ולחשוב אותה לחיה כשרה. והוא הדבר גם בשפן. וכל החוקרים החזיקו בדעה זו של רד"צ הופמן. עיין למשל בספר "החי של התנ"ך" למר יהודה פליקס שי' (תל־אביב, תשט"ו, הוצאת סיני).
פסוק ו:ובספר "כתבי הרב ד"ר יוסף זליגר" מחזיק מחברו בדעה, כי הארנבת והשפן הם מיני גמלים. וכי המתרגמים השונים נגררו אחרי המתרגמים היוונים הקודמים, שטעו בתרגום שמות אלה. בדעה זו החזיק גם ר' אהרן מרקוס בספרו "ברזילי". אבל יותר נראית דעתו של רד"צ הופמן, שמוכיח אותה בראיות בלתי מעורערות.
פסוק ו:שמחתי לראות כי כבודו עוסק בלימוד התורה, שהיא חיינו ואורך ימינו. וטוב שיסביר לידידו שחלילה לחשוב כי התורה טעתה ח"ו. אדרבא, כל המדענים, ללא יוצאים מן הכלל, מודים שתיאורי התורה של מיני בעלי חיים הם מדויקים ונכונים, ויש רק להטיל ספק בידיעותינו, אבל לא ח"ו באמיתתה של תורתנו הקדושה. ושלום למר ולכל אשר לו, וברכה והצלחה במעשיו. ע"כ. מו"ר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, מגדולי ליטא, עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין אחר מותו המוקדם של הרב אליהו קפלן זצ"ל, אף הוא מליטא. הרב ויינברג לימד את השיעור בה"א־הידיעה, בזמני - מסכת שבת, פרק כלל גדול. שיעורו של הרב ויינברג היה מרשים. חרף שליטתו המוגבלת בגרמנית הוא ידע להביע עצמו בדייקנות יתרה, ידיעה שאיפשרה להגיע להגדרות ברורות של מונחי־הלכה, כגון 'מלאכת מחשבת', 'דבר שאינו מתכוון' או 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. ולא בכדי נהג לומר: "גמרא צריך ללמוד כך שאפילו גוי יוכל להבין". הוא שנא "תירוצים" או פלפול. שגור היה בפיו לומר: "פשט בגמרא הוא לא כשאתה יכול לומר כך, אלא שאתה מוכרח לומר כך". (פ' שמיני תש"ס) וראה דברי הרב מרדכי נויגרשל שי' בנספחים לבאורו על ספר הכוזרי (חלק ב' עמ' 195).
פסוק יא:רש"י ד"ה ואת נבלתם וגו', לרבות יבחושין שסננן וכו'. וראה דבריו לחולין (סז ע"א ד"ה יבחושין): כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין. ובידוע שרש"י התמצא היטב בכל הקשור ליין. (פ' תזריע תש"ס)
פסוק יח:רש"י ד"ה תנשמת, היא קלב"א שורי"ץ (פלעשמאוס - עטלף)... ותנשמת האמורה בשרצים (להלן פסוק ל) היא דומה לה... וקורין לה טלפ"א (מוילוורף - חפרפרת). ע"כ. וקצת תמוה שלדעת רש"י מכנה התורה שני בעלי־חיים שונים כל כך - אחד שבאויר ואחד שמתחת לאדמה - בשם אחד, רק משום שתכונה משותפת אחת להם, זה שאינם רואים. (פ' שמיני תשנ"ח)
פסוק יט:רש"י ד"ה החסידה, ...שעושה חסידות עם חברותיה במזונות. ע"כ. ואין זה פרי הסתכלותו של רש"י בטבע, אלא גמרא הוא ומדברי רב יהודה (חולין סג ע"ב). וזה שהיא טמאה על אף חסידותה זו, שמעתי אומרים שהוא משום שמגבילה חסידותה לחברותיה בלבד. (פ' שמיני תשמ"ט) ומקור הדברים בחידושי הרי"מ על התורה (הראני ר' יוסף אברמסון שי').
פסוק כ:"ההֹלך על ארבע". הכתוב מדבר על ארבע רגלים אף־על־פי שיש לחרקים לכאורה שש רגלים, משום שלפי התפישה של הקדמונים יש לחרקים רק ארבע רגלים להליכה, בשעה ששתי 'הרגלים הקדמיות' נחשבו בימי קדם ל'ידיים'. ואמנם הן משמשות אצל חרקים רבים לפעולות שונות, כגון לחפירה, לקפיצה, לציד ועוד, ולאו דווקא להליכה (מפי ר' יהודה פליקס שי'. מובא ב"דעת מקרא" על אתר הערה 35). (פ' שמיני תשנ"ה)
פסוק כא:רש"י ד"ה ממעל לרגליו, ...אבל יש שראשן ארוך, ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם. ע"כ. כלומר מסקנת רש"י היא: אמנם לארבה שבזמננו יש ארבעת סימני הטהרה, אך מכיון שיש ביניהם שלהם ראש ארוך, ויש שאין להם זנב, ואין אנו בקיאים אם הם מסוג ה"חגב", לכן אסורים באכילה. ובאשר לשם - למה לא אלה השלושה הראשונים שבפסוק? ויתרה מזו, מכיוון שיש סימנים, מה איכפת לי השם? (פ' שמיני תשמ"ט) וראה רש"י לחולין (סה ע"ב ד"ה ששמו חגב) המבאר כי חגב הוא שם כללי לכל המינים הטהורים.
