א אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃ ג יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃ ד מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃ ה תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃ ו יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃ ז וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃ ח וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃ ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃ י נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃ יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃ יב נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃ יג נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃ יד שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃ טו אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃ טז תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃ יז תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃ יח יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ יט כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כ וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ כא וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ כב וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ כד וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ כה וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ כו וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃ כז וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
אז ערש"י אשר ישכון הענן צ"ל אשר יהיה הענן (במדבר ט' כ'), גאות עשה, (ישעי' י"ב ה'), וע' מהרש"א סנהד' צ"א:, ובידי משה פכ"ג כ' דביהושע (י' י"ג) וידום השמש, ובשוח"ט ורש"י, וע"ז כ"ה, דהשמש כל זמן שמהלכת אומרת שירה וא"ל יהושע שתהי' שותקת ותעמוד והוא יאמר שירה תחתיה, וז"ש אז ידבר יהושע ולא דיבר יהושע, אלא שאמר שירה על שביטל השמש משירה שלה, ול' ידבר הוא בשביל אחר, וכאן ג"כ מלה"ש היו רוצים לומר שירה ואמר ה' מע"י טובעים כו', א"כ ע"י ישראל ביטלו משירה לכן כשעלו מים כבר עבר זמן שירה דרק בלילה, ואמרו ישראל בשבילם, וז"ש אז ישיר את השירה דייקא פי' מה שהי' למה"ש לומר אמרו הם בשבילם: ובאור דוד על מג"א (א' א') כ' שאמר דוד בתהלים (כ"ח ז') בו בטח לבי ונעזרתי ויעלוז לבי ומשירי אהודני, שהי' בבטחון בעת צרה שיושע ועלה בלבו שכבר נושע וז"ש אז ישיר על זמן מוקדם. ועפרד"י וישלח דרנ"ח, עיון יעקב סנהד' צ"א., חו"י סי' רכ"ה, ומ"ש בזה בפ' שמות (א' א'). עי"ל דבסוטה י"ב: אותו יום כ"א בניסן הי' ואמרו מה"ש מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים כו', וזה ירמוז "אז" מאז שהושלך ליאור אמרו מה"ש ישיר משה שמוכן לומר שירה, והצלתו הי' מוכן אז כדי שישיר אח"כ שירה: ובהקדמה לשו"ת חדות יעקב ח"א הביא בשם הרה"ק יחזקאל מקאזמיר ז"ל על המד' אז ישיר רמז על תחה"מ, כי עיקר עבודה אמת ואמונה, ובקי"ס שראתה שפחה על הים כו' ל"ש אמונה, להכי רמז תחה"מ שזה הי' אמונה שהאמינו בתחה"מ:
ואגב אעלה מה ששמעתי מפה קדוש הגה"ק אדמו"ר ז"ל השפת אמת בהא דסוכות כ"ז: כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת כו', דיש אמונה ובחירה, ואמונה כל ישראל שווין אפי' הפחות יאמין בה' שהוא אחד, שאל"כ לאו בכלל ישראל הוא, ובחירה יש מעלות ומדרגות איש לפי גדלותו, ובזה"ק נקרא חג הסוכות צלא דהימנותא, ובאמונה הכל שווין, וז"ש כ"י ראוין לישב בסוכה אחת ופח"ח - והה"ק מראדזאמין ז"ל אמר דלהכי חותמו של הקב"ה אמת דא"א לזייף דאם יזייף אינו אמת, וע' שערי תורה שנה י"ב חוב' ד' סי' ט"ו, ודבר בעתו דרוש ד' לפסח:
פסוק א:
ויאמרו לאמור, והוא מיותר ע' אבן עזרא ואור החיום, ובספר פרפראות לחכמה כ', דק' דבחולין צ"א. ישראל מזכירים השם אחר ב' תיבות ומלאכים אחר ג', ואיך הזכיר ה' אחר תיבה א', וי"ל דבאמת כך התחיל השירה, "את השירה הזאת לה'" אחר ג' תיבות עש"ה, ובפרד"י בראשית דף ה'. וע"ע בזה"ק וילך רפ"ד:, ובכלי יקר כ' כי לא נאמר שם את השירה הזאת אומר אני וכו' ופליאה עצומה דהא שם נמי כ' את השירה הזאת בחקת (כ"א י"ז), ופלא שהעלם עיני' מזה ועוד כתב דרוש ע"ז וצע"ג:
פסוק א:
סוס ורכבו ערש"י ובויחי (מ"ט ו'), ולחמי תודה דקנ"ט דהרכיב חיגר ע"ג סומא, וע"ל (ט"ו כ"א):
פסוק ב:
עזי ערש"י יסיר עולו, צ"ל וסר מעליהם עולו בישעי' (י"ד כ"ה), עזי וזמרת בישעי' (י"ב ב'), ותהלים (קי"ח י"ד), מדוד דודי שה"ש (ה' ט'), וע' תרגום וא"ע, ובביצה כ"ה. ישראל עזין הן ובמהרש"א, ובאמ"כ וקו"ד חו"י סי' כ' אי' שרש"י הביא מקומות נקוד שורק עזו אליך בתהלים (נ"ט י'), וק' אמאי לא הביא שם עזו אליך אזמרה, והגם שהוא פסוק אחרון אבל עזי ממש כמו עזי בקמץ ונקוד שורק משא"כ עזו יצ"ע - ובכל"י עזו תוקף הדין ושם יה מדת הדין, אלי ואלהי מדת הדין, וזה לא כרש"י תשא (ל"ד ו'), ועזה"ק צו ל': אל בכל אתר חסד הוא, ובפמ"ג או"ח קי"ח מ"ז סק"ב האל הקדוש, (וע' פסחים קי"א. יפתח באל ויפסוק באל, וזה מקור מ"ש בב' וה' אחר תחנון אל ארך אפים כו' סלח נא כרוב רחמיך אל), ואלקים בשלימות מורה דין בזה"ק שמיני ל"ט:, ואחרי ס"ה., וירו' ברכות פ"ט ה"ה באלהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר, בין על מדת דין בין על מדת רחמים, וע' בפע"ח שער הק"ש פ"י, ובשלימות שם הוי' רחמים גמורים, ועתי"ט פ"ד מ"ה דסוכה אריכות בזה. וע"ס חסידים תשכ"ח מה שאמרנו בענין עולמות שבו נברא עה"ז ועה"ב, שמת לא יוכל להזכיר שם יה דכ' לא המתים יהללו יה (תהל' קט"ז י"ז), אלא כל הנשמה תהלל יה (שם ק"ז ו'), והוא מרש"י ישעי' (ל"ח י"א), וע"ש בהגהות מקור חסד, ונפ"ח אות כ' נ"ו:
פסוק ב:
אלי רש"י בכבודו נגלה והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה כו', והוא מפסיקתא, וכ"ה בזה"ק כאן ס"ד:, ויתרו צ"ד., וק' למה הראו באצבע, ומנ"ל שקאי אשפחה, וגם למה חלקו לב', דהול"ל זה אלי אלקי אבי אנוהו וארוממנהו, וכ' בשו"ת חוט המשולש בפתיחה, דבבכורים פ"א מ"ד גר מביא ואינו קורא שא"י לומר אבותינו, ועב"ב פ"א. בתד"ה למעוטי דר"ת ל"ה מניח לגר לברך בהמ"ז שאי"ל שהנחלת לאבותינו, ועטא"ח קצ"ט ור"מ פ"ד ה"ג מבכורים, וכל הנביאים התנבאו בכה ומשה בזה שראה באספקלרי' המאירה ערש"י מטות (ל' ב'), וכאן שכ' זה אלי ע"כ שהראיה הי' יותר מנביאים שנבראו רק בכה, ובב"ק מ"א. את בשר את הטפל לבשרו, וכ' אז ישיר משה ובנ"י את השירה, את ירבה הטפל, השפחות שהם מערב רב, ומוכח דראו יותר מנביאים, ולא יכלו לומר אלהי אבי שהם אינם מבני האבות, ודקדק דכולם משה ובנ"י וכן השפחות אמרו זה אלי ואנוהו, ואח"כ הוסיפו עוד משה ובנ"י סוף הפסוק אלקי אבי וארוממנהו, וג"כ הובא זאת בקיצור בשם הגר"א, וע' שבות יהודא על המכילתא: והר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר על מי שאינו סומך על צדקות אביו, רק בעצמו הוא חוקר אלקי ואומר זה אלי, עליו הכ' אומר ואנוהו, אבל מי שאינו עושה בעצמו כלום רק סומך שהוא מיוחס בן צדיק, ואומר אלקי אבי עלי' נאמר וארוממנהו מל' התרוממות, פי' זאת הוא גיאות שוטה וגס רוח, ועמש"ל בוארא (ו' ב'):
פסוק ב:
ואנוהו ערש"י ובר"פ לוה"ג פליגו רש"י ותוס' אי יבש פסול בדיעבד משום ואנוהו ועשו"ת חת"ס ח"ו בחי' על לוה"ג, ושבת קל"ג: זה אלי ואנוהו עשה סוכה נאה כו', אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום כו', ובסוכה כ"ח: מצוה לעטר הסוכה בכלים נאים, וראיתי בזה שיש הרבה מדקדקים ולא יחוסו על מעות לקנות אתרוג הדר וכדומה, אבל כשמגיעין למצות צדקה המה כאבן וזה שבא א"ש להוסיף אף שמהראוי להיות לו סוכה נאה, אבל לא זה הכל, העיקר מה הוא רחום וחנון כו', ועמ"ש בפרד"י נח מ"ו., ואי' הפשט בתהלים (כ"ב ז') ואנכי תולעת ולא איש, כי בין שונאי דוד היו רבים המדקדקים מאד במצות שבין אדם למקום, ובטרם לקחו אוכל לפיהם בדקו אם רמה לא הי' בו, אבל במצות שבין אדם לחבירו זלזלו ולא חדלו מלרדוף לדוד ולמרר חייו. וקרא אליהם דוד גם אנכי תולעת ולא איש, ומתולעת הלא אתם נזהרים, חדלו גם ממני, ועפרד"י ויחי שמ"ו., ושמות (א' א'):
ובשאג"א סי' ז' כ' דהחיוב להתנאות במצות ולהדר הוי מה"ת, אך ממהרש"א שבת ר"ד: משמע דלא הוי רק מדרבנן, וע' ב"ק ט': הידור מצוה עד שליש, ובבני יששכר מאמר שבתות מא' ב' אות ה', כ' ע"פ תיב"ע (י"ד ז') ושלישים על כלו ומיליתא תליתאה וצ"ב, וי"ל ע"פ ירו' הובא בר"ש כלאים פ"ח מ"ב שלא היו נוסעין בעגלה רק עם סוס א' עד שבא פרעה בימי יוסף הנהיג בשני סוסים, ופרעה שרדף ישראל בג' סוסים, וז"פ ושלשים ות"י מוליתא תליתאה היינו סוס כמו מולייתות של בית רבי שבת נ"ב. ופרעה הוסיף שליש בעבירה לרדוף אחר ישראל, וה' לקח ממנו נקם ומבחר שלישיו טבעו בים, ומשו"ה שרו זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות והידור מצוה שליש, וע"ע פ"ד מ"ג מתרומות עין יפה א' ממ' עין רעה א' מס' וחילוק שליש, וע"ש מ"ש בזה ובס' בית נאמן סי' כ"ה:
וראיתי עוד בירחון קול תורה מירושלים תרצ"ד חו"ה סי' ס"ג, שנסתפק בנוי מצוה אי עיקר המצוה שיהי' גוף המצוה נאה, אבל לפאר את המצוה בדבר חיצוני כגון זהב א"צ לנוי זה ואין ראי' משבת קל"ג: וכורכו בשיראין, דשם אסור לאחוז ס"ת ערום, וצריך מלבוש על הס"ת, הדין דצריך לכורכו בשיראין, אבל שיראין אינו נחשב נוי לקלוף ס"ת ע"ש, ואם נאמר כן יתיישב קו' האב"נ או"ח ג', בר"ה כ"ז. ציפה שופר בזהב פסול משום חציצה, הא קיי"ל בסוכה ל"ז. כל לנאותו אינו חוצץ ולהנ"ל א"ש דרק בלולב דמצוה לאגדו כסוכה י"א. האגוד יש בו שייכות למצות לולב משום ואנוהו, אבל זהב על שופר לא שייך לשופר - וע"ע בחלקת יואב קמא בהסכמת האב"נ ז"ל מ"ש בזה - וע"ע תפא"י זבחים פ"ג מ"ה, וחבלים בנעימים ח"ב סי' א':
פסוק ג:
איש ערש"י ובנח (ט' כ'), ומ"ש בזה בפ' בא (י"א ג'):
פסוק ג:
ה' שמו עמ"ש בזה בפרד"י חיי שרה דקנ"ה.:
פסוק ד:
ירה בים ערש"י ויצא (לא נ"א), ובפ' בא (י"ב ט"ז) מקרא קדש, ובאבות פ"ה מ"י י' נסים על הים ובפרש"י לא נתפרשו לנו, וק' שהוא במכילתא בשלח פ"ד, י' נסים א' נבקע הים וכו' וצ"ע:
פסוק ה:
תהומות ערש"י הסדר, ע"ס משנת חכמים דקכ"ו דבר נכון:
פסוק ו:
ימינך ערש"י וצל"ח פסחים נ"ו, ובנין יהושע על אבות דר"נ, פל"ג, ויען שמצוי לא העתקתי, וקו"ד חוב"י סי' כ' הביא הא ברש"י כ' אנכי לד' אנכי אשירה (שופטים ה,), לולי ה' (תהל' קכ"ד), עורי דבורה עורי ושופטים ה'), מדוע הכניס רש"י מתהלים בין ב' דוגמאות דשופטים, גם מדוע בחר משופטים ה' כ"ג וי"ב, והשמיט פסוק ז' עד שקמתי דבורה שקמתי, גם למה הביא בסוף מתהלים קל"ו ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל עבדו שיש בניהם תיבת כל"ח, ולא הביא מקל"ה שנ' בקרא אחד ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל עמו, וע' אמ"כ שהביא שיש גרסות ברש"י בדפוסים ישנים:
פסוק ז:
תשלח, ערש"י והגר"א אמר דכשלא כמדת בו"ד כשכועס אינו עושה מאומה עם כעסו, אבל מדת ה' תשלח חרונך וזה לבד יאכלמו כקש:
פסוק ח:
וברוח אפיך עפרד"י בראשית ל"ד. מ"ש מתולדות אדם פ"ב בח"ב דכאן כ' אפיך ביו"ד, ובבראשית (ג' י"ט) בזיעת אפיך תאכל לחם, קשה מזונותי' ש"א כקי"ס זה מלא בזיעת אפים וזה ברוח אפים. והוא מפסחים קי"ח. והחי' הרי"מ ז"ל אמר כמו בים דבנ"י היו בצרה מכל הצדדים והישועה בא באופן שלא עלתה על דעתם כן פרנסה בא ממקום שלא ידע מקודם. והה"צ מגאסטאנין ז"ל אמר קשה מזונותי' "של אדם" אם יצטרך לבוא לידי אדם אחר אז מר לו. וכן מצאתי במהרש"א ב"ב קט"ז. על קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מנ' מכות, דקדק בתוך ביתו דהיינו אף שיש לו מזונות אצל אחרים כיון דתלוי באחרים מכתו גדולה עש"ה:
פסוק ח:
נד וכן ביהושע (ג' י"ג) נד אחד, עי' בס' איל המלואים וקא"ק בזה, והובא מעשה בחוקר גדול שהיה על שמחה ושתה הרבה, והתפאר שיכול לשתות כל הים הגדול וצחקו כולם, ונתן טבעת עם אבן טוב' לערבון שאם ביום פלוני לא יקיים דברו יחלט להם הטבעת, ויהי כשוך חמת היין ממנו ויבהל על שטותו, אעפ"כ אמר שימלא דבריו ובא ביום המוגבל, ונאספו לראות מה יעשה המשוגע, אז פתח בחכמה פיו: אני אמרתי שאשתה הים הגדול אבל לא שאר נהרות, וידעתם כי כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א' ז'), ועתה אם תסתמו ותסגרו בעד הנחלים שלא ילכו לים הגדול, ולא יתערבו בים הגדול אקיים דברי ואשתה כל מי ים הגדול, ויתפלאו על חכמתו והחזירו לו טבעתו ועוד נתנו מתנות - ובמד' וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ולא אמר ויבקע הים, מלמד שכל מים שבעולם נבקעו שלא יזלו לי"ס (וע' י"ד כ"א, ורש"י וכל"י) וז"ש וברוח אפיך נערמו מים של ים סוף גם נצבו כמו נד נוזלים, כל הנחלים אל הים עמדו כחומה, וכן הי' בירדן:
פסוק ט:
תמלאמו ראיתי דשר של מצרים טען שלא היו במצרים ת"ל שנה, כמ"ש ומושב בנ"י במצרים ת"ל שנה (בא י"ב מ'), וזה תמלאמו נפשי ר"ל כמנין נפש, אריק חרבי כלו' אנכה מזה מנין חר"ב שהוא רד"ו שהיו במצרים, והיו"ד הוא השימוש:
פסוק ט:
אריק ערש"י ולעיל (י"ד ו') וברש"י לך (י"ד י"ח), וע' בפי' ברטנורא כאן שדרך רש"י לפרש במקום זה כך ובמקום אחר שינה פירושו, וע' הגהות רצ"ח ברכות ג'. שתמה דבפ' עקב (ז' י"ב), ושמר ה' פרש"י ושמר לך הבטחתו, ובישע' (כ"ו ב') כ' ושמר מלשון המתנה ע"ש, ובאמת לק"מ כמ"ש המהרש"א קידושין מ"ד. וז"ל ודע שגירסת רש"י מהופכת הכא מדהתם ואין לחוש לכך כי כן דרכו לפרש במקום זה כך וכו' ועמ"ש בהערות לח"א וישב דף רע"ב. וערש"י ב"מ ע"א. אדם הקורא לחבירו רשע יוריד עמו לחייו רשאי לירד לתוך אומנתו של חברו וכו', וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם כו', ובפירושו לקידושין כ"ח. כ' ג"כ כן דמותר לשנאותו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו עכ"ל הנך רואה דמה שרחק רש"י ב"מ קרב בקידושין בשתי ידים. וראיתי ע"פ צחות מ"ש שם בתוס' ב"מ מתשובת הגאונים אריד עמו לחיי' רשאי לשרוף שליש תבואתו, ותימה מנין זה, וי"ל דמי שקורא לחבירו רשע הוא בעצמו רשע דכל הפוסל במומו פוסל, קידושין ע'. ור"ר יהונתן ז"ל אמר על פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, דבגיטין ע'. אכול שליש ושתה שליש שאם תכאס תעמוד על מילואך, וז"פ צדיק שאינו כעסן יכול לאכול לשובע נפשו, אבל בטן רשעים שהם תמיד בכעס תחסר שליש, מפני הסכנה כדי שאם יכאס יעמוד על מלואו, לכן הקורא רשע שהוא בעצמו רשע רשאי לשרוף שליש תבואתו כיון דהוא רשע די לו פחות שליש:
פסוק י:
נשפת ערמב"ן מל' נשבת ב' ופ' מתחלפין וע' בשבת פ"ג מ"ג ולא יפקיענה דר"ל ולא יבקיענה ובתי"ט ונמצא גם להיפך ב' במקום פ' ברפ"ו דפאה, ופ"ד מ"ג בעדיות וע' יד מלאכי סי' רפ"ח:
פסוק י:
במים אדירים בת"א במיין תקיפין משמע דקאי על מים, ובמנחות נ"ג. משמע דאדירים קאי על מצרים וכ"כ בספורנו וא"ע, וברש"י שופטים (ה' כ"ה) כ' ג"כ אדירים על מים, וע' דברי שאול, וביחזקאל (ל"ב י"ח), ובנות גוים אדירים משמע שמצרים מכונים אדירים:
פסוק יא:
באלים בס' מלאכת הקודש להר"מ פלעקלס ז"ל האריך אי אלים שם קודש, ואברבנאל פ' בראשית כ' דקדש כמו אלקים, ומכל הפרשנים נראה שהוא חול, ובדברי שאול הביא ראי' מגיטין נ"ו: מי כמוך באלמים וע' מהרש"א וחלילה לשנות שם קדש לאלמים, וע' בהסכמת הח"ס על אלפס דפוס פרעסבורג דהרי"ף עיקר חדושיו מה שהשמיט ומזה ילפי' דינים ע"ש:
פסוק יב:
נטית ערש"י ומ"ש בקו"ד חו"ט סי' ט"ז, ובפסחים קי"ח. שלא רצה הים לפלטן כו', ובאוה"ח הק' הלא רואים בחוש שאין הים סובל מת, ובקד"ל כ' דטעמו דמיתה ע"י אכילת עה"ד, והים דלא נהנה ממנו אינו סובל, אך אדמה נתקללה מחמת קין, אבל ים לא חטא כלל, ומת הוא שקודם הי' חי, אבל ברשעים להיפך בחייהם קרוים מתים, וע"י מיתה יש להם עליה, דיש קידוש השם ומיתתם חייהם ויכול הים לסבול אותם:
פסוק יב:
תבלעמו ארץ, רש"י שזכו לקבורה, ובב"י יו"ד שס"ז הביא כל בו הרואה מת חייב לעמוד ולנהוג כבוד ואפי' מת נכרי חייב ללותו ד' אמות, והק' דרק מדרכי שלום כגיטין ס"א., וכ' ואפשר בנכרי חסיד, דאי' בסנהד' ק"ה. חסידי או"ה יש להם חלעה"ב, והב"ח כ' ולא נהירא, ומרש"י כאן שזכו לקבורה משמע שיש חיוב קבורה, דאם רק מפני דרכי שלום, וכאן מה דרכי שלום לקבור המצרים, ובגוף הדבר דגיטין דקוברין עכו"ם מד"ש, יש להעיר מטי"ד שס"ב מנין לקבורה מה"ת בקרקע ולא ליתנו בארון ויניחנו כך ת"ל כי קבור תקברנו ונותן מתו בארון עובר משום שמלין המת, וכ' בפרישה דכל שאינו קובר עובר משום לא תלין ואפי' במת שאינו תלוי, ומבואר ברמב"ן תצא דאף בעכו"ם עובר בל"ת וא"כ איך נאמר דאין חיוב קבורה בעכו"ם מה"ת דהרי עובר בל"ת, אמנם ברד"ק יהושע (י"ז כ"ז) כ' דרק מפני טומאת הארץ, הי' הנתלים נקברים ע"ש, וי"ל דרק בא"י ולא בחו"ל, וי"ל דלענין טומאת הארץ א"צ קבורה רק הטמנה כמ"ש במשה שהכה המצרי ויטמנהו בחול, ורק מדרכי שלום צריך קבורה:
ורבות עמלתי בזה לברר הדברים, ותמצית מדברי נדפסו בשמי בקובץ בינה לעתים חוב' א' סי' ה', בתצא (כ"א כ"ג) לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי, ופרש"י זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל בניו וכו', ונר' סתירה בדברי' מתחלה משמע דבכל אדם שייך ל"ת ואף בגוי, ואח"כ כ' ישראל, וברמב"ן משמע אף בגוים ומשו"ה צוה יהושע להוריד מלכי כנען מן העצים קודם בא השמש וע"ש ברד"ק (ח' כ"ט, וי' כ"ז), ומהא דיהושע נר' לכאו' ראיה לתשו' גנת וורדים יו"ד כלל ה' סי' ב' והובא בברכ"י יו"ד שנ"ז, דלא דל"ת הוא מיד בשקיעת החמה כי יהושע הורידם לעת בא השמש, אולם דעת רדב"ז שי"א דרק אחר כל הלילה עובר בל"ת, וע' חו"י קל"ט, ופ"ת שנ"ז סק"א, ורק מצוה מן המובחר לקבור קודם הלילה, וא"כ אין ראי' מיהושע דמסתמא עשה המצוה עצהיו"ט, וע' ביד אברהם שם, ומצינו גם בדאו' מצוה מן המובחר כמ"ש הר"מ פ"ד הכ"ה מתפילין מצוה מהמ"ב להניח תפילין כל היום מה"ת, ובזה"ק נשא קמ"ג: אדם ביקר בל ילין, ובעכו"ם דלא מקרי אדם לית בי' משום לא תלין ע"ש, והר"מ פ"ג ה"י ממלכים כ' דמלך מלין הרוגיו, ובחת"ס או"ח ר"ח הביא ראי' ממ"ב (ט' ל"ד) מדאמר יהוא פקדו הארורה הזאת וקברוהו כי בת מלך היא, משמע הא או לאו הכי הי' מלינה, וכן מה רבותא דדוד דכ' ויעש לו דוד שם שקבר המתים, הלא מחויב מה"ת לקבור הרוגי מלחמה, אלא ש"מ מטעם מלך הי' רשאי להניחם ע"ש, ובהפלאה כתו' ק"ג: בתד"ה אותו כ' דאפי' אי אין מלינין המת בירושלים מ"מ מלך שאני ע"ש, וברדב"ז ת"א שי"א כ' דוקא בהרוגי ב"ד איכא עשה ול"ת אבל במת סתם ליכא רק לאו, ולא הוזכר בגמ' ופוסקים רק כל המלין מתו עובר בל"ת, וע' אמרי בינה או"ח י"ג אות ב' שהביא מס' המצות מ' רל"א בשם ספרי דבכל מתים איכא עשה ול"ת, ואף דר"מ פ"ד ה"ו מאבל כ' רק ל"ת, כ' שם הלח"מ דנמשך אחר לשון המשנה אבל לעולם איכא גם עשה וכ"מ מרמב"ן תצא, וע' בהגהות מעשה אלפס במו"ק שהביאו כן בשם מבי"ט בקרית ספר פט"ו מסנהד' וחו"י קל"ח. ובאמ"ב הכריע דבל"ת עובר רק בכל הלילה ומ"ע עובר מיד בשקה"ח, ובמג"א ע"ב סק"ב משמע דבמקצת הלילה ג"כ עובר, וע' רמ"ה סנהד' מ"ו, ושו"ת דבר שמואל נ"ו, ושד"ח אסיפות דינים מער' אבלות אות פ"ד, ומער' ל' כלל ט' הביא ס' מחזיק ברכה סי' תקכ"ו, ועין זוכר מער' ל' כרדב"ז דאינו רק כל הלילה, וע' חכ"א הנהגת ח"ק אות י"ב ושאגת ארי' החדשות סי' ו', ויד שאול שנ"ג, ובאמת צ"ע מסנהד' מ"ו: רמז קבורה מה"ת מנין כי קבור תקברנו, ורמז הוא דרבנן, ע' מו"ק ה'. רמז לציון קברות מה"ת, והוא רק מדרבנן ע' נדה נ"ז. וב"ב קמ"ח. מנין מתנת שכ"מ מה"ת וכ' תוס' דלא מה"ת, ותענית ב': רמז לניסוך מים מה"ת, ורק הלמ"מ בד"ג:, ובתוס' מו"ק ג': ד"ה ניסוך דאסמכתא הוא, וסנהד' י'. רמז לעדים מה"ת, ועיקר לימוד מלא תענה ע"ש, אך הגאון מסטאניסלאב ז"ל בשו"ת אמרי דוד סי' מ' כ' שצריכים אנו לקבל דברי הפו' וע"ע במנ"ח וקומץ מנחה מ' תקל"ז אי בב"נ הוי המצוה ל"ת, וג"כ הביא רמב"ן דבא"י איכא ב' לאווין ל"ת ולא תטמא את אדמתך, ובחו"ל רק ל"ת ונ"מ לדינא דבא"י אסור להלין אף ב"נ ובחו"ל מותר ע"ש, ובתרגום שני אסתר (ט כ"ג) נראה אף בחו"ל ובב"נ איכא ל"ת, ובר' בחיי כ' ג"כ דלא תלין רק בא"י, ובחינוך תקל"ז כ' נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ועשו"ת אבני חפץ צ"ז בזה:
ושמעתי מהגה"ק מסאכאטשוב ז"ל בעל אב"נ דאע"ג דכ' כי יקבר יקברנו ביום ההוא, מ"מ כיון דקבורת מת ילפי' מעגלה ערופה, ובע"ע כפרה כתיב בי' כקדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר יום וא"כ הלילה שלאחריה בכלל יום, וע' מג"א תרפ"ז סק"ג שכ' דאפשר לקברו בלילה ע"ש, ובס' נפ"ח שם דעכצ"ל דקבורה מכפרת לקדשים מדמינן לי' שהלילה הולכת אחר היום, וע' יראים סי' רנ"א, יעיר אוזן ערך ל"ת אות כ', ומנחת פתים יו"ד שיירי מנחה סי' רס"ג סעי' ה', אמנם בש"ע הרב ה' יו"ט תצ"ה בקו"א אות ג' מבואר להיפך ולחלק בין לאו לעשה, והגאון בעל כל"ח ז"ל כתב לי דנראה פשוט דבב"נ ל"ש העשה כלל כיון דאינו חייב בקבורה אינו בכלל העשה ולכן מוכרח רמב"ן לומר משום לאו דלא תטמא את אדמתך, ובפרט דרמב"ן סובר דגם הלאו ל"ת ליכא בב"נ, וע' בספרו חמד"י בקונ' נר מצוה ל"ת ס"ו שהביא התרגום שני דעברה על מה דכ' באורייתא, והא היא לא צותה לתלות המן רק אחשורוש, ולרמב"ן נר' מבואר דלאווין אלו אינן רק במלין הרוגיו אבל אין אזהרה על ישראל שלא להלין מת אחר, כי רק על מתו חייבו התורה, ואולי י"ל כיון דהמלך עשה כל זה משום כבוד אסתר הו"ל כאלו הי' הרוג שלה, ויש עליה עבירת ל"ת, ומדוקדק דשאלו על אסתר ולא שאלו על מרדכי, ויהי' מזה ראי' לרמב"ן, וע"ע בכל"ח בחקת אות ב'. ובזה"ק אמור פ"ח: בגין דמותא דישתהו כ"ד שעות דאינון יומין ולילה בלא קבורתא כו', הרי מפורש דרק במעת לעת, וע"ע בבאורי מהרש"ל לסמ"ג לאווין קצ"ד, וע"ע במחצה"ש תקכ"ו סק"כ דגם בנפל עוברין בל"ת וזה כוונת המג"א שם, וע' בינה לעתים מהיע"ד הל' יו"ט:
ובהגהות אשרי פג"ה סי' ט"ז מוכר טרפה בחזקת כשר אסור להתעסק בקבורתו ואפי' כלבים אוכלים בשרו, והנה אם רשע בשאר איסורים אם מחויבים לקברו נסתפקו האחרונים, ולכאו' ראי' מהא דצוה לקבור איזבל המרשעת, אך כאן פירכא בצדה דכ' כי בת מלך היא משמע דלולי זאת ל"ה צוה לקברה, אולם לכאו' ראי' מיהושע דצוה לקבור המלכים, והיו רשעי עכו"ם, אכן להנ"ל א"ש דיהושע רק למצוה מן המובחר עשה ומן הדין פטור, וע' בשמים ראש סי' ס"ד, - ומצאתי בירו' פ"ח ה"ב מתרומות מעשה בטבח שהי' מאכיל נבלות וטריפות וכו' ארכינן דמדידהון קאכלו כו', וע' בציון ירושלים ציין הג"א ובש"ר הנ"ל, וכ"ה בויק"ר ואו"ז הגדול ח"א הלכה ג' וה', ותמ"ו בסופו, וכ"כ בהג"ה לירו' פ"ב ה"ג מע"ז, וצ"ע על הכסא דהרמנא שלא העיר מאו"ז:
וראיתי עוד בס' מאורי אור להגר"א ווירמיש ז"ל ממיץ דהעלה דכל איסור לינה רק מדרבנן, דרק בתלוי כתב קרא אבל בסתם מתים יכול להמתין וכ"מ בפ"ח משמחות דהי' מעשה וחי כ"ה שנים והוליד, וכ"ה בשס ס' הזכרונות וכן בעירו אירע שאחר י' שעות לקבורה תחי רוחו וחי שנים רבות, והל"ת אינו רק אסמכתא בעלמא כמ"ש ביומא י"ט: השח שיחות חולין ורומז בק"ש עובר על ל"ת, וגם הרמב"ם לישנא דמתניתן נקט, ורק רבנן גזרו בכל מתים משום בזיוני או כפרה, ועוד טעמים בזהר אמור, וקדמונים כ' שהחיצונים נדבקין בגוף ישראל וזה ל"ש בגוים ויהושע רק משום כבוד מלכות עשה עש"ה, ונפלאתי מראות איך הוציא המשנה מפשטה, דאף בכל מתים יש ל"ת, וכבר מחי מאה בעוכלא החת"ס יו"ד של"ח שאחד רצה לומר כן, וגם הביא מדו"ז הגר"י עמדין ז"ל דמקרה כזה א' מאלף וכמו חוני המעגל ע"ש שהעלה דכל המהרהר בזה כמהרהר אחר שכינה. ומצאתי ג"כ בשו"ת חיים שאל ח"א כ"ה דהשיב ג"כ בזה דלא חישינן למיעוטא וכשיש סימנים מובהקים שמת אז מצוה תיכף לקברו, ובפרט לזה"ק שם ונשא קמ"ג: שמתדבקים בו רוחות רעות ורע לו ולאחרים, ואם א' בכמה רבבות יארע שהוא חי אין עלינו סרך איסור וכן נגזר עלינו, ומעין דוגמא כ' רח"ו ז"ל דמי שהרג ועתיד למיפק מיני' זרעא מעלי' ה' עושה שלא ימצא עדים ולא יהרג הרוצח, וכן בנידן דידן י"ל בהיפך שאם יטעו בסימנים כן גזרת ה' וצריך הי' שימות, וע' נדה ס"ט: הזב וזבה מטמאין עד שימוקי אמר רב גזרה שמא יתעלף, ופסקו הר"מ בפ"י ה"ד ממשכב ומושב, וי"ל דלמעוטי דמעוטי לא חיישי' עכת"ד, וע"ע ביד מלאכי קמ"ד, וישיע"ק יו"ד בסופו תשובה מנכדו באריכות, חת"ס חו"מ כ"ה, יד רמ"ה סנהד' מ"ז, שו"ת כנף רננה ח"ב ק"ו, שו"ת רמ"ץ או"ת י"ד, ומשנת אליעזר מ"ת תשובה ה', ובס' מקורי מנהגים, וגם בענין זה יש פלא בהצואה שנדפסה בריש ס' יד אליהו להגר"א ז"ל מקאליש, וע' פת"ש החדשות יו"ד שנ"ז סק"א, שו"ת חיים שאל ח"ב כ"ה, שו"ת רצ"ח נ"ב, ישמח לב יו"ד ט', שו"ת אהל אברהם סי' ס"ד וע"ע יוסף דעת יו"ד שצ"ד, שד"ח חלק י"ח אבלות סי' י"ד, אגרת סופרים סי' ט"ו, המאסף שנה י"ט, כ"ב סי' נ"ט, ושו"ת דודאי השדה סי' א' - והרוצה לעמוד על הדברים, יעיין בכל המקומות שציינתי:
פסוק יג:
עם זו גאלת. בבעה"ט מסורה עם זו קנית (בפט"ז), עם זו יצרתי לי (ישעי' מ"ג כ"א), ובנח"ק הק' הא שבוי' אסורה לכהן ואיך הי' דמיון חתן וכלה בהר סיני, ותי' דקיי"ל כהן שפדה שבוי' מותר לישאנה דחזקה לא שדי אינש זוזי בכדי, והק' דזנות הכא ע"ז ובודאי עבדו, ותי' דאנוסה אסורה לכהן הטעם דילמא בסוף נתרצית ובישראל מותרת כל שתחלתה באונס דיצר אלבשה וככתובות נ"א: אבל אשת כהן הוא פגם, והכא הוי באונס מתחלה עד סוף, וז"ש עם זו גאלת ומטעם זה עם זו קנית, ובפרד"י חיי שרה קנ"ד: הבאתי שכ"כ בדבש לפי מער' ש' והוא דבר חדש דבידוע שהי' גם סוף באונס אף בכהן שרי. וק' מכתו' ט'. בפ"פ וש"ד בש"ס וג"כ נפסק כן באה"ע ו' סעי' יו"ד באין חולק וצ"ע:
פסוק יד:
פלשת רש"י והוא בדה"יא כ' וכ"א:
פסוק יז:
תביאמו רש"י שנתנבא משה שלא יכנס לא"י ומהרש"ל הגיה שנתנבא על כל ישראל, ובאור יקרות קיים הגי' של משה לבד דבמד' דשירה אמרו בנ"י שהשליך פרעה ליאור ובנס עלו ליבשה, ופי' היפ"ת דדייק מל' בנ"י, ובסוטה י"ב: בשבילי נצלתם כולכם שמיד שהטילו למשה ליאור בטלה הגזרה, נמצא דלא אמרו שירה רק אותן שהטילו ליאור והיו כולם זקנים כמשה, ובב"ב קכ"א: גזרת מרגלים ל"ה לאותם יותר מס' שנים, נמצא דאותן שאמרו שירה נכנסו לא"י ושפיר נבואה רק למשה, וע' ?לוי"ח ומהרש"א ב"ב קי"ט:
פסוק יז:
מקדש ערש"י ומהרש"א כתו' ה'. וסנהדרין קטנה סנהד' צ"ב. ויסוד האמונה ליעב"ץ דו':
פסוק יז:
כי ערמב"ן ובהגהות רצ"ה בש"ס ווילנא גיטין צ'. כ' דרש"י ותוס' כרמב"ן דכ' כי בא אינו מהשירה ובגו"ו או"ח כלל ב' כ' דשייך לשירה, וכ' שלא מצא שום חולק זולת רמב"ן, ולא ידע שרש"י ותוס' אף שחולקים בפירושם מודים שאיננה מהשירה, וכ"כ ר' בחיי וכ' סוד שהוא ח"י פסוקים, וכ"כ אבודרהם שמשו"ה כופלין ה' ימלוך להורות שהוא סוף השירה, וכ"כ בסידור שער השמים והי' בקי בכתבי האר"י ז"ל וכ"נ מריקנטי, גם בכנפי יונה פי' השירה רק עד ה' ימלוך, וע' לחם חמודות ה' ס"ת סי' ס"ה, ובברכות פ"ה סי' ט"ז, וגם ממנו נעלמו רש"י ותוס', אמנם להלכתא נ' כראב"ע והר"מ פ"ח מס"ת דהוי מהשירה, הואיל דבמס' סופרים פי"ב הי"א כוותי' וכ"מ במכילתא:
פסוק כ:
אחות אהרן ערשב"ם ע"ש הבכור קורא אחות כמ"ש אצל אחות נביות ואחות לוטן, והוא בתולדות (כ"ח ט'), וישלח (ל"ו כ"ב), ושמעתי מהגה"ק מסוכוטשוב ז"ל לישב הא דכ' אחות אהרן ולא אחות משה, דהי' ק' למרים אמאי לא הוזכר בשירה רק משה ולא אהרן, ורק דלוים רק בשיר וכהנים בעבודה, ומשה הי' לוי ומחויב בשירה, וזה ותקח מרים התוף בידה שיהי' שירה בכלי והוי עבודה דהרי הוא בכלי ועבודה דכהנים ולכן הוזכר בהשירה אחות אהרן הכהן:
