פסוק ב:זאת החיה אשר תאכלו וגו׳.
שם, פרשה ב, ו—ז: יכול אף חיה ובהמת הים, ת״ל ׳על הארץ׳, להוציא את שבים [ובהגר״א: שא״צ סימנין אלו כצ״ל], או אינו אלא שעל הארץ תהא מותרת בסימנים, ושבים בין בסימנים בין שלא בסימנים, ת״ל ׳זאת אשר על הארץ׳, אין לך אלא שעל הארץ.
(רמב״ם הל׳ מא״ס פ״ב הי״ב: כללו של דבר כל שאינו כו׳), עיין בפי״ז דמס׳ כלים, וכן פסק רבינו דכלב הים טמא, וא״כ חייב ג״כ משום יבשה, והנה עיין בתו״כ פ׳ שמיני דנקט שם יכול אף חית הים ת״ל כו׳, ע״ש בהלכה ו׳ ז׳, ור״ל דשם לא תליא בהנך סימנים דיבשה רק שם תליא בסנפיר וקשקשת, ועיין בע״ז דל״ט ע״א גבי חמרא דימא שרי כו׳, ר״ל דסימני טומאה דיבשה יש לו אבל סנפיר וקשקשת יש לו, אך מלשון רבינו לא משמע כן, ועמש״כ רש״י חולין דקכ״ו ע״ב גבי עכבר הים דכתב שם דהוא מין דג, ועיין תוס׳ ב״ק דף נ״ה ע״א דמחלקים בין חית הים לדג הים, ועיין בהך דנדה דף כ״ב ע״ב גבי תנינים ע״ש ברש״י, והני הוה גדר חיה, עיין ב״ב דע״ד ע״ב אורזילי דימא ע״ש, ובזה י״ל מה דפליגי הירושלמי והבבלי, דגמרא דילן ס״ל בחולין דס״ז ע״ב דלויתן דג טהור הוא דיש לו סנפיר וקשקשת, ובירושלמי ספ״ט דשבת מבואר דטמא הוא, והטעם משום דס״ל דהוה בגדר חיה, והיינו תנינים כמבואר בגמרא.
פסוק ד:אך את זה לא תאכלו וגו׳ את הגמל.
שם פ״כ פ״ד, א־ג: מנין לרבות חלב בהמה טמאה, ודין הוא אסר בהמה טמאה אסר ענבים בנזיר, מה ענבים בנזיר עשה מה שיוציא מהם כמותם, אף בהמה נעשה את שיוצא מהם כמותם. הין אם עשה את היין כענבים שהוא בגופן, נעשה חלב בהמה כבהמה שאינה כגופה וכו׳, ת״ל גמל גמל שני פעמים, אם אינו ענין לבשרה תניהו ענין לחלבה.
כל זמן שלא יצא המשקה אם יש עליו שם משקה, עיין תו״כ פ׳ שמיני פ״ב (פ״ג) [פ״ד] גבי יין בענבים הוי בגופן, ר״ל דחל עליהם שם משקה בגופן, עיין פסחים דל״ג דאם מפקיד פקיד, ועירובין דף מ״ו ותוס׳ חולין דפ״ז ע״ב ודקי״ז ע״ב דלא ס״ל כן, וס״ל דגם בזה אין שם משקה עליהם בזמן שהם בפרי, ועיין בתוס׳ מעילה דף. י״ג ע״א גבי חלב ושבת דף קמ״ד גבי סוחט ורש״י חולין דף ק״ט ע״ב גבי חלב זה מחלוקת בשני פירושים ברש״י שבת דף צ״ה וכו׳.
פסוק ט:במים בימים ובנחלים אתם תאכלו.
שם, פרשה ג, פ״ד, ב: מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים וכו׳, עד שאתה מרבה מים שבבורות, ת״ל ׳במים׳. עיין בירושלמי פ״ז דסנהדרין דמרבה זה מהך ו׳ דוכל ע״ש.
פסוק ט:ת״כ, שם, ו: תאכלו; לרבות את הטהור שבמעי הטמא, יכול אף טמא שבמעי הטהור, ת״ל ׳אותם׳ וכו׳, ׳תאכלו׳, לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא. יכול אעפ״י שנימק, ת״ל ׳אותם׳.