פסוק כא:במיני הארבה והחגבים המצויים בזמננו, בדרך כלל אין שני "כרעיים" סמוך לצואר, אלא סמוך לזנב, ומטעם זה אסר בעל אור החיים הק' בכל תוקף אכילת חגבים מסויימים שנהגו בזמנו לאוכלם במרוקו (ראה דבריו על פסוקנו. וראה "פרי תאר" יו"ד פה, א). אולם בכמה מקומות בתימן ובמרוקו נהגו לאכול על־פי מסורת אבותיהם מיני חגבים כאלה, ומקובל בידם לפרש שה"כרעיים" הן מעין "ארכובות" (מין תוספת בקצה הרגל), והן בשתי הרגלים הסמוכות לזנב, העשויות לנתר בהן על הארץ (וראה רמב"ם מאכלות אסורות א, כב ושולחן ערוך יו"ד פה, א-ב. ועיין עוד בערך "חגבים" באנציקלופדיה תלמודית).
פסוק כג:רש"י ד"ה וכל שרץ העוף וגו', בא ללמד שאם יש לו חמש - טהור (תורת כהנים). ע"כ. וקשה לי, לשם מה להקדיש לימוד לדבר שאינו קיים? ועתה ראיתי שכבר העיר מעין זה רש"ר הירש בפירושו. (פ' שמיני תשמ"ז) וראה "תורה שלמה" על אתר (אות צג*) שכתב: ובפירוש הראב"ד ל"תורת כהנים" מבאר דבעל חמש רגלים טהור אף־על־פי שאין לו ארבעה סימנים, דלא נאמרו אלא להולכין על ארבע, והוא הדין בעל שש ושבע ושמונה רגלים, אם שמו חגב. עיי"ש.
פסוק כו:רש"י ד"ה מפרסת פרסה וכו'... כאן לימדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה וכו'. כאן בא רש"י לבאר מדוע ישנה חזרה נוספת על דין טומאת נבלה בסוף הפרשה (פסוקים לט-מ), שם מדובר על טומאת נבלה של בהמה טהורה. והוא הדין באשר לשרץ העוף, שגם הם נקראים נבלה במותם ומטמאים, כמשתמע מפסוק כד. (פ' שמיני תשמ"ט)
פסוק כז:רש"י ד"ה טמאים הם לכם, למגע. ע"כ. וקצת קשה לי, למה רש"י דורש מפסוקנו ולא מן הפסוק הקודם שגם בו נאמר "טמאים הם לכם". (פ' שמיני תשמ"ט) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: בפסוק הקודם לא ראה רש"י צורך לפרש "טמאים" - למגע, כי אי אפשר לפרש על איסור אכילה, מפני שאיסור זה של בעלי סימן טהרה אחד, כגמל והחזיר, כבר אמרה תורה קודם (בפסוקים ד ו-ז). לכן על כרחנו נפרש "טמאים": למגע. אבל פסוקנו, שמדובר בו על חיה שאין לה אף סימן טהרה, שאכילתה לא נאסרה במפורש בפרשה (ראה רמב"ן לפסוק כד), הייתי יכול לומר שכאן התורה באה לאוסרה, ו"טמאים הם לכם" פירושו לאכילה. לפיכך ראה רש"י צורך לפרש שאף בפסוקנו פירושו טומאת מגע.