ובאוה"ח במדבר (ג' ל"ט) כ' מצינו שעמרם החזיר גרושתו אין ללמוד שכולם החזירו כו', ופלא שבסוטה י"ב. עמדו כולם והחזירו נשותיהן וע' בפתח עינים לאזולאי שם, ובקוי אור, ונר למאור, ותולדות אוה"ח עמוד נ"ז. וע"ש בכל"י ועמדו שבט לוי בלא נשים זמן רב כמו שעמרם עמד זמן רב בלא אשה, ולא הביא הא דסוטה שלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה והי' מעברה ג' ירחא מעיקרא, הרי שבין גירושין להחזרה ל"ה יותר מג"ח, ומלבד זה ראי' כי טרם שהחזירה נבאה מרים והיא גדולה בשנים ג' מאהרן ו' ממשה, עשמו"ר פ"א ותוס' בכורות ד'. ד"ה ואהרן, ורש"י שבת פ"ח. ד"ה ע"י תליתאה, (וצ"ע על רשב"ם כאן שכ' דאהרן הי' הבכור) מוכח דגם להאגדה מובא בתיב"ע בהעלותך (י"א כ"ו), אעפ"כ ל"ה מלידת אהרן עד עיבורו של משה יותר מב' שנים ואין זה זמן רב, ועמ"ש בשמות (ב' א'):
פסוק כ:
התוף דהי' משוררת בקול, וקול באשה ערוה (ברכות כ"ד.), ולקחה התוף שלא ישמע קולה, וע' נח"ק ובס' חזון למועד ח"א, שער ב"ר, ועשר עטרות דכ"ו, וע' אה"ע כ"א בב"ש סק"ד דקול פנוי' מותר, ויש להביא ראי' מש"א (י"ח ו') ותצאנה הנשים לשיר, ועזרא (ב' ס"ה) ומשוררת, וי"ל דהיו פניות, ושם בב"ש דקול דיבור מותר ע"ש, וכן מוכח מאבות פ"א מ"ה אל תרבה שיחה עם אשה, ובעירובין נ"ג: שאל ר"י לברורי' באיזה דרך נלך, ויבמות ס"ה: ושאלה אי מפקדת אפו"ר, - אך מרחוק אם אינה מכירה מותר, וכמו בע"ז כ': ולא בבגדי צבע של אשה רק במכירה, ובסוטה ח'. אין יצה"ר שולט אלא מה שעיניו רואות, וע' ס"ח קע"ב. ומ"ש בפ' ויקהל (ל"ז מ'), וגם אי' במו"ק ט': אמרי אינשי איתתא בת שתין כבת שית לקל טבלא רהטא, לכן כשיצתה מרים לעורר אנשים שיבואו לומר שירה לקחה התוף ובאו כולם:
פסוק כא:
ותען להם, בכנ"י הק' להן מבע"ל וע' בקול שמחה, ובפרד"י ויצא רכ"ז. הבאתי כשראו אנשים שמרים לקחה תוף בודאי שאלו אותה מה זאת, וענתה להם שתאמר לנשים שירו לה' כו', ומדויק הל' ותען שאל"כ הול"ל ותאמר, וע' בילקוט ראובני בשם כנפי יונה לא לנשים אמרה רק למשה ובנ"י דזמרן גוברין ועניין נשיא כו', וע' סוטה מ"ח. זמרין גברי מעני נשי פריצותא, וע' סוכה ריש דנ"ב, וי"ל זה רק בשירי חול ולא בשירי תפלה, וע' חו"י סי' רכ"ב במ"ש ותשר דבורה וברק (בשופטים ה' א') ע"פ הדבור שאני, ובמנחת קנאות להרצ"ח ז': כ' דתשר דבורה שהיא חברה השיר ולא שבעצמה שרה, וע"ס היובל להג' מלובלין ז"ל דף קי"ט. ובל"ז י"ל ותען אינו לשון תשובה רק לשון הרמת קול וכמ"ש בתבא (כ"ו ה'), וענית ואמרת ופרש"י הרמת קול, ועי' בירחון אהל תורה, סי' נ"א, ולעיל בשמות (א' כ"א):
פסוק כא:
סוס ראיתי בשם הבי"צ ז"ל דלכן שרה על מפלת סוס, שידעה שכל יצי"מ רק שיקבלו התורה כמ"ש בשמות (ג' י"ב), ונשים פטורות מת"ת ומה השמחה להן, אך אי' בברכות י"ז, וסוטה כ"א, נשים במאי קא זכיין באקרוי בני' לבי כנישתא ונטרו לגבריי' עד דאתי מבי רבנן, ויש להם ג"כ זכות בלימוד, אך מנ"ל שגורם ומסייע נחשב כמעשה, יש ללמוד מקי"ס שנפל הסוס ומה חטאו, וצ"ל שהי' גורם ומסייע, ומדה טובה מרובה מפורעניות (ערש"י מכות ה': וכ"ג:) ולכן אמרה לנשים שירו כו', וע' נפלאות מתהשי"ת ח"ב דס"ז: ולעיל (ט"ו א'):
פסוק כב:
ויסע רש"י הסיען בע"כ וק' מדוע בביזת מצרים הוצרך בקשה שישאלו, וכ' בס' ריח דודאים דכ"ב, דרש"י ביצה ט"ז' כ' נשמה יתירה נפש רחבה לאכול ולשתות ולשמוח, ותימה היתכן זאת מעלת ש"ק, ועוד אי' באו"ח רמ"ח ס"ג דאנשי מעשה מתענים בע"ש שבשבת יאכלו לתיאבון, והא בחול דרך לאכול ב"פ ביום כמ"ש בבשלח (ט"ז ח') ולמה להם להרעיב עצמם, הא בשבת נוסף להם נפש רחבה, וי"ל לתוס' קידושין ל"א, דטעם גדול מצוה ועושה שעי"ז יצרו מתגבר עליו, ולפ"ז י"ל דטבע אדם לתאות אכילה, מ"מ בשבת כיון שמצוה לאכול היצר מתגבר עליו שלא יאכל ולכן ניתן לו נפש רחבה שיהי, לו תאות אכילה, ובסוכה נ"ב, כל הגדול מחבירו יצרו גדול, ולכן באנשי מעשה מתענים בע"ש שלא יוכל יצה"ר להתגבר ויאכלו לתיאבון, ואחז"ל בימי אסתר של"ה ראוין לנם לכן בביזה לא שלחו את ידם, ובמצרים ג"כ הי' קטרוג ל"ה ישראל רוצים ליטול והי' ההכרח שישאלו. ואחר שנעשה מצוה הי' היצר מתגבר והוצרך לבקש מהם שישאלו, אבל בים שהי' קטרוג גדול הללו עע"ז כו', עד שה' הרג לשר של ים והתגבר' מדת רחמים, ול"ה חשש קטרג, ל"ה הכרח שיהי' מצוה לקחת שלל, לכן לא רצו לנסוע עד שהסיעם בע"כ:
פסוק כג:
מרתה ברש"י הרמה הוא בשופטים (ד' ה'), הרמתה בש"א (ז' י"ז), וע' אוה"ח, דכל היכי דאיכא למדרש, ל"א ה"א בסוף במקום ל' בתחילתה ע"ש בר"פ ויצא וילך חרנה:
פסוק כה:
רש"י נתן להם שבת פרה ודינים, ובר"פ משפטים כ' מה ראשונים מסיני, ולפמ"ש כאן הול"ל מה ראשונים במרה, ע' שלמה ובאמת במכילתא דורש ר' יהודה כן ע"ש, וע"ס משכיל לדוד, ובס' תולדות יעקב כ' דודאי אין להקשות מה שנצטוו כאן על שבת ודינים, כי שבת עוד שמרו במצרים, ודינים נמי הי' לצורך שהי' להם משפטים בענין ביזת מצרים, אך פרה מה בעי הכא, וי"ל ע"פ מדר' ויורהו ה' עץ, עץ מרה הי' והמתיקו מים נס בתוך נס, ובמדרש שאל מין על מעשה פרה שמטמא טהורים ומטהר טמאים, ולכאורה גם לישראל הוא שאלה, אך עתה שראו שהשליך עץ מר וימתקו מים, שם לו חק ר"ל חק הפרה, שלא יהרהרו אחר מצות ה', ובכ"ס כ' על המדרש הי' ממתיק מר במר, כשרע לאדם ה' מראה לו שיש אנשים אשר עוד להם מר ממנו ועי"ז לו קצת נחמה, ובכה"צ כ' הלא למעט בניסא עדיף ולמה לא נתן דבר מתוק במים, אך אי' בשבת פ"ז, שיצי"מ הי' ביום ה', א"כ ז' ש"פ ביום ד' וילכו ג' ימים ויבואו מרתה הי' בשבת, ובאו"ח שכ"א אי' שמאכל קשה וא"א לאכלה בלי שרי' במים אסור לשרותו בשבת כדי לתקנו לאכול ולכך ל"ה אפשר לתקן המים ע"י מתוק, ונעשה הנס ע"י שמים, ויש להסביר יותר עפ"ד הה"מ פ"ד הי"ט מיו"ט הא דאין מטבילין ביו"ט כלים חדשים אע"ג דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ביו"ט, דהתם ראוי להשתמש בו בטומאה לטמא ל"ה תיקון, אבל בכלים חדשים שקודם הטבילה לא חזי כלל הוי טבילה תיקון, וגם הכא דמים ל"ה ראוים כלל ואסור להמתיקם במיני מתיקה, ואמר משה דלעתיד שלא יהי' העץ להמתיק ישיגו עץ אחר למתוק, והוא עץ חיים של תורה וא"ש אם שמוע כו' כל המחלה וכו':
ובתיב"ע מרור דארדפני, ובמכילתא יש דעה עץ זית שאין מר באילנות כזית, עמ"ש בפרד"י נח דנ"ח: בזה הרבה, וע"ע בהגהות רצ"ח עירובין י"ח. הגרי"ב יו"ד צ"ו, רש"ש מד"ר דברים פ"ז אות ב', שו"ת חבלים בנעימים ח"ג נ"א, הדוה"ע סי, ל"ג, אמרי טעם סי' ק"י, שו"ת אורי וישעי סוס"י פ', ונפ"ח או"ח תמ"ז:
ובאמת בסנהדרין נ"ו: אי' דינין ושבת וכיבוד אב ואם, וכ"ה במכילתא, ועי' גו"א שהאריך בזה, וע"ע בתורה תמימה מ"ש בזה, וגם ראי' מרש"י ר"פ חקת, ר"מ דרשן שפ"א לכפרת עגל תבא אמו כו' ובמרה עדיין ל"ה מעשה עגל, וע' במקור ברוך ח"ג ד' תשס"ז: וגם ק' דברי רש"י מ"ש פ"א דהרי בגיטין ס"א. מבואר דפרשת פ"א ניתן להם ביום שהוקם המשכן, וראיתי רבים מוחקים תיבת פ"א אבל בפיוט לפ' פרה אי' ממרה חקה גזר מגבנין אמרה נגזר וע"ש בפי' יעב"ץ, הרי דס"ל דבמרה נצטוו במצות פרה אדומה וצ"ע. ומה שאומרים ביו"ט שחל בשבת באהבה וברצון שכל המצות נתנו בסיני בכפיית ההר, אבל שבת נתנה במרה ברצון:
וברמב"ן כ' דמלשון רש"י משמע דלא נצטוו במרה בשמירת מלאכת שבת בתורת חיוב רק בתורת רשות וכמו שקיים אברהם התורה עד שלא ניתנה וזה דבר חדש, וי"ל טעמא דלא יתכן לומר שנתחייבו בשמירת שבת כיון שמלו ולא טבלו אבל ק' מסנהדרין נ"ז: והוריות ח': י' מצות נצטוו ישראל במרה ז' של ב"נ והוסיפו עליהם דינין שבת וכיבוד אב, הרי בפירוש שנתחייבו במרה על שבת בתורת חיוב וכמו ז' מצות ב"נ, ובגו"א כאן כ' דבמרה נצטוו רק בעשה דתשבות ולא בל"ת, וע' ברשמי שאלה ד"ו, ואמבוהא דספרי בהעלותך דק"ט: וער"ה:
ובתיב"ע אי' שכ' השם וישלך למים, ובמלואים לס' אהבת יהונתן הק' דהא מחק השם במים ועבר על לא תעשון כו' ע' מכות כ"ב. ור"מ פ"ו ה"א מיסוה"ת, וכן ק' על הילקוט כאן רמז רכ"ז ממכילתא, שמשה כ' שם על חרם והשליך ליאור וצף ארונו של יוסף, ויהי' ראי' מכאן דקודם מ"ת הי' להם דין ב"נ, ואינם מצווים על ברכת ה' בסנהדרין נ"ז: ק"ו על מחיקת השם, אך אין הלכה כן, עכ"מ פ"ט ה"א ממלכים, ובמדרש אגדה כאן כ' שמה שריפא אלישע מי יריחו (מ"ב ב' י"ט) הי' ע"י שם המפורש, וק' כנ"ל דהי' אחר מ"ת, וי"ל מצד הצלת כלל ישראל במצרים עם המים מותר וא"ש הכל, וע' שבת ק"כ: דגרם מחיקה שרי ומותר לטבול בנהר כשכתב לה על בשרו, והכא ג"כ ל"ה מחיקה רק גרם מחיקה ופק"נ ושפיר שרי, וא"ש בזה הא דסוכה נ"ג. אמר דוד מי ידע דשרי לכתוב שם אחספא ונשדי' בתהומא ומנח, ופרש"י ל"ה מורה הלכה בפני רבו, וקשה דילמא באמת ל"ה ידע מזה ורק בטח ידע ממשה שעשה כן פעמים, אך נסתפק דשם הי' קודם מ"ת ואין למדין מקודם מ"ת, וגם הי"ל דין ב"נ ול"ה רוצה להורות בפני רבו, ובזה"ק נשא קכ"ד: מפורש שהי' בדיקתם כבדיקת סוטה דלעשות שלום מותר למחוק שם, והי' כאן להצלת ישראל מלעז שהם בכי מצרים עש"ה, וע"ע בדעת קדושים ה' ס"ת רע"ו, ובגדולי הקדש סקט"ז ובכללים שם כלל ח' אות ו':
פסוק כו:
כל המחלה ערש"י ואוה"ח לצד חלאים שאינם ביד"ש כו', וא"ש קו' תוס' ל'. ד"ה הכל וע' בהגהות מהגר"ש טויבש בש"ס ווילנא ערכין ח': צדקתך כו' ובמהרש"א וצ"ק, וי"ל דאחז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה והתחיל בנגעי בתים, והיינו שבעצם יסורים כוונתו רק לטובתינו, וע' עקדה שער מ"א בפי' כל המחלה כו' דבמצרים כוונתו להכאה, משא"כ עליך אף כי אשים כו' רק לרפואתך ולא לחוליך וזה וידעת היום כו', כאשר ייסר איש בנו בודאי דאין כוונתו ליסורים רק שעי"כ יבא טובה לו כן ה' מיסרך, והראי' דהא אין פוגע בנפשות תחלה, דמבחין אולי לא יצטרך לנגוע בגופו וזה צדקתך כו' אלו נגעי אדם צדקה הוא, וראי' משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים, וע' בזה בדעת קדושים דרוש א" וע' תוה"מ כשמכה מצרים כדי להכות, אבל כשמכה ישראל רק כדי לרפאות חולי נפשם, כרופא הבא להקיז דם, מכה תחלה הדברים הצריכים להשקיט מרוצת הדם ולעצרו כו' וכ"כ במג"א (ב' כ"א) ע"ש, ובלב אריה חולין ס': על הא דאמותינו הי' עקרות שה' מתאוה לתפילתן ש"צ, דלכאורה היתכן שיש לו יסורין מה שמתאוה לתפלתו, אלא שעושה לטובת הצדיק, שבלא"ה יוכל לחשוב שהנהגה בטבע, אבל לאחר שנתייסר ומתפלל ויעתר לו נתחזק בלבו אמונת ה', וזה כל המחלה כו' כי אני ה' רופאך, "כי" לשון "אלא" להראות שאני רופאך, וע' מהרש"א שבת ס"ז, ובס' לוח ארז כ' דיסורים באים לטובת אדם רק כל זמן שיוכל להרפא בדרך הטבע, אבל אם יצטרך לנס אז עי"ז מנכין לו מזכיותיו, בשבת ל"ב, הרי יצא שכרו בהפסדו, וז"ש כל כו' שהי' מכות גדולות אשר לא יוכלו להרפא ע"פ טבע לא אשים עליך שלא ינכו לך מזכיותיך. ובפ' עקב (ז' י"ד) ל"י בך עקר פרש"י שאינו מוליד ותמוה