עיין בתו״כ פ׳ שמיני מה דמרבה שם להיתר טהור שנכבש עם הטמא ואוסר אם נימק, ועיין בתוס׳ כאן, ונ״ל דר״ל דהך דמבואר בתרומות פ״ט דשלמים אינם בולעים.
פסוק י:ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם.
ת״כ, פ״ג, ז: חיה; זו חית הים, הנפש, להביא את הסירונית, יכול תהא מטמא באהל כדברי ר׳ חנינא, ת״ל (במדבר יט, יד): זאת. עיין לקמן פ״ו ובפ״ח בזה, ובאמת למ״ד דבעי דוקא ישראל איך שייך זה, אך י״ל כאן כיון דמבואר ברוחות דמגדלין מאדם, א״כ נ״מ אם ישראל בא על זה וילדה מה היא, וכמו גבי בא על עכו״ם, ועיין בירושלמי פ״ג דנדה בזה.
פסוק יג:ואת אלה תשקצו מן העוף וגו׳.
ת״כ שם, יב: תשקצו; ולאסור צירם וכו׳ ואת ביציהם ואת עורותיהם ואת עירוביהם. עיין שבת דף ק״ח ובירושלמי שם הובא בתוס׳ חולין דף ע״ז וכ״מ, ומ״ש הרמב״ם פ״א מהל׳ כלים ע״ש.
פסוק יג:וגם נ״מ לעור של שליל דרבינו פסק לעיל פ״ד הלכה כ״א דחייבים עליהם גם משום איסור, אם לגבי בשר וחלב יש עליהם ג״כ שם גדי, די״ל דרק גבי נבלה דיש ריבוי לזה בתו״כ ולא לגבי בשר וחלב.
פסוק יג:(רמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פ״ב הכ״ה ריסק נמלות כו׳), עיין לקמן בדברי רבינו פ״ד ה״ב דס״ל דגבי טמאה ליכא נבלה, ע״ש בה״ה, ואפשר לומר דרבינו ס״ל כמו שהובא בתשובת הרשב״א ח״א סימן תקי״ג בשם ירושלמי לרבות הריסוקין מלא תאכל ע״ש, ועיין בת״כ פ׳ שמיני תשקצו לאסור כו׳ עירוביהן ע״ש, וקשה הא כבר מרבה שם מן ושקץ לרבות עירוביהן, אך נ״ל דר״ל כגון ריסוקין, ועיין בירושלמי נזיר פ״ו לרבות את הצרופין דיש על זה לאו בפ״ע, ונ״ל דהלאו הוא הך דבל תשקצו, עיין במעילה די״ז ע״א, ומש״כ הרמב״ן ז״ל בספר המצות בשורש ט׳ ע״ש, וס״ל לרבינו דזה הלאו רק על שרצים מרוסקים ולכך נקט רק מרוסקים, ואף דבירושלמי נזיר מבואר שם דאף על אחד אם הוא כזית חייב משום נבלה, י״ל דהירושלמי ס״ל שם דגם בבהמה טמאה חייב משום נבלה כמבואר שם בירושלמי וכו׳.
פסוק יג:שם. לא יאכלו שקץ הם.
ת״כ, פרק ה, א: לא יאכלו; לחייב את המאכיל כאוכלו. עיין בירושלמי פ״ב דפסחים ופ״ג דערלה, ובאמת כאן ר״ל דסחורה להאכיל אסור וכמו…, ובאמת כך כיון דזה חידוש, עיין ע״ז דף ס״ח ע״ב, ולא שייך בו גדר נהנה רק האיסור שלא לאכלן ולא על הפועל כיון דליכא על זה הנאה…, וא״כ אף לאחר ג״כ חייב כמו מטמא לכהן לשיטת הרמב״ם, וכן גבי מלביש כלאים ע״ש.
פסוק כו:לכל הבהמה וגו׳.
שם, פרשה ד, פ״ד, א: לכל הבהמה; להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא וכו׳. עיין דף ע״ד בהך דר״ח ורבה ותוס׳ דף ע״ב ע״א, ועיין תוספתא שבת פט״ז מבואר דיש אבר מן החי בבן ח׳ ע״ש. ועיין מ״ש תוס׳ זבחים דף ס״ט ע״ב.
פסוק כו:ת״כ שם: טמאים; מלמד שמצטרפים זה עם זה.
עיין בהך דחולין דף קכ״ח ע״ב ובדברי רבינו בהל׳ טומאת מת פ״ב ה״ג ע״ש, ועיין בתוס׳ מעילה דף ט״ז ע״א ד״ה מיתיבי דס״ל דאם חלקו פקע שם טומאה מאבר מן הנבלה, ועיין בת״כ פ׳ שמיני בפי׳ הראב״ד דס״ל דהך דחולין דף קכ״ח ע״ב זה רק באבר שהוא כך אבל אם נחלק טמא להיפך משיטת התוס׳ שם, אך מן הירושלמי פ״ז דנזיר מבואר להיפך דאם חלקו טהור, ועיין בתוספתא דאהלות מבואר דאבר מן הנבלה שאין עליו בשר כראוי בנבלות ובשרצים טהור, הרי חזינן דטעם משום דחסר שיעורא ולא משום דבטל שם אבר מעליו, דהרי גבי אדם הוא טמא למגע ולמשא וכו׳.
פסוק לא:אלה הטמאים לכם בכל השרץ וגו׳.
שם, פרשה ה, פ״ז, ב: טמאים; לרבות ביצת השרץ וכו׳.
עיין בתוס׳ חולין דף קכ״ו ע״ב ד״ה יכול מה דמקשה למה לן קרא, אך באמת ס״ד בלא קרא הוי אמינא דכל זמן שלא היה בו חיות לא שייך לומר עליו שמת, ועיין מ״ש הראב״ד ז״ל בתו״כ בפ׳ שמיני, ולכך צריך קרא על זה וכו׳.
פסוק לב:מכל כלי עץ וכו׳.
שם, פרשה ו, ד: או יכול שאני (מרבה) [מוציא] השולחן והטבלא והדולפקי, ת״ל ׳לכל כלי עץ׳ ריבה וכו׳, אף אני מרבה השולחן והדולפקי, שהם משמשים את האדם ואת משמשי האדם. עיין בירושלמי פי״ז דשבת, ע״ש בזה.
פסוק לב:שם. או בגד או עור.
ת״כ, שם, י: מה בגד מין הגדל בארץ, אף עור מין הגדל בארץ. ואף דעוף ג״כ נתמעט כמ״ש הרמב״ם ז״ל. ועיין עירובין דף כ״ח אם נקרא גדל בארץ, אך שם נתמעט רק בגדר כלי וכאן נתמעט אף מדין מדרס ושאר דבר.
פסוק לב:שם. אשר יעשה מלאכה בהם וגו׳.
ת״כ, שם, פ״ח, ז: או יכול שאני מרבה את חפויי כלים, ת״ל ׳בהם׳ פרט לחפויי כלים.
עיין במ״ש הראב״ד החילוק בין תיק לחיפוי בפירושו לתו״כ פ׳ שמינ דזה למשמר טמא, וזה לנוי טהור. ועיין שבת נ״ב ע״ב, ועיין בתוספתא הובא בר״ש פט״ז [כלים] שם דתיק של ס״ת טמא, ועיין מגילה כ״ו ע״ב לנטורי ע״ש וכו׳, והנה באמת הך מחלוקת דב״ש וב״ה בכלים פכ״ה מ״ד ג״כ דזה רק לנוי ספרים והוי רק חיפוי, אך ב״ש ס״ל דגם לחיפוי טמא כדמוכח בתוספתא הובא בר״ש פכ״ו מ״ו ע״ש בזה, וכן ר״מ דהוא מתלמידי ב״ש ס״ל כן בסנהדרין דף ס״ח ע״ב בתוס׳ וסוכה דף י״ב ובכלים פכ״ו מ״ב ע״ש בזה.
פסוק לב:שם. במים יובא.
ת״כ שם, ח: במים יובא; כולו כאחת. יכול מקצתו, ת״ל ׳ובא השמש וטהר׳, מה טהרה אמורה למטן ביאת שמש כלו כאחת, אך כאן ביאת כלי כלו כאחת.
עיקר הגדר בטבילת כל הגוף אם ר״ל דלא מצטרפי או משום דאין שם טבילה לחצאין כלל, וזהו כונת התו״כ פ׳ שמיני כולו כאחת מביאת השמש, ר״ל דכל זמן שלא שקעה כולה אין עליה שם שקיעה כלל, ועיין ברש״י קדושין דף כ״ה ע״א בד״ה אף כל דמשמע ממנו דהטבילה בעי שיהא לכל האברים בפרטיות לא לכל הגוף, דאל״כ מה שייך לומר דכל הלשון א״א להטביל וטבילה למקצת לא אשכחן, ומה זה הא זה בגדר הגוף ומה שייך זה לפרטיות האברים היכא דאין נ״מ לדין, וכו׳. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב״ש וב״ה באהלות פי״א מ״ג אם אדם הוא דבר מצטרף או דבר עצמיי, ועיין בסוכה דט״ז ע״א גבי מיטה אם מהני טבילת חצאין ובגיטין דף ט״ו ע״ב גבי ידים טהורות לחצאין, ובתוספתא חגיגה פ״ג מוכח דמה דאמר במשנה שם דף כ׳ ע״ב דבקודש מטבילין שניהם, ר״ל דלא מהני רק בב״א דשניהם הוה דבר אחד ואין טבילה לחצאין וכו׳, עכ״פ זה הוה מחלוקת אם הגוף הוה בגדר צירוף או בגדר עצם, ועיין שבת דף פ״ג ע״ב גבי נדה ישנה לאברים, ובדברי רבינו בהל׳ משכב ומושב פ״ח ה״ד ובהשגות שם ושם אבאר זה, וא״כ יהיה נ״מ גבי מעוברת לזה.
פסוק לב:שם. במים יובא וטמא עד הערב וטהר.
ת״כ, שם, ט: הא כיצד, טהור לחולין מבעו״י ולתרומה משתחשך. עיין בירושלמי פ״ג דחלה, ועיין בחולין דף קכ״ח ברש״י ע״ש, ועיין בירושלמי פ״ה דסוטה … ר״ל אם טבול יום הוה דבר חדש בתרומה, או שנשאר על זה שם הראשון של טמא, וכן נ״מ אם במע״ש לקח תרומה ונטמא בטבול יום, אם יכולים לפדות אם … בטומאה מע״ש … שזה…
פסוק לג:ואתו תשברו.
שם פרשה ז, יג: אותו תשבורו, יכול ישברנו ודאי, והרי הוא אומר בזב: וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר, יכול ישברנו ודאי ת״ל אותו תשברו, אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרס של זב, ק״ו ומה אם הנוגע בזב החמור אינו טעון שבירה הנוגע בשרץ הקל אינו דין שלא יטעון שבירה, וא״כ למה נאמר אותו תשבורו, מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו. כונת שבירה אי צריך דעיין בתוס׳ חולין דף נ״ה וזבחים דף צ״ד וצ״ה ושבת דף צ״ו וכ״מ, ובשיטת הרמב״ם דמחלק בין כלי חרס דשם יש גסטרא, אך נראה כך, עיין בתוס׳ חולין ע״ב ע״ב וע״ג, ומ״ש בזה בהל׳ סוכה ובהל׳… דרק אם נשבר מאליו אז יש גיסטרא אבל אם שברו בכונה אז טהור, והנה כאן נקט קרא ׳תשברו׳, ר״ל בידים דוקא אז נטהרו, וכן מוכח לשון המשנה בפ״ב דכלים וכן גבי תנור יתץ דוקא בידים אז נטהר. והנה באמת בקרא גבי זב נקט רק ישבר, משמע לא ע״י אדם ובכונה, וא״כ הת״כ ס״ל דגם מעצמו מהני … ולא נטמא, וכן נ״מ אם לסלק ממנו הטומאה או שלא יקבל טומאה, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ כלים גבי מפץ ע״ש בזה.
פסוק לג:ת״כ, שם: ואי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו. עיין תוס׳ פסחים דף ל״ג ע״ב וכ״מ.
פסוק לג:מאן דס״ל דפחות מכביצה מקבלת טומאה, אך אינה מטמאה אחרים עד שיהיה בה כביצה, עיין תוס׳ שבת דף צ״א ופסחים וב״ק וכ״מ, אם היה לו ב׳ חצאי ביצים שקבלו טומאה אם מטמאין אחרים, וזה ר״ל בזבחים דף ל״א ע״ש ברש״י ותוס׳ ובעדיות פ״ג וכ״מ. ועיין בדברי רבינו בהל׳ טומאות אוכלין פ״ז הי״ד והי״ז גבי אוכל פרוד דמצטרף לטמא טומאת אוכלין אחרים ע״ש בהשגות, ופליגי בזה דרבינו ס״ל דרק שני חצאי כביצה אז מצטרף לטמא אחרים אף שאינם דבוקים דכיון דיש בכ״א כזית כמבואר בכ״מ לכך חשיבא וכו׳. אך באמת גבי צירוף לטמא אחרים תלינן כך, אם מה דקיי״ל דאף דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה, אך אין מטמא אחרים כמבואר בכ״מ, אי משום דאין פחות מכביצה יוכל לטמא אחרים מחמת החומר, או מחמת הצורה, דפחות מכביצה לא קיבל עליו טומאה רק לעצמו ולא לטמא אחרים וכו׳, עכ״פ גבי צירוף לטמא אחרים בכביצה, אף אם נעשה גוש יהיה ג״כ נ״מ במ״ש, אם מחמת כמות או מחמת איכות, דאי מחמת איכות אז צריך דוקא שיהיה הפחות מכביצה היה בתחילה כביצה בזמן שקיבלו הטומאה, ועיין זבחים דף ל״א ע״ש ברש״י ותוס׳ ופסחים דל״ג ע״ב בתוס׳ מ״ש מדברי התו״כ דאי אתה שובר אוכל לטהרו, ור״ל כך דמ״מ איכות הטומאה נשאר עליהם, ואם אח״כ יצטרפו יוכל לטמא אחרים.
פסוק לה:תנור וכירים יותץ.
שם פ״ח, פ״י, ה: תנור; שומעני בין חדש בין ישן, ודין הוא טימא כלי חרס וטימא תנור, מה כלי חרס משתיגמר מלאכתו אף תנור משתיגמר מלאכתו. דברי רבי אלעזר וכו׳. … תנור חדש מיקרי קודם היסק, דזה מלאכתו, וגם כ״ח חדש הוה קודם שנשתמש בו…, ועיין בר״ש, ונ״מ למה דמבואר בתוספתא הובא ברמב״ם ובר״ש דאם הוסק ללבן אונין לא מיקרי תנור גמר, משום דזה לא לאפות רק ליבש. ועיין ע״ז דף ל״ח, אך דהוא מחמת גמר, שהוא שפיר דמי גמר, מ״מ לא מיקרי תנור רק אם נעשה מלאכה. ועיין בכלים דיש ב׳…, והטעם הוא דזה מחובר רק דגזיה״כ שיטמא, עיין שבת דף קכ״ה, ועיין תוס׳ ב״ב דף ס״ה ע״א לכך רק אם יש עליו שם תנור וכל זמן שלא הוסק למלאכה של תנור לא מיקרי זה, ועיין במשנה גבי תנור של מתכת ובפיה״מ וברא״ש בזה.
פסוק לה:ת״כ, שם. אי מה כלי חרס כשמו אף תנור כשמו. דתחילה הם כלי אדמה כמבואר בכ״מ בזה.
פסוק לו:אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור.
שם, פרשה ט, א: אי בור, יכול אף בור שבספינה יהא טהור, ת״ל ׳מעין׳. מה מעין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע.
מה שהקשה דשבת ל״ה ע״א [אמר רב, מעיין המטלטל טהור וזה באירה של מרים. והרי בתו״כ אמר אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת״ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע]. מעין המטלטל זה הוי כמו מחובר כיון דהמציאות כן, וכמו כרם מטלטל בירושלמי פ״ז דכלאים ה״ו ויש כרם מטלטל, ובעירובין ל״ג רה״ר מטלטל, גם י״ל כשבת ל״א ע״ב ועירובין נ״ה ע״ב ע״פ ד׳ יחנו, ולא הוה גדר סילוק וסתירה, ובירושלמי פ״ז דשבת ופי״ב קאמר דהוי כמו לעולם, וה״נ כן [גבי בארה של מרים הוי כמחובר], ולכך לא הביא הרמב״ם ז״ל זה.
פסוק לו:שם. מקוה מים וגו׳.
ת״כ, שם, ד: פרט לשנפל לתוכו מי כבשים ומי צבעים ושינו את מראיו דברי ר״מ, שהיה ר״מ אומר, כל הפוסלו בשלשת לוגים, פוסלים אותו בשינוי מראה. ירושלמי פ״ב דערלה, ועיין שבת דף קמ״ד ע״ש.
פסוק לו:שם. ונגע בנבלתם יטמא.
ת״כ, שם, ה: ונוגע בנבלתם יטמא; הלל אומר אפילו הם בתוך המים. עיין נדרים ע״ו ע״א ע״ש.
פסוק לז:אשר יזרע טהור הוא.
ת״כ, פרק יא, ב: מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו, ת״ל ׳אשר יזרע טהור׳. יכול אע״פ שלא השרישו, ת״ל ׳הוא׳. דזריעה נקרא תיכף, עיין מנחות דף ע״א, ועיין רש״י פסחים דף כ״ה, וחולין דף ק״כ…, ועיין נדרים דף ע״ה וע״ו.
פסוק לז:ת״כ, שם, ז: לא אם אמרת במים שנעשין אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים וכו׳.
עיין באז״ג הל׳ מקוואות ואכמ״ל, ובפיה״מ בהקדמה לסדר טהרות ור״ש ע״ש מ״ש.
פסוק מג:אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. עמ״ש ביומא דף פ׳ ע״ב ובכריתות דף י״ג ע״ש, וקרא אמר דבמגע לא מטמא אבל באכילה מטמא, ור״ל בלא שנגעו בטומאה, רק כן הדין דאם שקצים שאינם מן ח׳ שרצים מ״מ באכילה נטמא, אבל אם אכל חלבם ודמם טהור, וכה״ג ס״ל להרמב״ם בפה״מ טהר׳ פ״א ועוקצין דאם אכל חלב שלה ג״כ טמא וכן בעוף טמא וא״ש.
פסוק מג:ת״כ, פרשה י, פי״ב, ג: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ… יכול יטמאו טומאה חמורה, ת״ל ׳ולא תטמאו בהם׳. … כך לא תטמאו, או אינם מטמאים במגען כמו בח׳ שרצים או דגם אינם פוסלים ע״י אכילה, כן ר״ל. ועיין לעיל בפ״ה גבי ח׳ שרצים שם אמר דלא רק טומאות גויות, רק טומאה גמורה, אך מ״מ י״ל דגם טומאות גויות יש בהם מה״ת היכי דלא נגע בו, רק אחרים האכילוהו… נ״מ דצריך דוקא פרס ולא כזית כמו גבי נגיעה …
פסוק מג:ת״כ, שם: יכול לא יהו פוסלים את הגוף, ת״ל ׳ונטמתם בם׳. יכול אף דמם וחלבם כיוצא בהם, ת״ל ׳בם׳, בם אתה מטמא, ואי אתה מטמא בדמם וחלבם. הנה לפי מה דמבואר כאן יש דין חדש ד… שרצים אם אכלן מטמא גוף, וכמו גבי אוכלין טמאים וממעט מזה דם וחלב שלהם, ועיין ברמב״ם בספ״ד מהל׳ אה״ט דלא משמע כן, אך שם ר״ל בטומאת מגע בלבד ואכמ״ל. ועיין כריתות דף י״ג מוכח ג״כ הך דין ע״ש.
פסוק מו:זאת תורת הבהמה והעוף וגו׳.
ת״כ, שם, ו: ולמה בא להבדיל לא בלבד השונה אלא ביודע אי זה טמא ואי זה טהור.
(רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פ״א, הלכה א, מ״ע לידע כו׳), עיין בה״ה שכתב הטעם מחמת אכילה, אך באמת מכאן מבואר וכן בתו״כ דהידיעה בעצמה הוא מצוה בסוף פ׳ שמיני אלא ביודע איזה טמא כו׳, לכאורה משמע הטעם משום תקלה, וכ״כ בזה אם לעשות פעולה שלא יהא תקלה אם זה הוה מה״ת וכו׳, ועיין בחולין דס״ב ע״א דנקט שם בקי בהן ובשמותיהן וכו׳ אך באמת בהני הטעם כיון דבזה אזלינן בתר ההוראה דצריך מסורת כמבואר בחולין דף ס״ג ע״ב ע״ש בהך דקאמר נאמן הצייד לומר עוף זה טהור, ור״ל אם אומר שעוף זה הוא ממין כך ואנו יודעין שאותו המין הוא טהור, ועיין בתוספתא דע״ז פ״ה דנקט שם נאמן הצייד לומר עוף זה טמא ועוף זה טהור ע״ש ובתוספתא פ״א דבכורות, ר״ל דצריך לידע איזה עופות טמאים ואיזה עופות טהורים, וכעין דאמר בירושלמי ספ״ב דנדה וכו׳. אך באמת כך דס״ל לרבינו דיש נ״מ לבין סימני בהמה לסימני עוף דגבי בהמה הסימנים הוא הטהרה שלה מחמת גזיה״כ, וזה מה דאמר בגמרא ב״ב דף ט״ז בראתי שור כו׳ ע״ש ברש״י דר״ל דזה הוא המטהר, ועיין בהך דפסחים דק״ד ע״א בין טמא לטהור, ר״ל דהסימנים הם המבדילים או דהסימנים הם הגורמים הטהרה והטומאה, וכן בדגים כה״ג, ועיין בע״ז דף מ׳ ע״א גבי ראש ושדרה, אבל סימני עופות וסימני חיה לגכי חלבה זה רק הוה סימן איזהו הטהור ואיזה היא החיה וכו׳, והנה הני סימנים המטהרים צריך לידע אותם בלא הטעם דתקלה אבל שאר סימנים הוא הידיעה רק בשביל שלא יבוא לידי תקלה.
פסוק מז:להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו׳.
ת״כ, שם, ז: א״כ למה נאמר ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין טמאה לך לטהורה לך, בין שנשחט רובו של קנה, לנשחט חציו. וכמה הוא בין רובו לחציו, מלא שערה.
באמת הארכתי דשחיטה הוא בגדר הוראה לא פעולה ולכך צריך טבח חכם, ועיין חולין ד״ט ע״א וע״ש ברש״י, והרמב״ם בפיה״מ פ״ב דחולין ס״ל דגם בדיקה רוב סימן צריך חכם דוקא, וכן בדיקות סכין לא משום חשש בלבד רק הוא דין ומעכב וכו׳, אך באמת שאין לנו חכם ולא סמיכה לכך אנן קיי״ל דפגימה כ״ש אוסרת, וכן בעי דוקא רוב סימן לא בצימצום, עיין חולין כ״א וכ״ט ע״ב ודקכ״ג ע״ב דזה רק אם יש חכם סמוך אבל לדידן לא וכמו גבי בכור במומין שאינם מובהקין וגבי ראיית דם באשה דצריך דוקא סמיכה כמבואר בירושלמי פ״ו דנדרים וכו׳, וכן רוב מצומצם בשחיטה דזה יליף מקרא דתו״כ דלהבדיל ולהורות, אבל כעת שאין אצלינו סמוכים שוב צריך סכין חד וחלק וזה אינו בגדר שאלה והוראה כלל, וכן רוב גמור רק היא לדינא וכו׳.