פסוק כט:רש"י ד"ה וזה לכם הטמא, ...אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש וכו'. שהרי איסור אכילה נאמר בראשית הפרק. בפסוקים ד-ח "טומאה" באה במשמעות איסור אכילה, ובפסוקים כד-כח במשמעות טומאת מגע. מכאן ואילך מדובר בשרצים ורק במשמעות השניה - להיות טמא במגען. (פ' שמיני תשמ"ט)
פסוק ל:רש"י ד"ה תנשמת. ראה מה שכתבתי למעלה (פסוק יח). (פ' שמיני תשנ"ח)
פסוק לב:"...מכל כלי עץ או בגד" וגו'. קשה לי, מדוע אין הכתוב מזכיר כלי מתכת? והנה רשב"ם מעיר באשר לכלי אבנים וכלי אדמה, אך לא לגבי כלי מתכת. (פ' שמיני תשס"א)
פסוק לד:רש"י ד"ה מכל האכל אשר יאכל. בדיבור זה מונה רש"י את ההלכות העיקריות בדבר הכשרה לקבלת טומאה, ועל כן קצת קשה, למה הוא חוזר עליהן להלן (בפסוקים לז-לח). (פ' שמיני תשס"ג)
פסוק לד:שם. ...שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה. ואילו להלן (מ ד"ה והאכל מנבלתה) מביא: ...ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה, והוא כזית. ע"כ. ולא ידעתי, מאי שנא בין זה לזה. כלומר מדוע שיעור גודלו של מאכל המטמא מאכל אחר (או משקין או ידיים) הוא כביצה, ואילו שיעור נבלה המטמאת במשא ומגע הוא כזית? (פ' שמיני תשס"ג)
פסוק לד:רש"י ד"ה מכל האכל וגו', ...ושיערו חכמים, אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת (יומא פ ע"א). ע"כ. לכאורה גם מכאן ראיה כנגד המגדילים שיעור כזית, והרי ביצה היא שני זיתים, וכיצד יחזיק בית הבליעה כשתי מצות של היום? וראה רבנו תם (בתוספות שם) שכאשר האוכל מרוסק, בית הבליעה מחזיק אף יותר מכביצה! וראה ערך "בית הבליעה" באנציקלופדיה תלמודית. (פ' שמיני תש"ן)
פסוק לו:"אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" וגו'. "וכי יֻתן מים על זרע" וגו'. מים הם מקור הטהרה ויחד עם זאת הם מכשירים לקבלת טומאה. הזרע, כשהוא טמון בקרקע - אין המים יכולים להכשירו לקבל טומאה, אלא אך ורק להצמיחו ולגדלו. על חשיבותו של החיבור בין הזרע־המשפחה לארץ דברתי עם הילדים במסיבה שממן שתחי' ארגנה ב"טחנה" לרגל י"ג שנה לנישואי שלום ורינה שי' השבוע. (פ' שמיני תשמ"ט)
פסוק מב:רש"י ד"ה הולך על ארבע, זה עקרב. ע"כ. גמרא הוא בחולין (סז ע"ב), ולא ידעתי, מה להולכי ארבע ולעקרב, והרי יש לו שמונה רגלים. וצ"ע. (פ' שמיני תשמ"ז)
פסוק מב:בשובנו מארוחת צהרים אצל דניאל זינגר בשבת פ' שמיני פגשנו ידיד מלומד בשער יפו, שאלתיו כנ"ל, וכדרכם של "גדולים" קטנים השיב מיד - רד"צ הופמן בפירושו מסביר זאת באורח מדעי. אך זה אינו. רד"צ הופמן נדרש לפסוק כ שם ומבאר כפי שמבאר, ודווקא לפי הערתו שם קשה עוד יותר, כיצד אפשר לשמוע מכאן דבר מסוים מאוד - עקרב. ולא מצאתי הערה לזה, אבל רמבמ"ן מעיר שבשני כתבי יד שבידו אין דיבור זה, אך לא לגמרי ברור אם כוונתו לזה ולא לבא. (פ' שמיני תשמ"ט)
פסוק מב:וב"דעת מקרא" מבואר הדבר בפשטות: השרצים ההולכים לפחות על ארבע רגלים. (פ' שמיני תשנ"ט)
פסוק מג:רש"י ד"ה אל תשקצו, ...ואין שיקוץ נפש במגע (כלומר שלא באכילה). ע"כ. באמת באף מקום בפרשתנו שמדובר בו בטומאת מגע לא נאמר הפועל "שקץ" כי אם "טמא" בלבד (ראה פסוקים כד, כו, לא ועוד), אבל השווה הנחה זו לדברי רב אחאי "המשהה את נקביו עובר משום 'לא תשקצו'" (מכות טז ע"ב). ומקורו של רש"י לא ידוע. (פ' שמיני תשנ"ח)
פסוק מג:רבנו בחיי ד"ה ולא תטמאו בהם ונטמתם, ...ומזה תוכל להבין כח לשוננו הקדוש, כי במעט שנוי לשון שיש בין תיבה לתיבה תלויים כמה הרי הרים. ע"כ. ברם, דומה שבמדינת ישראל מתהווים כיום שני עמים נפרדים דווקא מבחינת הלשון, שהרי לא הרי לשון בן תורה כלשון מי שאיננו שומר תורה ומצוות. עמדתי על כך דווקא בימים אלה כשקראתי את ספרו הנפלא של הרב חיים סבתו שי' "אמת מארץ תצמח". חוששני שמי שאינו מאנ"ש לא יבין במה מדובר, וקצת הרבה אנו אשמים שכותבים דברי תורה ודברי הגות בלשון שאינה מובנת אלא לאנ"ש. (פ' תזריע תשנ"ז)
פסוק מז:רש"י ד"ה להבדיל, לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן. ע"כ. והרי לך רש"י כמתודיקן, כמלמד מעולה. לא די בידיעה עיונית, אלא צריך להכיר את הדברים מצדם המעשי. ואכן רש"י, מתגלה לא פעם כאומן מופלא כשהוא מבקש לתאר לנו דברים בצדם המעשי. (פ' שמיני תשמ"ט)
פסוק מז:בפתחה של פרשה זו העוסקת ברובה בהלכות נגעים, יפים דברי חז"ל (ויקרא רבה יט, ג): כתוב אחד אומר "שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) וכתוב אחד אומר "מראהו כלבנון..." (שם שם, טו)... רבי שמואל בר יצחק פתר קריא בפרשיותיה של תורה: אף־על־פי שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים, נידה ויולדת, אמר הקב"ה: הרי הן עריבות עלי. ע"כ.