פשיטא, וכ' בס' אבני שהם עפ"ד חז"ל דאמותיהן הי' עקרות שיתפללו, לפ"ז יל"ד מה זה הברכה באם יעשו כתורה ל"י עקר, אדרבה אז ה' מתאוה לתפילתן, לזה פרש"י עקר שאינו מוליד, אה"נ עקר שאחר תפילה יוליד אינו קללה, דה' מתאוה לתפילתן ש"צ אבל עקר שאף אחר תפילה לא יוליד זה קללה. והר"ם מפרעמישלאן ז"ל אמר שיש ב' אופנים מה שנוסע לצדיק, א' שמבקש שיתפלל עבורו שלא יבא לו חולי ורעה, וב' כשבא עלי' צרה ר"ל ורופאים לא הועילו ונוסע לצדיק, וז"ש כל המחלה לא אשים עליך פי' על ידך שאתה מתפלל עליו שלא יבא עלי', ועל אופן ב' ג"כ אשלח לו רפואה להראות כי אני רופאך ולא הרופאים. ומה שהקשו המפו' השייכות ברכה זו לכאן הלא התלוננו של"ה להם מים ולא על מחלה, כ' בתו"א עפ"מ שהקשה תוס' פסחים מ"ו: ד"ה רבה, אי אמרת הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שי"ב בו סכנה, ותי' הואיל דלא שכיח ל"א, וי"ל דעכשיו נתן להם שבת, וק' קו' תוס' איך משכחת שבת לכן הובטחו שלא יהי' חולה ול"א הואיל:
ובסנהדרין ק"א. פריך אם לא אשים רפואה למה, ואמר ר"ר העשיל ז"ל דהדין אם חיבל צריך לשלם דמי רפואה, ואם החובל בעצמו רופא יכול הנחבל לומר איני רוצה שאתה תרפאני רק אקח רופא אחר, בב"ק פ"ה. וחו"מ ת"כ סכ"א, וה' הרופא לא יוכל לשום מחלה, דחובל אינו רשאי לרפאות בעצמו וכאן ליכא רופא אחר, וע' בחה"ת ודרוש שמואל וזרע שמשון. ובתו"מ כ' דיש רופאים שישיג תשלומין על כל רפואה בפ"ע, ויש רופא אשר לשרים והוא קבוע על כל השנה, בין אם יהי' חולה בין לא יהי', וה' רופא ממין ב', וז"פ לא אשים עליך מחלה כי אני ה' רופאך תמיד ולא תצטרך לשלם לי, וממילא לא אשים עליך מחלה, וע' חדושי גאונים על ע"י ווילנא סנהדרין סי' קפ"ה, וכ"כ בס' חסדי אבות עפחז"ל (תנחומא מקץ סי' י') אוקירו לאסיא עד דלא איצטריך לי, וע"ע בספר פינות הבית בפתיחה הר הבית דף נ"א:
ובתפלות שמ"ע רפאנו ה' ונרפא, ופי' בזה"ק ח"ג בהוספות דש"ה, דכל הרפואות הם מה' ורק מהם ע"י ה' בעצמו, ומהם ע"י רפאל המלאך, והחילוק דרפואה ע"י ה' הוא עולמות ואינו חוזר החולי לעולם וע"י מלאך חוזר ע"ש, וז"פ רפאני ה' ועי"ז ונרפא לעולם, וגם לא אשים עליך עוד לעולם כי אני ה' רפאיך, וז"ש בישעי, (מ"ה י"ג) ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ומתפללים גם היום יושעו מפיך שוכן מרומים, וז"ש בישעי' (מ, א') נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם ויהי' נחמה כפולה ולא יחזור הרע לעולם, ועיע"ד בדרשות אה"ו סו"ד ה', וסידורו של שבת ח"ב דרוש ג':
והנה חולי נפש הם כמו חולי גוף ורפואתם ג"כ שוה, רופאי זמנינו אינו משתמשים בהרבה רפואות כמקודם כמו הקזת דם אף שהוא טוב מ"מ אדם נחלש ביותר, והמציאו חיכוך (מאסאזש) או מניחים נוד מים חמין שפעולתו להרתיח גוף החולה ועי"ז תתעורר מרוצת הדם, והרבה פעמים במקום רותחים ישתמשו בקרים והכל לפי מזגו של החולה. וכן ברפואת הנפש אין אנו יכולים להשתמש בהכאה, נזיפה, הקהה את שיניו, וכדומה כי במקום רפואה יחלשו עוד יותר גוף היהדות, ואם הראשונים לא נכוו ברותחין, עתה סכנה בפושרין, וצריך הרופא הוא המוכיח להיות קר ומתון, כי דברי חכמים "אם בנחת נשמעון" ובמשלי (ו' כ"ג) נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר לכאורה למ"ש במדר"ש ריש אבות בקיץ דמתרפאים חולי גוף צריך ג"כ לרפאות חולי נפש כמ"ש כל המחלה כו' אם שמוע כו', ולזה אומרים אבות, והי' הו"א דל"צ לשמוע בקול מוכיח, אך דומה להולך בלילה ביער, וכשהאיר ראה שתעה ואינו יודע לבוא אל דרך הישר, ובא א' והוליכו לישוב, כן כ"ז שאינו לומד בספרי מוסר, הוא כהולך בחושך, ונדמה לו שבדרך ישר הולך, ובלימוד נודע לו שתעה, אך עדיין אין בידו להתנהג בדרך הישר עד שומעו מוסר ממוכיח. וז"ש כי נ"מ ות"א ויודע שתעה, ואורח חיים יוכל לבוא ע"י תוכחת מוסר, ועבל"א דרוש מ"ח:
ובענין רפואות ע' מג"א קע"ט סק"ח דהאידנא נשתנו הטבעים, והר"מ בפ"ד מדיעות כ' שלא כתלמודן, ועתי"ט פ"ו מ"א מנדרים, ובס' נפ"ח או"ח שם הביא מחולין מ"ז תד"ה כל דבהמות שלנו ג"כ נשתנו, ומו"ק י"א. תד"ה כוורא, וע"ע מג"א קע"ג סק"א, ר"ב סק"ד, של"א סק"ט, תרל"ט סק"ב, יו"ד ס' סעי' ג', פ"א ס"ט, קט"ז ס"א, קכ"ג ס"א, קמ"ח סי"ב, קמ"ט ס"א, אה"ע קנ"ו סע"ג, ויש"ש כל הבשר סי' י"ב כ' שיש חרם מקדמונים שלא להשתמש ברפואות של תלמוד, ועא"ע שמות (ב' ב') ותצפנהו, וריב"ש תמ"ו ותס"ז, וצל"ח פסחים קי"ח, וגם הר"מ השמיט כל דבר שגזרו משום רוח רע, ועזה"ק פנחס רכ"א:, קול יהודה על כוזרי מאמר ד' אות כ"ז, קהלת יעקב מדות חכמים מער' ו' אות ע"ה, וש' אות רס"ה, וחת"ס יו"ד ק"א כ' ג"כ שהר"מ סמך עצמו על ידיעתו ברפואות, וכשמצא שנשתנו הטבעים השמיטם מחיבורו, וער"מ פ"ח הכ"ג משחיטה בלחי עליון שניטל, כ"מ נדרים פ"ט ה"ז, שו"ת הרא"ש נ"ג, תבו"ש ט"ו סק"א, שו"ת תשובה מאהבה ח"ג שכ"ה, כרו"פ סי' מ' בחסר לב, וחכ"צ ע"ג, וע' יומא ע"ז: תד"ה משום, דמה שאין נזהרין עכשיו דאין רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על גילוי וזוגות, וע"ע בר"מ פי"ב ה"ה מרוצח דלא יתן תבשיל תחת המטה שמא יפול בו דבר המזיק, וראב"ד כ' משום רוח רע, וכן אי' בפסחים קי"ב. משום רוח רע, הרי דהר"מ נתן טעם לקיים דברי חז"ל והשמיט ענין רוח רע, ובענין אי מותר לחולה שא"ב סכנה לילך לרופא ישראל בשבת שיודע שיחלל שבת עבורו בכתיבה ועוד. אי יש כזה לפ"ע האריך בזה ש"ב הג' מאוהעל שליט"א בשו"ת בנין דוד סי' מ"ב, ושו"ת יד יצחק ח"ג צ"ה עש"ה: