פסוק ג:מעלת גרה מגזרת גרון לשון גרגרותיך פי׳ מעלה המאכל בגרגרת לאחר אכילתה. ד״א לשון מים המוגרים מעלה את המאכל והמשקה המוגרים למטה בבטן.
פסוק ד:אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה מאחר שאין להם אלא סימן אחד של טהרה כגון חזיר גמל ושפן וארנבת אבל אותה שאין להם שום סימן של טהרה לא הוזקק הכתוב להזהיר עליהם לפי שהם מאוסים ומתועבים אפילו לאומות.
פסוק ו:ואת הארנבת יש אומרים שהיא מהדברים שלא ימצאו מהם זכרים וכן בת היענה ואין להשיב מכיענים במדבר לפי שהן נקבות כמו יעלים רחלים גמלים דובים עזים.
פסוק ח:מבשרם לא תאכלו. מן הנהרגים שבכך לא יצאו מכלל נבלה.
פסוק ח:ובנבלתם. של מתים עצמם.
פסוק יב:שקץ הוא לכם שלא לעשות בהם סחורה.
פסוק יב:כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא הזכיר שמות לדגים לפי שהן מכוסין מעין אדם.
פסוק יג:הנשר איגיל״ה ועל שם שמביט מרחוק נקרא נשר, מגזרת אשורנו. הפרס אשקופל״ה ועל שם שפורש כנפיו נקרא כן מגזרת אפרוש כפי ויפרוש כפיו.העזניה אורפרי״ש ועל שם עזותה ועקשותה נקראת כך.
פסוק יד:הדאה. וושטויי״ר מגזרת ידאה הנשר. וסימן דש חטין, פירש דאה נראית, בפ׳ שמיני.
פסוק יד:האיה אמר רבי עקיבא נאמר כאן איה ונאמר להלן דיה מה דיה האמורה להלן עשה בה את הראה ברי״ש שבפרשת ראה וסימנך רר בשרו, מין איה, אף איה האמורה כאן עשה בה את הדאה בדל״ת מין איה. ועל שם שמנהגה לישב באיים נקראת איה.
פסוק טו:ערב קורבי״ל מלשון ערב על שם שחרוריתו.
פסוק טז:בת היענה בלע״ז אישטרוצ״ה ועל השם עניה ומרודה והספדה קרואה יענה כדאיתא מספד כתנים ואבל כבנות יענה ולא צריך לאסור האם היא היענה דממילא לא אכלי לה שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל. ורבותינו ז״ל דרשו מכאן שביצת עוף טמא אסורה.
פסוק טז:התחמס ייא״י בלע״ז מגזרת חמס על שם גזל וחמס שבו.
פסוק טז:השחף אשפמר״א וי״א מוייסו״ן מוליד שחפת.
פסוק טז:הנץ. אישטויי״ר יש לו נוצה הרבה.
פסוק יז:הכוס. סויאט״ה נכסה מעין אדם ושוכן במקום שאין בו ישוב.
פסוק יז:השלך. קורמייאש״ה משליך ילדיו.
פסוק יז:הינשוף. קבנ״ט עף בנשף.
פסוק יח:התנשמת קלב״א שורי״ץ כל הרואה אותה ישתומם.
פסוק יח:הקאת לא נתפרש שמו, מנהגו להקיא מאכלו.
פסוק יח:הרחם פיא״ה מרחם על ילדיו.
פסוק יט:החסידה. ציגוני״א עושה חסידות עם חברותיה כמו שפרש״י.
פסוק יט:האנפה. היורו״ן בלע״ז תתאנף מהרה.
פסוק יט:הדוכיפת. הרופ״א הודו כפות כמו שפירש״י.
פסוק יט:העטלף גרו״ט עוף קטן עט ועף בלילה ואין לו עינים כדאמרינן בעלמא משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה.
פסוק כא:אשר לו כרעים לא כתיב לו קרי.
פסוק כב:הארבה לשון ריבוי.
פסוק כב:הסלעם יושב בסלעים.
פסוק כב:החרגל מתחרה ברגליו לנתר בהם.
פסוק כב:החגב מלשון ויסתבל החגב מנתר בעגבותיו ובכרעיו.
פסוק כג:וכל שרץ העוף לא כתיב בדגים ובעופות טומאת מגע רק שיקוץ לפי שעיקר יצירתה מן המים ולמים נחשבים וכן אמרו רבותינו כל אשר במים אין לו טומאה.
פסוק כו:לכל הבהמה אשר היא וגו׳ כולם מטמאות במגע ובמשא ואפי׳ שחוטות כדאמר לעיל.
פסוק כו:כל הנגע, יטמא להביא את הבהמה הטמאה שלא תהא שחיטתה מטהרת.
פסוק כח:והנשא את נבלתם מסיט ממקומו אעפ״י שלא נגע ובתרגום ירושלמי מתרגמינן נושא מסיט.
פסוק כט:על הארץ להוציא את שבים.
פסוק כט:החלד ביליט״א, ד״א מושטי״ל. העכבר רט״ו בלע״ז.
פסוק ל:הלטאה לוויראד״ה. החמט לימצ״ו.
פסוק לא:כל הנגע בהם נבלת שרץ טמא מטמאה בכעדשה שכן חומט תחלת ברייתו כעדשה.
פסוק לב:מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ להוציא את שאינו מטלטלו במילואו. או שק טווי וארוג ולא משיחות וחבלים.
פסוק לב:או שק טווי וארוג ולא משיחות וחבלים.
פסוק לב:אשר יעשה מלאכה בהם ולא תשמיש כסוי שאין עושין בתוכו כלום.
פסוק לב:במים יובא כולו כאחת מה טהרה האמורה אצל ביאת שמש כולה כאחת אף טהרה האמורה כאן כולה כאחת.
פסוק לג:אשר יפל מהם באחת מהם דוגמא ויקבר בערי הגלעד באחת מערי. אל תוכו פרש״י אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו והטעם הואיל ואין לו טהרה אלא שבירה חסה התורה להפסדו שלא יטמא מגבו כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הא יש צמיד פתיל עליו טהור דאי מטמא מגבו כל היום יהא טעון שבירה ושוב אין לו תקנה.
פסוק לג:ואתו תשברו לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי ועוד שדמיו קלים ואין בו חסרון כיס רק מעט.
פסוק לד:אשר יבוא עליו מים יטמא לא הזקיק הכתוב טומאה למיני אוכלין ומשקין וזרעים עד שיתקנם לצורך מאכל ונתינת מים הוא תחלת תקונם. ועיקר חשיבותם לצורך אכילה וכל משקה אי כל משקה יכול שאני מרבה מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות תלמוד לומר מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי ומוצא אני מי תותים ומי רמונים ושאר כל מי מיני פירות שיש להם שם לווי.
פסוק לד:בכל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש אף אני מביא את שהם תלושים מן הקרקע ומוצא אני את שבבורות ובשיחין ובמערות שאינן תלושין.
פסוק לה:וטמאים יהיו לכם לרבות אנשים ונשים וטף.
פסוק לז:אשר יזרע אשר ישרש בקרקע ללמד על זרעים טמאים שנזרעו והשרישו שהם טהורים.
פסוק לח:ונפל מנבלתם ולא מן העצמות והשינים והצפרנים והשער שלהם.
פסוק לט:וכי ימות מן הבהמה דוקא מתה אבל שחוטה טהורה אפי׳ טרפה.
פסוק לט:אשר היא כתיב ביו״ד.
פסוק מ:והאכל מנבלתה, והנשא את נבלתה דין אחד לשניהם זה נושא בחוץ וזה נושא בפנים. אין לומר לישתוק קרא מיכבס בגדיו קמא ולימא הכי והאוכל את נבלתה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב, הואיל והאוכל בא ליתן שעור לנוגע ולנושא כמו שפרש״י הוזקק הכתוב לפרש כל דין ודין בפני עצמו.
פסוק מג:ונטמתם בם חסר אל״ף דוגמא מחטו לי עגלות צב מרשית השנה לא יהל שם ערבי ותזרני חיל למלחמה. וי״א שהוא מגזרת ונטמינו בעיניכם פי׳ כאדם שאין בו דעת.
פסוק מה:כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים ע״מ שתקבלו מצותי. להית לכם לאלקים ולפיכך והייתם קדשים אפי׳ בע״כ.
פסוק מה:להית לכם לאלהים בעל כרחכם.
פסוק מו:זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים הטיל הכתוב עוף בין בהמה לרמש המים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה לחייבו בשני סימנים אי אפשר שהרי הוקש לדגים הא כיצד הכשרו בסימן אחד.
פסוק מו:ולכל נפש השרצת למ״ד יתירה כמו לכל כליו תעשה נחשת.
פסוק מז:בין הטמא ובין הטהר בבהמה ובשרץ המים ובעוף. אחר שפי׳ לך הללו פי׳ לך דין חיה ואח״כ דין היולדת וצרעת באדם ובבגד וכו׳ שבכולם שייכא טומאה.
פסוק מז:ובין החיה הנאכלת פרש״י בין שנולדו לה סימני טרפה וכשרה כגון ששחט הקנה ונקבה הריאה קודם שחיטת הושט, והיינו סימני טרפה [שנקבה הריאה] וכשרה משום דחיי ריאה תלוין בקנה. בין שנולדו לה סימני טרפה ופסולה כגון שניקבה הריאה קודם ששחט את הקנה והכי איתא במסכת חולין.
פסוק מז:ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה. שלימא סדרא דפרשת שמיני