א אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃ ג יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃ ד מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃ ה תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃ ו יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃ ז וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃ ח וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃ ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃ י נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃ יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃ יב נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃ יג נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃ יד שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃ טו אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃ טז תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃ יז תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃ יח יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ יט כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כ וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ כא וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ כב וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ כד וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ כה וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ כו וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃ כז וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
אשירה לה'. היל"ל נשירה כי משה וישראל משוררים. אבל אמר אשירה לומר שחלה על כל אחד ואחד מישראל רוח הקודש וכיון למה שאמר חבירו וכולם כוונו למה שאמר משה כי כולם נכללו בו כמו שאמר שכולם עלו לרגלי שנאמר שש מאות אלף רגלי שנשמותיהם הם ניצוצות מנשמתו, א"כ אין מן התימה שכוונו למה שאמר ואמר אשירה לה' הוא עשה עמי כדי להודיעני שמו שנאמר וידעתם כי שמי ה', כי לזה נראה למשה בשם זה לעשות נסים מפורסמים כמו שאמר פ' בא אל פרעה והואיל ועשה ממנו נסים בשם זה א"כ אשירה לשם זה כי גאה גאה כי עתה כביכול בגלות של ישראל, אבל עתה שישראל עלו ונתגאו עלה בעלויין של ישראל:
פסוק א:
עוד כי גאה גאה לפי שאמר וענותך תרבני אבל כשנתגאה פרעה נתגאה עליו לזה גאה כתיב. סוס ורוכבו, אע"פ שלקח עמו שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים כולם נחשבים לסוס אחד, ולפי שהסוס הוא גאה שהולך על צדי הדרכים, לזה גאה גאה לפי שהרוכב מתגאה בסוס והסוס ברוכב. רמ"ה בי"ם אותיות רה"ב מי"ם, מים גימ' מלך, כאלו אמר רהב שהוא מצרים שנקרא רהב ומלכם, רמה בים, כמו שאמר במדרש סוסיהם ומרכבותיהם לא נאמר אלא סוס ורוכבו מלמד שנטל הקב"ה שר שלהם תחלה והשליכו לתוך הים נאמר רמה בים כיון שראו ישראל שרה של מלכות מצרים נופל התחילו לומר שירה ושבחה לכך נאמר רמה:
פסוק ב:
עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. לומר שהקב"ה העוז כנגד המקטרגים עלי ועמד כנגדם והכריתם, ויהיה פירוש וזמרת מלשון זמיר עריצים, וכמו וכרמך לא תזמור. ולפי שעשה שתים אחת שעשה עמי עז וכרת האויבים, לזה אמר י"ה, יו"ד כנגד העוז וה"א כנגד כריתת האויבים:
פסוק ב:
ובמדרש משל למלך שהיתה לו מרגלית אחת בא בנו אמר לו תן אותה לי א"ל אינה שלך הטריח עליו ונתנה לו, כך ישראל אמרו שירה עזי וזמרת יה והיו מבקשים מאת הקב"ה שיתן להם התורה אמר להם אינה שלכם של עליונים היא כיון שהטריחו עליו נתנה להם שנאמר ה' עוז לעמו יתן ע"כ. ויש לשאול איך אמר אינה שלכם ולא רצה ליתנה להם עד שהטריחו עליו והלא לא נברא העולם אלא כדי שיקבלו ישראל את התורה שנאמר בראשית ואין ראשית אלא ישראל סבא שנא' קדש ישראל לה' ראשית, ואין ראשית אלא התורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, ולא הוציאם ממצרים אלא על מנת שיקבלו ישראל את התורה שכן אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים. אלא כשיצאו ממצרים מגלוליהם ומטומאתם וראו שכינה ושרתה עליהם רוח הקדש וידעו שלא נבראו ולא נגאלו אלא לקבל התורה לזה היו מבקשין שיתן להם התורה תיכף הואיל שלכך הם נגאלים, אמר להם אינה שלכם של עליונים היא כלומר עדיין היה בתחום העליונים כי לא הגיע הזמן לקבלת התורה עד ו' בסיון כי כן כשנברא העולם אמר יום הששי עד ששה בסיון. שהטריחו עליו נתנה להם, פירוש שגזר אומר לתת להם שנאמר ה' עוז לעמו יתן, לא אמר נתן אלא יתן שאמר לתת, א"כ פירוש הפסוק עזי העוז שהוא התורה שנקראת עוז היא לי שנתנה לי מרוב הזמירות והתושבחות, זהו וזמרת יה יהיו לי מרוב שירות ותושבחות שאמר על הים היה לי לישועה שנתנה לי לבסוף ואע"פ שלא נתנה תורה בזמן השירה אמירתו של גבוה כמסירתו, הואיל והוא אמר ליתן כאלו נתן:
פסוק ב:
עוד אפשר לומר שאמר ויהי לי לישועה לומר שהישועה לי לבדי היתה, על דרך הזוהר שאמר פרשת תשא (דף קפ"ט) ז"ל למלכא דהוה ליה ברא יחידאה ורחם ליה רחימו דנפשא ומגו רחימו דיליה יהב ליה לאימיה מטרוניתא דתרבי ליה ותוליף ליה אורחין מתתקנן, זמנא חדא חב לגבי אבוה אתא אבוי ואלקי ליה ולבתר אעביר על חובוי, תב וחב כמלקדמין ואפקיה אבוי מביתיה וארגיז עלוי, נפק ההוא ברא מביתיה ובאתר דיהך באורח קשוט ויהא זכאה כדקא יאות בגין דישמע מלכא אבוי ויהא תיאובתיה עליה, מה עבד, אמר הואיל ונפקנא מהיכלא דמלכא דאבא אעביד כל מה דאנא בעי, מה עבד אזל ואתחבר בזונות ואתלכלך בלכלוכא בהדייהו ולא הוה משתכח אלא בהדייהו בחבורא דילהון, מטרוניתא אמיה מפקדא בכל יומא על ההוא ברא וידעה דברה בהדי זונות אתחבר, שריאת למבכי ולאתמרמרא על ברה, יומא חד עאל מלכא לגבה חמא לה דאיהי מבכה שאיל לה על מה את מבכה, אמרה ולא אבכי דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא אלא דהוא יתיב בהדי זונות מה יימרון כל בני עלמא ברא דמלכא בהדי זונות, שריאת למבכי ולאתחננא קמי מלכא, חמר מלכא בגינך אהדר ליה ואנת ערבא דיליה, אמרת הא ודאי, אמר מלכא הואיל וכך הוא לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות, ואי לא הוה כגוונא דא דטנף גרמיה הכי וחלל יקרי הוינא אנא וכל חיילין דילי אזלין בגיניה בכמה יקר בכמה בוקינוס קמיה בכמה מאני קרבא מימיניה ומשמאליה עד דכל בני עלמא יזדעזעון וינדעון כלא דברא דמלכא איהו, השתא כיון דאיהו טנף גרמיה וחלל יקריה איהו יהדר בטמירו דלא ינדעון ביה. אהדר לגבי מלכא יהביה לגבי אמיה. ליומין סרח כמלקדמין מה עבד מלכא אפיק ליה ולאימיה בהדיה מגו היכלא, אמר תרוייכו תהכו ותרוייכו תסבלון גלותא ומלקיותא, כיון דתרוייכו תסבלון כחדא כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי. כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון, אפיק לון ממצרים, ואי תימא בההוא זמנא לא תאבו גזרה דגזר קוב"ה בין הבתרים הוה אתחזי למהוי קיים וקוב"ה אשגח לתרין מלין, חד בגין ההוא מלה דאמר אברהם במה אדע כי אירשנה דא היא סבה ועילה, אבל עד דנפקו ישראל ממצרים לא הוו גוי ולא אתחזו כדקא יאות ע"כ המאמר הוא ארוך להבין הנמשל, אבל מה שאנו רואים הוא שבגלות מצרים לא היתה השכינה עמהם לסבול הגלות אלא לשומרם ולהורותם דרכי ה' כמו שאמר יהב ליה לאמיה דתרבי ליה ותוליף ליה ארחן מתקנן, לא כמו גלותנו שאמר אפיק ליה ולאימיה מגו היכלא ואמר תרויכו תסבלון גלותא ומלקיותא, ועל זה אנו אומרים כי לישועתך קוינו כל היום, ואומר הושיעה ימינך וענני, ואומר לה' הישועה, ואומר ושב ה', והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שכביכול הוא שב, א"כ בגלות מצרים לא היתה שכינה בגלות, לזה אמר ויהי לי לישועה, הישועה לא היתה אלא לי לבדי. ועל פי דרכנו למדנו למה גלות מצרים נגאלו קודם ת' שנה והחיש להם הקץ לפי שלא על עונם אלא על שאמר אברהם במה אדע, אבל גלותנו זה נתארך לפי שבא על עונותינו וגלתה שכינה עמנו שנאמר ובפשעכם שולחה אמכם, ובפ' בא אל פרעה הארכתי זה יע"ש:
פסוק ב:
גאולת מצרים נקראת ישועה לפי שהיו כולם מקובצים במקום אחד, אבל גאולה העתידה נקראת ישועות שנאמר מי יתן מציון ישועות ישראל, שצריך לקבץ האובדים והנדחים שהם עשרת השבטים, והאובדים הם ב' שבטים שהם בגלות. ויש מי שפירש על פסוק לאמר לאסורים צאו הוא על עשרת השבטים שאסרם בנהר סבטיון, ולאשר בחושך הגלו הם בני משה שהפסיק ביניהם הררי חושך, לזה גאולה העתידה נקראת ישועות:
פסוק ב:
עוד לפי מה שאמר גאולת מצרים נקראת ישועה שנאמר הושיעה ימינך, לפי שלא היו בגלות אלא ישראל לבד כה שכינה היתה עמהם לשומרם כמו שאמר בזוהר, אבל בגאולתנו זה ששכינה בגלות שנאמר ובפשעכם שולחה אמכם צריכה ישועה שנאמר הושיעה ימינך וענני, ולזה נקרא ישועות ולשכינה, וכן נקראת ישועה בלשון נקבה לפי שיש אחריה גלות אבל הישועה העתידה נקראת ישועות תשועת עולמים שאין אחריה גלות:
פסוק ב:
זה אלי ואנוהו. הם אותיות אב"י ואמ"י, ואנוה"ו גימ' ד"ע, כאלו יאמר דע אמי שזה אלי. ז"ה אל"י גימ' הו"א הי"ה הו"א הו"ה הו"א יהי"ה הו"א אח"ד, כאלו אמר עד אבי כלומר כלכם העידו עלינו. ז"ה ע"ה אח"ד. ואנוה"ו גימ' המיוח"ד ע"ה. ואנוה"ו עם ו' אותיות והמלה עולה אח"ד מיוח"ד. ז"ה אל"י ואנוה"ו עם ג' מלות עולה מל"ך גוא"ל, ומל"ך גוא"ל סוד ק"ל שהוא מלוי י"ו י"ו י"ו י' וסודו ע"ב, לומר שרכב על ע"ב ק"ל לגאלנו. ועל זה דרש ר' יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים כיון שראו השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמר זה אלי ואנוהו, ר' עקיבא אומר אדבר בנאותיו ובשבחיו בפני כל אומות העולם שהרי אומות העולם שואלים לומר מה דודך מדוד שאתם מתים שנאמר על כן עלמות אהבוך אל תקרי עלמות אלא על מות וכתיב כי עליך הורגנו כל היום באו והתערבו עמנו, וישראל אומרים להם אין אתם מכירין אותו אומר לכם מקצת שבחיו דודי צח ואדום, צח במצרים שנאמר ועברתי בארץ מצרים, ואדום במצרים שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים, צח לי בים שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואדום לי בים שנאמר וינער ה' את מצרים בתוך הים, ראשו כתם פז שנתן לי התורה שהיא ראש כל דבר והיא נקראת ראשית שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, עיניו כיונים אלו סנהדרין, לחייו כערוגת הבשם אלו הרבנים שיושבים ולומדים תלמידים, ידיו גלילי זהב אלו לוחות הברית, שוקיו עמודי שש הם ששה סדרי משנה, חכו ממתקים כתיב כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו יש לך חך מתוק מזה, כתיב חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות המת יש לך חך מתוק מזה, כתיב ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה יש לך חך מתוק מזה, כיון ששומעים שבחיו של מי שאמר והיה העולם אומרים אומות העולם לישראל נלכה נא עמכם שנאמר אנה פנה דודך ונבקשנו עמך, אומר כשאנו מבקשים אותו להיות לנו לאלהים ולהיותו פטרון עלינו אנו מוצאים אותו עמך, אומרת כ"י אין לכם חלק בו דודי לי ואני לו. א"כ זה דודי וזה רעי שאריע לו ואדבר בנאותיו ומה הם ה' איש מלחמה. וחכמינו עד שאבוא עמו לבית מקדשו למה"ד למלך שהלך למדינת הים שהיה בנו במדינת הים יצא אחריו הלך לו למדינה אחרת יצא אחריו עד שעמד עליו, כך ישראל כשירדו למצרים שכינה ירדה עמהם שנאמר ארד עמך מצרימה, עלו שכינה עמהם שנאמר ואנכי אעלך גם עלה, ירדו לים שכינה עמהם שנאמר ויסע מלאך האלהים וגו', יצאו למדבר שכינה עמהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, עד שאבוא עמו לבית מקדשו נוהג עמי במדת רחמים ועם אבותי במדת דין, זה אלי רחמים שנאמר אלי אלי למה עזבתני, ועם אבותי במדת דין זהו אלהי אבי:
פסוק ב:
אלהי אבי וארוממנהו. מכילתא אני מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים קדושה בת קדושים טהורה בת טהורים, משל לאדם שקדש אשה פעם בוש בה פעם בוש במשפחתה פעם בוש בקרובותיה, אבל אני איני בושה מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים. לזה אלהי אבי שמצד אבי מלכה בת מלכים, מצדי מלכה, ומצד אבי מלכים, ולזה וארוממנהו בוא"ו כלומר שמצדי ג"כ יש לו רוממות. ומה שאמר מלכה אהובה קדושה טהורה, הכונה לומר שמצד אברהם אני מלכה שהיה מלך שנאמר אב המון גוים וגו', ומצד יצחק אבי אהובה שנעקד על גבי המזבח ופשט צוארו לאהבתך, ומצד יעקב אני קדושה שנקרא קדוש שנאמר והקדישו את קדוש יעקב, ומצד בניו אני טהורה בת טהורים שלא נמצא בהם פיסול, א"כ יכול ליקרא שמך עלי ולומר אלי, ועל אבותי לומר אלהי אבי. ומה שלא אמר אבל אני מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים קדושה בת קדושים טהורה בת טהורים כמו שאמר בתחילת המאמר, כי לא אמר אלא מלכה ואהובה קדושה וטהורה לא קאמר, לפי שאביה הוא מלך היא מלכה וכשאביה אהוב היא אהובה, אבל כשאביה קדוש אין בהכרח שתהיה היא ג"כ קדושה או טהורה הרי יצחק שהיה קדוש וטהור ויצא ממנו עשו, אבל בתחילה אמר ליחס כל משפחתה כמו שאמרנו:
פסוק ג:
ה' איש מלחמה ה' שמו. יובן זה מאמרם ז"ל שאמרו במדרש כשירד הקב"ה למצרים ירדו עמו תשעים אלפים ובאו לכבוד מלך, ולזה באו צ' בחשבון מל"ך מהם מלאכי אש מהם מלאכי ברד מהם מלאכי רתת מהם מלאכי זיע ומהם מלאכי חלחלה ורתת וחלחלה אוחזת לכל מי שרואה אותם, אמר לו והלא מלך ב"ו וה' ואתה דיין עלינו אנו נרד ונעשה בם מלחמה אמר להם אין דעתי מתקררת עד שאעשה בם מלחמה אני בעצמי אני בכבודי ולא אחר. ולזה אמר ה' איש מלחמה פירוש בעל מלחמה כמו איש נעמי בעל נעמי, אינו כמו מלך ב"ו שעבדיו עושים המלחמה ומכנין אותה למלך והוא לא נלחם, ולזה אין ראוי לקראו בעל מלחמה כי לא עשה מלחמה, אבל הקב"ה לו נאה לקראתו בעל מלחמה שלא הניח עבדיו להלחם אלא הוא עשה המלחמה:
פסוק ג:
עוד במדרש דרך מי שיוצא למלחמה לחגור כלי זין להלחם בהם אבל הקב"ה הוא נלחם בשמו לו נאה לקראתו בעל מלחמה:
פסוק ג:
עוד במדרש יש גבור שכשהחץ יוצא מידו אינו יכול להחזירו, אבל הקב"ה אינו כן אלא כשאין ישראל עושין רצונו כביכול גזרה יוצאת מלפניו שנאמר אם שנותי ברק חרבי, וכשעושים תשובה מיד הוא מחזירה שנאמר ותאחז במשפט ידי. א"כ ה' איש מלחמה לאחר שיצאה הגזירה כשאינם עושים רצונו של מקום, ה' שמו כשעושים רצונו ועושים תשובה שמרחם על בריותיו ומחזירה:
פסוק ג:
עוד במדרש מלך ב"ו כשהוא במלחמה אינו יכול לזון חיילותיו ולא לספק את צרכם, אבל הקב"ה אינו כן אלא ה' איש מלחמה שהיה נלחם במצרים, ה' שמו שהיה זן ומפרנס לכל בריותיו, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים וכתיב נותן לחם לכל בשר, ה' שמו י"ה פעמים י"ה ו"ה פעמים ו"ה עולה שמו. איש מלחמה שמו ר"ת אמ"ש, שהם ג' אמות שבהם נברא העולם כמאמר ספר יצירה:
פסוק ד:
מרכבות פרעה וחילו ירה בים. בסוס ורוכבו אמר רמה בים ובמרכבה שהיא יותר כבידה אמר ירה כיורה החץ. מרכב"ת כתיב, לומר שכולם שהם שש מאות רכב כולם חשובים כאחד כיורה חץ אחד. ומבחר שלישיו שנאמר ושלישים על כולו, לא הוצרך להשליכם בים אע"פ שהם מבחר ויותר גבורים, אלא להראות גבורתם שהיא הבל נגד גבורתו ית' בשפת הים שאינו מקום עמוק שם נטבעו, שנאמר טובעו בים סוף, וסוף הוא מקום שגדלים בו קנים וכ"ה אומר קנה וסוף קמלו. וכן במדרש הם מררו את חייהם בטיט אף הם נשתקעו בטיט, אין טביעה אלא בטיט שנאמר ויטבע ירמיהו בטיט ואומר טבעתי ביון מצולה, ובתוך הים לא יש טיט אלא ודאי על שפת הים מקום שאין מים כ"כ, להראות שאין בהם שום גבורה בערכו ית', ולתת להם מדה כנגד מדה:
פסוק ה:
תהומות יכסיומו. לפי שנאמר סוס ורוכבו רמה בים משמע שהשליך אותם ממקומם, ובמרכבות אמר ירה שירה אותם למרחוק כמו יורה חץ, והשלישים טבעו בשפת הים כמו שאמרנו, א"כ אינם כולם מקובצים במקום אחד וצריכים שיהיו כולם במקום אחד שיראו אותם ישראל ולא יאמרו כשם שעלינו כן הם טלו או מקצתם, לזה באו התהומות התהום עליון לקבץ אותם שבשפת ותהום תחתון לאותם שירה שהושלכו למרחוק וכסו עליהם וקבצום כולם במקום אחד:
פסוק ה:
עוד תהומות יכסיומו. כי אותם שמתו וטבעו בשפת הים והם תחת השמים והשמש מכה עליהם והיתה עוברת צורתם ואותם שטבעו בתוך הים היו אוכלים אותם הדגים לזה באו התהומות וכסו עליהם כדי שלא תעבור צורתם ולא יאכלום הדגים כדי שיראום ישראל מת על שפת הים ויכירום, ולזה אז"ל מת לא מת ממש אלא מתערב למות כמו ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו, לא מיתה ממש שאם מתה איך קראה שמו, לזה באה תהום עליון לשמוש ב' יסודות עליונים שהם יסוד האש ויסוד הרוח ותהום התחתון לשמוש ב' יסודות התחתונים שהם יסוד המים ויסוד העפר:
פסוק ה:
ירדו במצולות כמו אבן. לא אמר כעופרת כי העופרת כשחם מקצתו חם כולו והתהום הוא חם וכדי שתהיה נשמתם שמורה בקרבם צננם הקב"ה כאבן, אבל כשנשף ברוח שהרוח צונן אז צללו כעופרת שיש בו קצת חמימות ואפילו שהם כבדים כעופרת לא ירדו לתהום לפי שהמים הם אדירים הם רדופים:
פסוק ו:
ימינך ה' נאדרי בכח. אמר הכתוב שישראל לא היו ראויים להצלה, ולפי שהמרו על ים כמו שאז"ל כשראו מצרים מת אמרו עכשיו אין שום אדם במצרים נתנה ראש אין ראש אלא ע"ז ונשובה מצרים. עוד אמרו רבותינו זכרם לברכה שנעשה להם הים טיט כדי ליפרע מהם כנגד מה ששעבדו לישראל בחומר שנאמר חומר מים רבים, כשראו ישראל כן אמרו מהחומר יצאנו ולחומר חזרנו נחזור למצרים. ועוד שהיה עמהם פסל מיכה שנאמר ועבר בים צרה. אם כן מכל זה לא היו ראויים להצלה אלא שגברה ימינו של הקב"ה, ולזה אמר נאדרי ולא אמר נאדר אלא נאדרי בשבילי, ולזה אמר בסוף ימינך ה' תרעץ אויב, שאפילו הדין שעשה עם המצריים לא היתה אלא בימין שאם היתה בשמאל לא היו ישראל נצולין כי היתה אומרת מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו, וכן במצרים נאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים לא אמר ועבר אלהים שכבש הדין ונלחם עמהם בימין, ולזה זכו לקבורה שאילו נלחם עמהם בשמאל דינה תכוף במהירות, ואילו לא מתו במהרה אלא ירדו תהומות כמו אבן וחזרו ונעשו קלים והיו צפים על פני המים כקש ולזה אמר תרעץ ולא אמר ערצת, שאנו שואלים מהקב"ה שבכל עת שעושה נקמה עם העכו"ם תהיה בימין, כדי שיהיה לנו הצלה, ולא תהיה בשמאל לפי שכיון שנתן רשות למשחית אין מבחין וכו':
פסוק ז:
וברוב גאונך תהרוס קמיך. יאמר שהעבודה שהיו בה ישראל במצרים שכל מה שהיו בונים ביום היה נהרס בלילה ונבלע, היה זה מרוב גאונך כדי שתמלא סאתם ותתגאה עליהם לומר שבדין עשה עמהם. ואמר תהרוס ולא אמר הרסת, לומר שבכל עת יעשה כן יתן בלבם להרע אלינו כדי שתמלא סאתם ויהרסם ולא יבנם יהרוס מחשבותם. תשלח חרונך לא חרון סתם אלא חרונך כמ"ש ימינך תרעץ. יאכלמו כקש כמו ששעבדום בקש שנאמר הם ילכו וקוששו להם תבן:
פסוק ז:
ובמדרש אמר יאכלמו כקש מה הקש הזה כשהוא דולק אין בו ממש, כך לא היה בהם ממש מפני הפורענות שהבאת עליהם, ללמדך שלא היתה מלכות ירודה משל מצרים אלא שנטלה שררה לשעה בשביל כבודן של ישראל, כשהוא מושל את המלכיות אינן מושלן אלא בארזים שנאמר הנה אשור ארז בלבנון, ואומר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו, ואומר אילנא די חזיתא די רבה וגו', וכשהוא מושל את המצרים הוא מושלן בקש שנאמר יאכלמו כקש. כשהוא מושל את המלכיות הוא מושלן בכסף ובזהב שנאמר אנת הוא רישא די דהבא, וכשהוא מושל את המצריים אינו מושלן אלא בעופרת שנאמר צללו כעופרת, כשהוא מושל את המלכיות הוא מושלן בחיות שנא' ארבע חיון רברבן וכשהוא מושל את מצרים הוא מושלן בשועלים שנאמר אחזו לנו שועלים וכו', ע"כ. מה שהמשיל את מצרים לקש ולעופרת ולשועלים הוא לומר שכל המכות שהביא עליהם לא הרגישו בהם מפני חיבתו של הקב"ה בישראל הורידם למצרים מפני כמה טעמים וכתבנו פרשת שמות, אם כן הם לא היו ראויים לכל אותם מכות ולכל אותם פורעניות אדרבא היה לו להעלותם כי בסבתן קבלו ישראל התורה ולקחם הקב"ה לו לעם וזכו לכל אותם המעלות למן ולבאר ולענני כבוד ולתת להם ארץ כנען ולבנות להם בית המקדש, הכל היו המצריים סבה. לזה אמר שכל אותם פורענות שהביא הקב"ה עליהן נתן להם כח שלא ירגישו בהם בפורענותם כ"כ כמו הקש שאינו יכול לקבל כח האש אלא מיד הוא נאכל, וכן העופרת נתכת מיד מה שאין כן בשאר מתכות, וכן המשילם לשועל שהוא ערום להנצל מן הפורעניות אבל שאר אומות עכו"ם כשיבא עליהם הפורענות בשביל שעבוד של ישראל יהיה הפורענות ביותר התמדה וירגישו בו, כמו האש בארז שאוכלת בו יותר מן הקש וכמו הכסף והזהב שאינו נתך כ"כ במהרה וכמו שאר חיות כמו שאמר בזוהר על פסוק מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו וגו':
פסוק ז:
עוד אפשר לומר שמה שהמשילם לקש שהיו ירודים והיו ממלכה שפלה, ומה שהמשילם לעופרת הוא אחר שירדו ישראל לשם ונתן להם מלכות קצת לצרוף בהם את ישראל כמו שצורפים הכסף בעופרת כן נזדככו ישראל במצרים, ומה שנמשלו לשועלים הוא על שעתיד הקב"ה להשיב שבות מצרים שנאמר ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ואומר ברוך עמי מצרים, כלומר הברכה שבאה לעמי היתה סבה מצרים, ואומר ושבתי שבות מצרים, וזהו מה שאמר ועצם לא תשברו בו להורות על השארותם כמו שאמרנו במקומו. ולזה נמשלו לשועלים, כמו שאז"ל שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ משועל רמזו שלא נאבדו בים לגמרי:
פסוק ט:
אמר אויב ארדוף. המתרגם אמר דהוה אמר שנאה, המשיכו לפסוק שלאחריו שמה שאמר ארדוף אשיג נשפת ברוחך כסמו ים, ויכולין לומר שחוזר לפסוק שלפניו שאמר וברוח אפיך נערמו מים קפאו תהומות בלב ים כשראה האויב שהביא הקב"ה רוח קדים עזה כל הלילה וקפאו תהומות בלב ים אמר האויב אין דרך הים להקפאות אפילו יהיה קור גדול שגזר הקב"ה שיהיו מים מלוחים טבעם חם ואין דרכם להקפאות, ואפי' הנהרות המתוקים כשנקפאים מרוב הקור אין נקפא אלא השפתות, אבל שבולת הנהר אינו נקפא, וכשראה שנקפא הים שלא כדרך העולם ולא עוד אלא בלב ים, אז אמר ודאי הקור הוא כ"כ גדול עד שקפאו תהומות א"כ יש שהות לרדוף ולהשיג ולחלק שם השלל ולחזור ולהלוך על גלידת המים ואין פחד שיופשרו מאחר שהגיעו שקפאו בלב ים, ויש שהות לעשות שם כל מה שאני רוצה לעשות בהם בשובה ונחת בישוב בלא שום חפזון ולחזור. הוא חשב לעשות כן אבל אתה נשפת ברוחך כסמו ים והפרת מחשבותם:
פסוק ט:
ובמדרש אמר אויב. אמר ולא ידע מאי אמר, ארדוף נרדוף אין כתיב כאן אלא ארדוף מרודף אני להם, אם כן לפי שכתוב ארדף חסר כאלו אמר ארדף להם, אשיג מותפס אני להם, אחלק כאלו אמר איחלק, לזה אמר ז"ל מחלק אני להם שללי וממוני. תמלאם אינו אומר אלא תמלאמו נפשי ממלאים נפשם ממני, תורישם ידי אין כתיב כאן אלא תורישמו מוריש אני להם עשרי וכבוד. וכפי פשט הכתוב היל"ל תמלאמו נפשי תורישמו ידי ואח"כ אחלק שלל כי כן דרך הלוחמים קודם הורגים ואח"כ מחלקים השלל, לזה אז"ל במדרש שלש כתות נעשו מצרים על על הים אחת אומרת נטול ממונם ואחת אומרת נהרגם ולא נקח ממונם ואחת אומרת נטול ממונם ונהרגם, זו שאמרה נטול ממונם ולא נהרגם אמרו נחלק שלל, וזו שאמרה נהרגם ולא נטול ממונם אמר תמלאמו נפשי, וזו שאמרה נהרגם ונטול ממונם כנגדה אמר תורישמו ידי:
פסוק ט:
עוד אמר אויב ארדוף, זה פרעה שנאמר וירדוף אחרי בני ישראל. אשיג זה נבוכדנצר שנאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים, אחלק שלל זה המן שרצה לאבדם וליקח שללם. תמלאמו נפשי זה נבוזראדן שהרג כמה וכמה מישראל. אריק חרבי זה טיטוס הרשע ששלף חרבו ונכנס לפני ולפנים ונראה לו דם בחרבו ונראה לו כאילו הרג את עצמו. תורישמו ידי זה גוג ומגוג שנאמר ואמרת אעלה אל ארץ פרזות וגו' לשלול שלל ולבוז בז וגו', ואומר ושללו את שולליהם ובזזו את בוזזיהם, וכל אחד נקרא אויב, וכשראו ישראל מפלתן וראו שאת כולם ישא רוח אמרו שירה נשפת ברוחך וגו':
פסוק ט:
עוד במדרש היה פרעה עומד ומנאץ בתוך ארץ מצרים, ארדוף, אשיג, אחלק, תמלאמו נפשי, תורישמו ידי, וכנגדו השיבתו רוח הקדש חמשה דברים ומלעגת עליו, ואומרת לו נשפת ברוחך תרעץ אויב, תהרוס קמיך, תשלח חרונך, ותבלעמו ארץ:
פסוק יא:
מי כמוך באלים. במדרש מי כמוך באותם שקורין עצמן אלהות. פרעה קרא עצמו אלוה שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני, סנחריב קרא עצמו אלוה שנאמר מי בכל אלהי הארצות, נבוכדנצר קרא עצמו אלוה שנאמר אעלה על במתי עב, חירם קרא עצמו אלוה שנאמר מושב אלהים ישבתי, כל אלו קראו עצמן אלהות שאין בהם ממש, שנאמר פה להם ולא ידברו, לא יהגו בגרונם, אבל הקב"ה אינו כן אלא אמר שני דברים בדבור אחד, שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, ואומר הלא כה דברי כאש וגו', והגה מפיו יצא:
פסוק יא:
מי כמוך נאדר בקדש. נאה אתה ואדיר בקדש שלא כמדת בשר ודם, ב"ו אינו יכול לומר שני דברים כאחד אבל מי שאמר והיה העולם אמר עשר דברות בדבור אחד מה שא"א לב"ו לומר כן, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, כל הדברים באמירה אחת, ולזה נחסרה י' וכתיב באל"ם. באל"ם ב' אל"ם, פירוש שני דברים כאחד הוא אלם שא"א לו לאומרם כ"ש לשמעם כמ"ש. ולזה במי כמכה קמא באל"ם ב' אל"ם כמו שא"א לומר ב' דברים אלא הוא אלם. מי כמכה נאדר נאה אדיר, אלף של נאדר חוזרת לכאן ולכאן, נאדר נאה אתה, דר דבר, כאילו אמר נא"ד רב קד"ש, כלומר מרוב הקדושה נד הדבור שכולם נעשו דבור אחד, והם עשר כנגד עשר, כי כל דבור ודבור רמזו במדה אשר נאמר והם עשר והם אחד ה' אלהינו ה' אחד בשכמל"ו. כמכ"ה גימ' פ"ה לרמוז למה שאמר המדרש, ותוספת ב' ההי"ן לרמוז לי' דברות שנאמרו בדבור אחד:
פסוק יא:
נורא תהלות. אפילו תהלה אחת א"א לבן אדם לאומרה לפי שהוא כלול מכמה תהלות עח אחד, ולזה תהל"ת כתיב ולזה השירה חלק ע"ג כתב, לומר שאי אפשר לומר שירה אלא דומיה תהלה, ולזה חלק. אז ישיר משה חלק שא"א אפילו למשה לומר אחת מני אלף, ובני ישראל חלק לומר אע"פ שהם רבים והם עם חכם ונבון ועם גדול וקדוש א"א לומר את השירה הזאת. לה' חלק כלומר מי יוכל לשיר לה', כמו שאמר סיימתינהו לשבחיה דמרך, ויאמרו לאמר חלק, כלומר אע"פ שנאמרו כמה אמירות חלק ודומיה, ואשירה לה' חלק כמו שאמרנו, וכן כולם. עושה פלא, לא אמר עושה נפלאות אלא פלא שכל מה שעושה הקב"ה הם כולם בערכו כאחד כמו שאמר על פסוק נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, אמר אם הם נפלאות והם נראים שהם רבים הכל בערכנו כי בערך האל ית' אינם כלום כי בדבר ה' שמים נעשו בדבור בלא עמל ובלא טורח כלל, כן אמר בכאן אפילו שעשה כמה מכות במצרים וקריעת ים סוף כולם בערכו חשובים כאחד. ומה שאמר פלא כי בערכו אינו פלא הוא על קריעת ים סוף שהיתה קשה לפניו לה שלא היו ראויים ומדה"ד היתה מקטרגת עליהם, לזה אמר פלא לומר שמצד אחדותו ית' שהוא אל"ף שהוא אחד. ורוצה לקחת לו ישראל להיות לו לעם אחד וייחדו אותו לזה קרע להם הים. נורא תהלות עושה פלא. ס"ת את"ה א', אמר אתה א' אתה אחד. כתיב עשה וקרי עושה לומר שעשה עם האבות ועושה תמיד עמנו אלא שאין אנו מכירים הנסים לפי שהם נסתרים, כמו שאז"ל לעושה נפלאות גדולות לבדו אין בעל הנס מכיר בנסו אלא הוא לבדו, וזהו עושה פלא דבר כמוס ומכוסה, כמו כי יפלא ממך דבר תרגום ארי יתכסי. ואין לנו ידיעה בהם אלא ממה שעשה אנו יודעים שעושה. וכה"א פליאה דעת ממני, פלא פ"א למ"ד אל"ף גימ' כמוס ומכוסה עם ב' מלות והכולל:
פסוק יב:
נטית ימינך תבלעמו ארץ. היל"ל בלעתם הארץ, תבלעמו מורה לשון עתיד, ובמדרש אמר מגיד שהים זרקם ליבשה והיבשה לים, אמרה יבשה, ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא דמו של הבל יחידי נאמר לי ועתה ארורה האדמה עכשיו איך אני יכולה לקבל דמן של כל אלו אוכלוסים, עד שנשבע לה הקב"ה שאינו מעמידה בדין עליהם שנאמר נטית ימינך ואין ימין אלא שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו. ולזה אמר תבלעמו שאמר לה שתבלעם שהוא לשון צווי. עוד יכולין לומר שאמר תבלעמו ולא אמר תבלעם רמז על פרעה שהצילו הקב"ה על שאמר מי כמכה באלים ה' ונעשה מלך בנינוה, וכשבא אליהם יונה ואמר להם עוד מ' יום ונינוה נהפכת אמר ויגע הדבר אל מלך נינוה וגו', ואמר ויזעק ויאמר מטעם המלך לאמר האדם והבהמה אל יטעמו וגו', ויקראו אל האלהים וישובו מדרכם הרעה וגו', ואמר וירא אלהים כי שבו מדרכם הרעה וינחם וגו', אמר במדרש שאח"כ חזרו לסורם ונבלעו, ועליהם אמר כאן תבלעמו ארץ על פרעה שעתיד ליבלע, ובמדרש אמר שזכו לקבורה לפי שעלו עם יוסף בקבורתו של יעקב. ובמכילתא אמר שזכו לקבורה לפי שאמר ה' הצדיק, וכן פירש"י ז"ל. ויתכן שלזה אמר תבלעמו ארץ שהוא כולל לשון רבים ולשון יחיד למה שכל אחד היה לו זכות בפני עצמו לזה אמר תבלעמו ארץ, כי ה' הצדיק אמר פרעה, ואותם שעלו עם יוסף היו עבדי פרעה זקני ארץ מצרים לא פרעה, לזה בא הלשון בלשון רבים ובלשון יחיד כי כל אחד היה לו זכות בפני עצמו, לפרעה לפי שאמר ה' הצדיק ולמצרים לפי שעלו עם יוסף, וטעם המדרש וטעם מכילתא הכל הם כלולים בפסוק:
פסוק יג:
נחית בחסדך. שלא היו ראוים אלא שעשה עמהם חסד. בפסיקתא תנן על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ר' הונא בשם רב אחא אמר עוברי הים פירשו אותו, נחית בחסדך זו גמילות חסדים, נהלת בעזך זו תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן, ועדיין היה העולם מתמוטט ואימתי נתבסס כשבאו אל נוה קדשך להקריב הקרבנות:
פסוק יג:
עוד במדרש נחית בחסדך לשון נוטריקון, נוראות הראית במצרים, חרונך שפכת עליהם, ימינך בלעה אותם, תהום כסית עליהם, ר' יהושע אומר נפלאות עשית לנו, חירות נתת לנו, ים בקעת לנו, תורה נתת לנו, ר' אליעזר המודעי אומר נסים עשית לנו, חיים נתת לנו, ידך הראית לנו, תלוי ראש נתת לנו. וחכמים אומרים נביאים העמדת ממנו, חכמים ישרים תמימים העמדת ממנו. ת"ק דרש שהחסד היה שבא לקחת לו גוי מקרב גוי מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז, ולא די שלקחם אלא שעשה בהם שפטים, ולזה דרש נוראות הראית להם במצרים, חרונך שפכת זהו חסד גדול. ר' יהושע אומר שהחסד הוא שעשה עמנו כי מה שעשה עם המצריים היו ראויים לכל אותם המכות ולכל מה שהביא עליהם כפי רוע מעלליהם ומעשיהם וכה"א כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, לזה דרש נפלאות עשית לנו חירות נתת כו', ר' אליעזר המודעי אומר החסד הוא על הנסים שנעשו במדבר שאחר שהוציאם ועשה עמהם כמה טובות בלתי ראויים ואחר כל זה יעשו העגל ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר הוציאך מארץ מצרים, יעשה להם נסים, יוריד להם המן, ויתן להם הבאר ויפרוס עליהם עננו וילך לפניהם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה זה ודאי חסד גדול. וחכמים אומרים נחית בחסדך הוא הוה לשעה ולדורות, לזה דרשו, נביאים בזמן הנבואה, חכמים כמו בזמן התנאים וחכמי הגמרא, ישרים תמימים בשאר הדורות, כי זאת השירה שאמר ישראל נאמרה ברוח הקדש על כל מה שעתיד להיות. וזהו שאמר ויאמרו לאמר, ויאמרו על הנסים שנעשו להם לשעה לאמר על נסים שנעשו לישראל בכל דור ודור. לזה אמר נביאים חכמים שהיו מתפללים על ישראל על כל צרה שלא תבא עליהם, וזהו נחית בחסדך מיום שבראת העולם לא בראת אותו אלא בחסד כי נברא ביום ולא בלילה שנאמר ביום עשות ה' אלהים לומר ביום נברא ולא בלילה, והיום הוא י"ב שעות, שש פעמים י"ב הוא ע"ב גימ' חס"ד, וזהו אמרתי עולם חסד יבנה והכל בשביל ישראל. א"כ ראוי שינחם ויגאלם בחסד, זהו עם זו גאלת ואין עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי, ז"ו גימ' אח"ד, שהם מיחדים ה' פעמים בכל יום. גאלת במ"ק א"י, י"א ר"ת יהו"ה אח"ד, נהלת בעזך שהיא התורה שנתת להם לנהלם ולהגן עליהם, אל נוה קדשך זה בית המקדש להקריב שם הקרבנות, ובזמן הגלות בתי כנסיות הם נקראים מקדש מעט להתפלל שם והתפלה היא במקום קרבן. וכן בזוהר ברעיא מהימנא זה לשונו אצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה ביה בכל יומא ולמפלח ליה לקב"ה בכל יומא דהא צלותא איקרי עבודה. וההוא בי כנשתא אצטריך למבני ליה בשפירו סגיא ולתקנא ליה בכל תקונין דהא בי כנשתא דלתתא קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא, בי כנשתא אצטריך למהוי בכל תקוני שפירו ולמהוי כגוונא עילאה למהוי בי צלותא לאתקנא תקונין דצלותא כמה דאוקמוה דהא בי כנישתא למהוי ביה חלונות דכתיב וכוין פתיחן ליה כו' כגוונא דלעילא, ועל דא משגיח מן החלונות. זהו אל נוה שהוא מקום התפלה, וכן נו"ה גימ' זהו מקום התפילה במ"ק עם ג' מלות. ואמר קדשך לומר כמי שאמר דבי כנישתא דלתתא קיימא לקבל בי כנשתא דלעילא לזה אמר קדשך, א"כ לזה אמר אל נוה ולא אמר אל מקדשך לכלול בתי כנסיות:
פסוק יג:
עוד בזוהר אומר שבזכות ג' אבות נקרע להם הים ז"ל. נחית בחסדך כו', כמה דכתיב כי ימינך וזרועך ואור פניך, ימינך דא גדולה, נהלת בעזך דא דכתיב וזרועך, דא גבורה, אל נוה קדשך דא דכתיב ואור פניך. כי יעקב נקרא פנים שנאמר מבקשי פניך יעקב, ונאמר והקדישו את קדוש יעקב, לזה אמר קדשך שהוא על יעקב:
פסוק יד:
שמעו עמים ירגזון. אז"ל ששמעו קריעת ים סוף שכל מי שהיה לפני ביתו בריכת מים נקרעה לי"ב קרעים עד שהלכו אל בלעם ואמר להם הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים וקרע להם הים, או השמועה שרגזו היא על יציאתם שאין עבד יוצא ממצרים ועתה יוצאים עם גדול אחר שהחריבו מצרים מדינה גדולה ונטלו ממונם, ועשו בהם שפטים בפרעה ובכל עבדיו. והיה מלך קשה שמלך על כל העולם ויכלו עליו א"כ הוא ודאי יוכלו להלחם עם כל המלכים ויוכלו להם ויקחו את ארצם לזה רגזו:
פסוק יד:
חיל אחז יושבי פלשת. פחדו לפי שהיא דרך קרובה אמר ודאי מכאן יבאו, ולזה אמר חיל אחז יושבי פלשת, כמו יולדה כשתקרב ללדת כן הפלשתים ראו שקרוב אליהם הדבר, אז נבהלו וגו' כשראו אלופי אדום שלא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אלא הקיפם הדרך, אז נבהלו לפי שהניחו הדרך הקרובה ובאו על דרך העקומה שהוא על אם דרך ארצם, ולא פחדו כ"כ לפי שהם יודעים שלא יקחו את ארצם לפי שיצחק ברכו לעשו ואמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך זו שעיר כו', וכן יעקב אמר עד אשר אבא אל אדוני שעירה שנתנה לו לנחלה, אבל נבהלו לב. למה הם באים אותו דרך לזה נבהלו האלופים לבד, ולא אמר יושבי אדום כמו שאמר יושבי פלשת או כמו שאמר יושבי כנען, כי אנשי הארץ היו בטוחים שלא יקחו את ארצם כמו שאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר:
פסוק טו:
אילי מואב יאחזמו רעד. לפי שהם ג"כ בטוחים שלא יקחו את ארצם שנאמר אל תצר את מואב אלא נבהלו, כמו שאמר בלק שהוא מאילי מואב, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו פחדו שמא יאכלו תבואתם ושמא מתוך כך יבאו אנשי הסביבות להתגרות בהם בישראל ויהיה להם לישראל מקום להתגרות במואב לפי שהם התחילו, מזה פחדו. נמוגו כל יושבי כנען ונמסו כדונג כולם, לפי שמאיזה דרך שיבאו על דרך ארץ פלשתים או על דרך אדום לארצם הם הולכים:
פסוק טו:
ובמדרש שמעו עמים ירגזון, כיון ששמעו אומות העולם שהקב"ה הרים קרנם של ישראל ומכניסם לארץ התחילו מרגזים, אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כמה מלכים מלכו מהם ולא כעסו בני ישראל, שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל כמה אלופים שלטו מכם ולא כעסו אלוף לוטן אלוף שובל וגו', ועכשיו אתם כועסים, אף אני נותן לכם כעס שאין בו רצון שנאמר ה' מלך ירגזון עמים ע"כ. הוקשה להם ז"ל שהיה לו לומר שמעו עמים רגזון לא ירגזון שהוא לעתיד, לזה אז"ל שהוא על העתיד שאמר אף אני נותן להם כעס שאין בו רצון שנאמר ה' מלך, כלומר כשה' מלך כשהוציא ישראל ממצרים ולקחם לו לעם שאין מלך בלא עם לא די שהם מלכו קודם אלא כשמלך ה' והמליכו אותו ישראל ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד רגזו, אף אני נותן להם כעס זהו ירגזון לעתיד:
פסוק טו:
עוד במדרש נתן טעם לכל אחד ואחד קרוב למה שאמרנו זה לשונו. כיון ששמעו יושבי פלשת שישראל נכנסים לארץ אמרו עכשיו הם באים לעורר עברת בני אפרים שהרגו מהם מאתים אלף על שדחקו את הקץ ועברו את השבועה. ד"א אמרו אין להם דרך בכל מקום אלא עלינו עכשיו הר באים ובוזזים את כל נכסינו ומחריבין את ארצנו. אז נבהלו אלופי אדום אם תאמר שהם באים לירש את ארצם הלא כבר נאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ונשמרתם מאד אל תתגרו בם, הא מה ת"ל אז נבהלו אלופי אדום מפני אנינות, פירוש מתאוננים שלא היו חפצים בטובתם של ישראל, או היו מתאוננים על אבדן של מצרים, ד"א אמרו עכשיו הם באים לעורר מריבה שבין אבינו לאביהם שנאמר וישטום עשו וכו'. אילי מואב יאחזמו רעד, אם תאמר שהם באים לירש אה ארצם הלא כבר נאמר אל תצר את מואב וגו', הא מה ת"ל אילי מואב יאחזמו רעד מפני אנינות. ד"א אמרו עכשיו הם באים לעורר המריבה שבין אבינו לאביהם שנאמר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם. נמוגו כל יושבי כנען כיון ששמעו שאמר המקום למשה רק מעמי הגוים האלה לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם, אמרו אלו ואלו לא היו מתיראים אלא מפני ממונם ומפני נכסיהם, אבל עלינו אין באים אלא לכלותנו ולירש את ארצנו התחילו נמוגים שנאמר נמוגו כל יושבי כנען, ואין נמיגה אלא מסיסה שנאמר נמוגים ארץ וכל יושביה וגו', ע"כ:
פסוק טז:
תפול עליהם אימתה ופחד. כנגד פלשתים שאחזם חיל כן יהיה עד יבא שמשון ודוד ויקחו נקמתם של בני אפרים מהם, ולזה אמר תפול שהוא לשון פעל ולא אמר תפיל, וה"א של אימתה היא ה' אחרונה של שם ה' שהיא מלכות ב"ד, ר"ל עד שיבא אשר לו המלכות ומכאן עד שיבא יהיה להם האימה שלא יתגרו בנו לפי שאין אנו יכולין להלחם עליהם מפני השבועה שהשביע אבימלך לאברהם. ופחד כנגד מואב שנאמר ויגר מואב מפני העם, התפלל עליהם שלעולם יהיה להם הפחד עד שיבא סיחון ויקח את ארצם ויבאו בני ישראל ויקחו את ארצם, שהיו בטוחים כמו שאמר המדרש אילי מואב יאחזמו רעד, א"ת על ארצם והלא כבר נאמר אל תצר את מואב, הא מה ת"ל יאחזמו רעד מפני אנינות שחשבון היתה עיר גדולה, כמ"ש ז"ל אילו היתה חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לכבשה וכבשוה ישראל ולקחוה שנאמר וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובבנותיה, לזה התפללו שיפול עליהם הפחד עד שסיחון נצחם ויקח ארצם כדי שיצאו ישראל ויקחו ארצם. עוד עד שיבא דוד ויכלם אחר שנאמר ויך דוד את פלשתים. בגדול זרועך הוא כנגד אלופי אדום שגדלם יצחק שהוא זרועך שאין זרוע אלא שמאל שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, ויצחק הוא מסטרא דגבורה והוא נתן לו לעשו גודל הזרוע בברכה שברכו שאמר לו ועל חרבך תחיה שתולים אותה בשמאל, התפלל עליהם שלא ילחמו בנו לפי שיש לו זכות אבות כבוד אב ואם שיעקב נתירא מזה שנאמר ויירא יעקב מאד ויצר לו:
פסוק טז:
ובמדרש בגדול זרועך ידמו כאבן. כיון שיצאו ישראל מן הים כנס עמלק את כל אומות העולם ובא ועשה מלחמה עם ישראל ונתפלל משה בעד העם באותה שעה דממו כולם כאבן לכך נאמר בגדול זרועך ידמו כאבן, ופירוש בגדול זרועך הוא משה שנקרא זרוע שנאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ד"א כיון שנכנסו מרגלים לארץ כל מי שהיה אומר אלו הן מרגלים היה דומה כאבן לפי שהתפלל עליהם משה שנאמר בגדול זרועך ידמו וגו'. ד"א כיון שעברו ישראל את הירדן נתקבצו כל מלכי כנען ועשו מלחמה עם ישראל, שנאמר אלה המלכים אשר מצפון ויצאו הם וכל מחניהם ויתקבצו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד, באותה שעה נתפלל יהושע ודממו כולם כאבן בגדול זרועך נאמר על יהושע שנאמר ביום ההוא גדל יהושע, ואומר היום אחל גדלך בעיני כל ישראל, עוד התפלל עליהם ועל השרים שלא יקטרגו על ישראל:
פסוק טז:
עד יעבור עמך ה'. שתי העברות עברו ישראל במים אחת בים ואחת בירדן, ועל זה אמר הנביא כי תעבור במים זו העברת ים סוף, ובנהרות לא ישטפוך זה ירדן שהנס של הירדן הוא כמו קריעת ים סוף, וכן תמצא שאמר בקריעת ים סוף שמעו עמים ירגזון ובהעברת הירדן נאמר ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וכל מלכי כנען אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל וימס לבבם ולא היה עוד בהם רוח, וכאן אמר ובני ישראל עברו ביבשה, ובירדן נאמר אשר הוביש וכאן נאמר נצבו כמו נד נוזלים ולהלן אמר ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד אמרו חז"ל קמו נד שהמים שהיו יורדים מלמעלה קמו נד אחד שעלו למעלה עד שראו אותם כל מלכי מזרח ומערב שהירדן היה מלא על כל גדותיו ולא נפסקו מהמבוע אלא היו באים אלו על אלו עד שעלו למעלה עד שעברו כל ישראל אנשים ונשים וטף וזקנים, ואח"כ צוה ה' לקחת ממקום מצב רגלי הכהנים מתוך הירדן י"ב אבנים. וכן יהושע השוה קריעת ים סוף לירדן שנאמר ואת שתים עשרה האבנים אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל ויאמר אל בני ישראל לאמר אשר ישאלון בניכם מחר מה האבנים האלה והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה אשר הוביש ה' את מי הירדן עד עברכם כאשר עשה ה' למי ים סוף אשר הוביש מפנינו עד עברנו. א"כ ב' העברות הכתובים באו אחת על העברת הים ואחת על העברת הירדן, ואמר עד יעבור עמך ה' על קריעת ים סוף אשר לקחם לו לעם, עד יעבור עם זו קנית זו העברת הירדן שנעשו קנינו של הקב"ה בקבלת התורה, כמו שאז"ל ד' דברים נקראו קנין, ישראל תורה שמים וארץ בית המקדש, ישראל דכתיב עם זו קנית, תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו, שמים וארץ דכתיב קונה שמים וארץ. בית המקדש דכתיב הר זה קנתה ימינו, יבאו ישראל שנקראו קנין ויקבלו התורה שנקראת קנין ויבנו בית המקדש שנקרא קנין. לזה אמר עם ז"ו גימט' אחד שהיו עם אחד וקבלו את התורה, שנאמר ויחן שם ישראל ולא אמר ויחנו. לזה נתן להם הקב"ה שהוא אחד התורם שהיא אחת שנאמר תורה אחת ומשפט וגו', לעם אחד. וכנגד אלה שתי העברות אמר תביאמו ותטעמו תביאמו כמו שהם באו בתוך הים, וכנגד העברת הירדן אמר ותטעמו שאחר שהלכו במדבר ארבעים שנה, ואחר שאמר להם משה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורב ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק. (ובהגיענו שם נאמר למה הפחידם כ"כ אם יגזור ה' בחיים). ועכ"ז עברו הירדן בלב שלם ובנפש חפצה, א"כ כנגד זה אמר תטעמו:
פסוק טז:
עוד אפשר לומר שאמר תביאמו כנגד בית ראשון ותטעמו כנגד בית שני שעמד י' שנים יותר, כנגד זה הזכיר לשון נטיעה שהיא עומדת. עוד תביאמו כנגד משכן שילה, תטעמו כנגד בית עולמים, כמו שאז"ל כי לא באתם עד עתה אל המנוחה זו משכן שילה ואל הנחלה זו בית עולמים, אמר תטעמו לא ביאה אלא כמו הנטיעה שאינה זזה לעולם ואפילו שתכרת עוד תחליף, כן בית המקדש שם נבנה פעם ראשונה ושם נבנה פעם שניה ושם עתיד להבנות במהרה בימינו. ולזה אמר בהר נחלתך אע"פ שהוא עתה חרב הוא מכון לשבתך, עתיד להיות מכון לשבתך לעולם כמו שאמר הנביא נכון יהיה הר בית ה' קראו הר, ואמר בית שעתיד ליבנות בנין קבע שלא יהרס שיהיה על ידו של הקב"ה שנאמר בונה ירושלים ה'. ולפי שבנין ראשון ושני היו על ידי ב"ו לא עמדו, אבל לעתיד לא יהרס לעולם לפי שהוא ע"י הקב"ה. ולז"א פעלת ה' מקדש, לזה אנו מקוים, אבל ביני וביני בנה לנו בית המקדש, התפללו שיבנה בית ראשון ובית שני, ולזה אמר שם אדנות שהוא שוכן בהם שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי קרי ביה ושכנתי. ובמלת ושכנתי רמוז ב' בתים ועמידתה, ושכנת"י שכן ת"י בית ראשון, עוד ושכנתי ושנ"י ת"ך, ועל שניהם רמז כוננו ידיך, אבל על הבית השלישי אמר הוי"ה, ה' ימלוך לעולם ועד:
פסוק טז:
כתב רבינו בחיי ז"ל ה' ימלוך. על דרך הפשט יאמר כשם שהראם עתה מלכותו בקריעת ים סוף שהוא מציל את יראיו ומאבד את מורדיו כן יהי רצון שיעשה כן בכל הדורות לעולם כמו שכתוב ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון וגו', ונכתב ימלך חסר ללמדך שאין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות שהוא מבקש מהם עבודה קשה אלא בנחת ודברים רכים, כענין שכתוב עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי, כי לא כמלכי קדם שמתנהגים עם העמים בקושי ובתוקף גדול ע"כ. ובזה יהיה פירוש ה' מלך עולם ועד אבדו גוים כו', יאמר אם הקב"ה יתנהג בתכסיסי מלכות לעולם אבדו גוים, יאבד העולם, שצריך לחלוק כבוד למלכות ומי שממרה במלך או עובר על דבריו חייב מיתה. וכל המזמור בנוי על זה שלא יתנהג עם הכלל בתכסיסי מלכות אלא עם הפרטי, ולזה כל המזמור מדבר בלשון יחיד, שנאמר בגאות רשע, כי הלל רשע, אמר בלבו, אלה פיהו, ואמר בלבו שכח אל וקומה ה' על היחיד, אבל על הכלל כשהם חייבים אם יתנהג עמהם כדרך המלכים יאבדו כולם, ואומרו כי לה' המלוכה ומושל בגוים, זה הוא מקושר עם הפסוק שלפניו שאמר יזכרו וישובו אל ה', יאמר כי יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ, וישתחוו לפניך כל משפחות גוים, שכל העולם בעבודתך ישובו אליך, אז תתנהג בתכסיסי מלכות שרובם צדיקים:
פסוק יט:
כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים. הסוס אין לו לא רכב ולא פרשים, א"כ היל"ל כי בא עלינו פרעה בסוסיו ורכבו ובפרשיו בים:
פסוק יט:
ובמדרש מרכבות פרעה וחילו ירה בים. אמר רב נחמן חוץ מפרעה ועליו הוא אומר ואולם בעבור זאת העמדתיך, א"כ עם זה יבא כי בא מקושר עם פסוק שלפניו שאמר ה' ימלוך לעולם ועד, יאמר ה' הראה מלכותו לפרעה לעולם שהיא קריעת ים סוף, ועד שחזר ומלך על נינוה ואח"כ נטבע ונבלע בארץ ולא עמדה לו מלכותו, אבל הקב"ה ימלוך לעולם ועד:
פסוק יט:
או נאמר כי בא סוס פרעה רמז על השר של מצרים, כמו שאמר המדרש א"ר חמא בר חנינא בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד שר של מצרים ונשתטח לפני מי שאמר והיה העולם ואמר לפניו רבש"ע במדת רחמים בראת עולמך ואתה מתגאה בחזקה. מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות והיה מסדר לפניהם כל המאורע אמר שפטו נא ביני ובין זה, בתחלה שירדו בני למצרים לא ירדו אלא לגור בארץ שנא' לגור בארץ באנו עמד פרעה וכבשם לעבדים, בתחלה עשאם רועים שנאמר ואם ידעת ויש בם אנשי מקנה וגו', חזר ועשאם בנאים שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה למעטן מפריה ורביה, חזר וגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה וגו', חזר וגזר אם בן הוא והמחי אותו, א"ר יהושע כיון שראה מיכאל ששרי אומות העולם מלמדים עליהם סניגוריא רמז לגבריאל שטם למצרים טיסה אחת ושמט לבנה עם טיטה ותינוק אחד מת משוקע בבנין א"ל רבש"ע בזו הענין שעבדו בבניך, כיון שראתה מדת הדין אמרה עשה דין לבניך במצרים שרובם חייבים, מיד טבעו מצרים שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים, אותו חומר שהביא גבריאל גרם למצרים לטובעם ע"כ. עם זה יובן פירוש פסוק כי בא סוס פרעה הוא שרו של מצרים ברכבו ובפרשיו הם שאר שרי האומות בים שאמרו וישב ה' עליהם במדת רחמים בראת עולמך, בי"ם, י"ם יו"ד מ"ם גימ' ק', את מי הים השרים הם שהושיבן הקב"ה שישפטו בינו ובין שרו של מצרים והם הנקראים מי הים שנאמר ורשעים כים נגרש וגו', והם נקראים מים הזידונים, וכיון שראה מיכאל שהוא מלאך ממונה על המים, רמז לו הקב"ה שירמוז למלאך גבריאל שטס כו', זהו וישב ה' עליהם את מי הים שהוא מיכאל לקטרג עליהם, זהו וישב ה' עליהם את מי הים, ואחר שהיה מי שהוא רחמים נהפך ים, ובני ישראל הלכו ביבשה כלומר בלא שום לחלוח זכות אלא ברחמים, כמ"ש ז"ל על פסוק לבא לקחת לו גוי מקרב גוי מה אלו מגדלי בלורית כו':
פסוק כ:
ותקח מרים הנביאה. למה מרים, אלא לפי שמיום שנולדה נשתעבדו ישראל בפרך וקודם היה בפה רך, ולזה נקראת מרים ע"ש וימררו את חייהם, וכן במדרש על פסוק ויושע ה', עמד עוזא שרו של מצרים ואמר לפניו רבש"ע אתה גזרת על אומה זו שיהיו משועבדים תחת ידי ת' שנה ועדיין לא עבדו בהם אלא פ"ו שנה מיום שנולדה מרים ע"כ. והיו קורין לה ביש גדא שנולדה במזל רע, והיא היתה אומרת כמו הרה תקריב ללדת תזעק בחבליה, כלומר שקרב קץ הגאולה כמו ההרה כשתקרב ללדת היא צועקת מחבליה ומיד יוצאת לאור ויולדת בן, הו תוקף השעבוד שהכבידו עולכם, לזה קרא אותה נביאה, ואמר אחות אהרן שהיתה שומעת עלבון וחרפה כמו אהרן שהיה עלוב ושומע חרפתו שנאמר את העגל אשר עשה אהרן, ואע"פ שעדיין לא נעשה העגל דברה תורה על שם העתיד, והיתה אומרת והוא רמים ישפוט, רמים מרים. עתה כשראתה הגאולה וישועה ושר משה ובני ישראל וידעה כי אסף ה' את חרפתה, אז שמחה ומרוב שמחתה שרתה עליה רוח הקדש ואמרה שירה כמו שאמר משה ובני ישראל. ואמרה שירו לה' כי גאה גאה לא נתגאה פרעה אלא כדי לגאלם כמו הרה שהיא יולדת שיבואו לה ע' חבלים, ולזה אמר מזמור יענך ה' ביום צרה שיש בו ע' מלות, כן גאה פרעה על ישראל כדי להרשיען:
פסוק כ:
ובמדרש כיון שעלו ישראל מהים באו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה למלאכי השרת הניחו לישראל תחילה, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל, נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים מי מקלס תחילה, א"ר חייא בר אבא רב השלום עשה שלום ביניהם שנאמר קדמו שרים אחר נוגנים, קדמו שרים אלו ישראל, אחר נוגנים אלו המלאכים, בתוך עלמות תופפות אלו הנשים. א"ר לוי השמים לא אקבל את הדבר אלא הנשים קלסו תחילה בתוך עלמות תופפות, העלמות הם בתוך, התחילו מלאכי השרת להתרעם אמר לא דיינו שקדמו לנו האנשים אלא אף הנשים, אמר להם הקב"ה כן. מה כתיב ותשאני רוח ואשמע אחרי מהו אחרי אחר שקלסתי אני וחבירי, ואח"כ אמרו מלאכי השרת ברוך כבוד ה', מה כתיב בעמדם תרפינה כנפיהם, מהו בעמדם וכי יש ישיבה למעלה, פירוש לפי שמשמעות בעמדם הוא בעמדם מישיבתם והא כתיב שרפים עומדים ממעל לו משמע שהם עומדים לעולם, אלא בעמד"ם בע"ם ד"ם, בעוד שהם ישראל שנקראו עם שנאמר הן עם בני ישראל מקלסים להקב"ה, דם, דמים מלאכי השרת, ופירוש אמר להם הקב"ה כן, כמו כן בנות צלפחד דוברות, שפירוש מן הראוי שלא יקלסו אלא אנשים עם נשים שנאמר ויקרא את שמם אדם, ופירוש ויקרא הוא כמו ויקרא שם אברם, תרגום וצלי, ולזה מרי"ם הנביא"ה ר"ת וס"ת מ"ה מ"ה, ומ"ה הוא גימ' אד"ם. וכן מצינו שרה כשאמר הקב"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, שאז"ל שאברהם היה טפל לשרה בנבואה כדי שתהיה נבואתו שלמה בהיות הנבואה מזכר ונקבה. ולזה א"ר לוי השמים לא אקבל את הדבר. וצריך אתה לדעת כמו שאמרתי שמשה רבינו עם שמנה אותיות גימ' כלל ישראל, כן מרים היתה כלל כל הנשים. את התף, הת"ף גימ' כל"ל הנשי"ם, זהו ותצאנה כל הנשים אחריה, לומר שלא אמרה שום אשה שירה קודם מרים אע"פ שהיו נביאות, שהרי האמהות היו נביאות ולא אמרו שירה, ואחר מרים אמרה דבורה שירה, גם חולדה הנביאה כי לזה נקראת נביאה, אתיא נביאה נביאה, גם חנה אמרה שירה שנאמר עלץ לבי וגו', וכן בשוב דוד ממלחמת פלשתים אמר ותצאנה כל הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך בתופים בשמחה ובשלישים, ותענינה הנשים אחריה כמו שאמר על פסוק ויאמרו לאמר, שעד שלא אמר משה שירה לא אמר שום אדם שירה, ואחר שאמר שירה בא יהושע ואמר שירה וכו':
פסוק כ:
עוד אפשר לומר ותצאנה כל הנשים אחריה הם מלאכי השרת, כמאמר רבי לוי שאמר הנשים תחלה ואח"כ מלאכי השרת שנאמר בתוך עלמות וגו', העלמות בתוך, ונקראו מלאכי השרת נשים לפי שאין להם כח מעצמן, וכן בנבואת זכריה על פסוק ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו'. פירש רד"ק ז"ל בשם הרמב"ם שני מלאכים ראה אותם בדמות נשים כמו שראה אותם בדמות סוסים ג"כ מפני שתשש כח הנבואה בזמנו ע"כ, הרי שהמלאכים נקראו נשים, כן המלאכים, מלאכי"ם במלוי מ"ם למ"ד אל"ף כ"ף יו"ד מ"ה גימ' ה"ן הנשי"ם, עם ה' אותיות של הנשים. ומה ראתה מרים לומר שירה כי הנשים לא היו בשעבוד ובפרט מרים שהיא היתה מן המילדות ונאמר וייטב אלהים למילדות, אלא כמו שאמר המדרש על פסוק ויסע משה את ישראל א"ר לא כל הרוצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו ונעשה בריה חדשה, ישראל כשנעשה להם נס אמרו שירה ונמחלו להם כל עונותיהם שנאמר ויסע משה שהסיען מעונותיהם כן אתה מוצא בברק ודבורה שנעשה להם נס ואמרו שירה ומנין שנמחלו להם עונותיהם ר' איבו בשם רבי אבא אמר בכל מקום נאמר ויוסיפו וכאן אמר ויעשו בני ישראל, תחילת עשייה, והיכן הן מה שעשו לשעבר אלא מחל להן הקב"ה מה שעשו, וכן אתה מוצא בדוד שנעשה לו נס ואמר שירה, ומנין שנמחל לו כל עונותיו דכתיב בתר שירה אלה דברי דוד האחרונים היכן הם ראשונים אלא שמחל לו הקב"ה ע"כ. א"כ מרים אע"פ שלא נעשה לה נס ולא היתה בשעבוד שלא עשו המילדות כאשר דבר אליהם מלך מצרים ותחיין את הילדים, וגם שאר הנשים הם היו סבת יציאתם ממצרים כמו שאמרו ז"ל בזכות הנשים הכשרות יצאו ישראל ממצרים שהיו מזדווגות לבעליהן עד שנשלמו לששים רבוא, וגם נעשה להם נס שלא שלטו בהם המצריים, ולזה לא אמרו כל השירה אלא שירו לה' כי גאה גאה וגו', לפי שלא היו בעבודת פרך כמו האנשים:
פסוק כא:
ואפשר עוד לומר על מה שאמר ותען להם מרים ולא אמר ותאמר להם מרים, כי אין נופל לשון עניה אלא על דבר שאחר עונה לא כך אלא כך. אלא מרים כשלקחה התוף בידה חשבו הנשים שמה שלקחה התוף היה כדי שתכה עליו ותשמח על היום טוב שהיה להם באותה שעה ועל שמחת ביזת הים שהיתה יותר מביזת מצרים ושמחת הכסף והזהב של בתי תסווראות, אמרה להם מרים וענתה אותם אם אתם רוצות שתשמחו השמחה העיקרית היא שמחת השי"ת, שירו לה' כי גאה גאה ושקע צרינו בים לא תשמחו בכסף ובזהב כי מה מועיל הכסף והזהב וכל ממון שבעולם והמצריים רודפים אחרינו, אבל עתה שהם מתים על שפת הים ונצלנו מהם זאת היא השמחה העיקרית וראוי לומר עליה שירה, לזה אמר ותען להם מרים. וכמו שאמרו האנשים שירה ונעשו בריה חדשה כן אמרו ג"כ הנשים ונעשו בריה חדשה, ולפי שחידשו עצמן באמרם שירה זכו במעמד הר סיני שנתחדשו כולם שנאמר בחד"ש הג' בא חדוש וכו' כאשר נאריך בהגיעי שם בע"ה. ואפשר שנעשו בריה חדשה שחלתה עליהם הנבואה ואמרו כולם כאחד מה שאמר זה אמר זה כמו שאמר בזוהר שהבאתי לעיל א"ר שמעון וכו' על פסוק אשירה. והקדים הנשים תחלה שנאמר כה תאמר לבית יעקב ואח"כ ותגיד לבני ישראל. ומה עון עשתה מרים שנמחל לה ע"י שירה, על שגנבה דעתו של פרעה שאמרו כי לא כנשים המצריות העבריות, וכן גנבה דעתה של בת פרעה באמרה האלך וקראתי לך אשה מינקת והיה לה לבטוח בה' ולומר האלך וקראתי לך את אם הילד, כי יש מי שכתב שבזה העון נהרג חור בנה, אע"פ שאינו כן שנאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, ולא לרבות האם, עכ"ז גניבת דעת הוא ובאמרה השירה נמחל לה, ושאר הנשים אולי כשראו הגלות הכבד חשבו שח"ו עזב ה' את הארץ ולא יצאו עוד ובאמרן השירה נמחל להן, ועל פי דרכנו למדנו שמי שעשה הקב"ה עמו נס כמו הארבעה שצריכים להודות ברבים שנאמר וירוממוהו בקהל עם שנמחלין לו כל עון שיש לו, שאם תבא לו שום צרה בדרך הוא מתרעם וזועף אל לבו ועל זה צריך שיודה וישבח להקב"ה וימחול לו שנאמר אודך ה' כי אנפת בי וגו'. ורבי סימון בא בלשון שלילה שאמר לא כל הרוצה לומר שירה אומר שירה, בא על אותו מאמר שכתבנו לעיל פיה פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה את העולם לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל בא אדם ול אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ולא אמר שירה, וכן יצחק וכן יעקב, לזה בא ר' סימון ואמר לא כל הרוצה לומר שירה אומר שירה כלומר השירה היא למי שיש בידו עונות ועשה לו הקב"ה נס בלתי ראוי, זה ראוי לומר שירה כמו ישראל שלא היו ראויים לנס עד שבא משה והסיען מעונותיהם באומרו השירה, כמו שאמרו במדרש אמר רבי אבא הסיען מחטאין של ים סוף כיון שאמרו שירה מחלם להם, משא"כ לאבות כי הם היו ראויים לעשות להם כמה נסים, ובזה תבין למה לא נזכרו אבות בשירה זו:
פסוק כא:
עוד נוכל לומר שאמר בלשון שלילה לפי שאמר ויאמרו לאמר לדורות שיאמרו שירה, לזה בא רבי סימון יאמר לא כל הרוצה לומר שירה אומר שירה, ולא כל הרוצה אלא כל מי שנעשה לו נס בלתי ראוי והכיר בנסו שהוא בלתי ראוי אומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו ונעשה בריה חדשה לפי שנעשה לו נס בלתי ראוי, כמו ישראל שלא היו ראוים שהיו עובדים ע"א ומגדלי בלורית ונעשו בריה חדשה שחלתה עליהם הנבואה ואמרו כולם שירה ומה שאמר זה אמר זה, אלו ראויים לשירה, אבל אחר שעשה לו הקב"ה נסים ראוי לו להודות לו ולשבחו אבל לא לומר שירה:
פסוק כא:
עוד נאמר שכוונת רבי סימון הוא לומר התנצלות לאבות למה לא אמרו שירה, לומר שאין אומרים שירה אלא כשעושין לו נס שנשתנו עליו סדרי בראשית כמו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אבל הצלת האבות אינו שנוי שהרי על אותם ד' דברים שצריכים להודות מברך הגומל ועל הנס מברך שעשה לי נס, כמו ההוא גברא דהוה קא אזיל בעיבר ימינא נפל עליה אריה אתעביד ליה ניסא ואתנצל מניה, שאחר שנפל עליו דרכו להמית ונצול, זהו שנוי שלא כדרך העולם, אתא לקמיה דרבא וא"ל כל אימת דמטית להתם בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה. ולזה בא לפני רבא להורות אם היה הנס שנעשה לו כדרך העולם ויברך הגומל, או אם הוא שנוי ויברך שעשה לו נס, ואמר לו ודאי מאחר שנפל עליו שהוא שנוי (בברכות ר"פ הרואה) גם שם אמר מר בריה דרבינא הוה קא אזיל בפקתא דערבות צחא למיא אתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואשתי תו זמנא חדא הוה קא אזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא אתפרק ליה אשיתא עאל לגוה, כי מטא לגבי ערבות בריך שעשה לי נס בערבות ובגמל וכו', הרי אמר איברי ליה עינא שהיא בריה מחודשת שלא היתה מקודם וכן אתפרק ליה אשיתא, לזה א"ר סימון לא כל הרוצה לומר שירה אומר אלא כל מי שנעשה לו נס מחודש שלא כדרך העולם, ולזה אמר ונעשה בריה חדשה הואיל ונעשה לו נס מחודש:
פסוק כב:
ויסע משה את ישראל מים סוף. מה צורך למשה להסיען ודאי מי שהוא בים כשהוא רואה היבשה הוא ממהר לצאת ואף על פי שהים נעשה להם יבשה שנאמר ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כבר חלה עליהם הנבואה וידעו שהם בתוך הים ועל זה אמרו שירה, אלא להודיע שבחן של ישראל שאפילו שהיו בתוך הים לא יצאו עד שהסיען משה ויצאו אל מדבר שור, אל דבור של מבטם שהוא משה שהיו נשמעים אל דברו, ויהיה לפי זה מדבר מלשון דבור, שור מלשון הסתכלות כמו אשורנו ולא קרוב. וכן אמר בזוהר ז"ל ואפי' אינון דבמעי אמהון הוו אמרי שירתא כולהון, והוו חמאן כולהון מה דלא חמא יחזקאל נביאה ועל דא הוו כלהו מסתכלי כאלו חמאן עינא בעינא וכד סיימו מלין כלהו מתבסמן בנפשייהו ותאבין למחמי ולאסתכלא ולא הוו בעאן לנטלא מתמן מסגיאות תיאובתא. בההיא שעתא אמר משה לקוב"ה בניך מסגיאות תיאובתא לאסתכלא בך לא בעאן לנטלא מן ימא. מה עבד קוב"ה אסתים יקריה לבר למדברא ותמן אתגלי ולא אתגלי, אמר לון משה לישראל כמה זמנין אמינא לנטלא מן תמן ולא בעיתון עד דאתחזי לון זיוא יקרא דקב"ה במדברא ומיד הוו תאבין, ולא נטלון עד דאחיד בהו משה ואחמי לון זיוא ויקרא, דקוב"ה במדברא כדין מסגיאות תיאובתא ורעותא לאסתכלא אנטיל לון משה, הה"ד ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, מאי מדבר שור מדברא דהוו בעאן לאסתכלא ביה זיוא יקרא דמלכא קדישא, ועל דא איקרי מדבר שור, אסתכלותא שם, ע"כ:
פסוק כב:
ובמדרש רבי יהושע אומר נסיעה זו נסעו ישראל על פי משה ושאר כל המסעות על פי הגבורה שנאמר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, רבי אליעזר אומר על פי הגבורה נסעו, מה ת"ל ויסע משה אלא להודיע שבחן של ישראל שכיון שאמר להם משה קומו סעו לא אמרו היאך אנו נוסעים במדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו והלכו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר וגו', ע"כ:
פסוק כב:
וילכו שלשת ימים במדבר. על פי דבורו של משה שאמר להם במצרים שהוא מוציאם כדי לקבל התורה כמו שאמר לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, וכשהלכו בים נאמר והמים, שידעו כולם שהלכו בזכות התורה כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכו', וכשיצאו אל מדבר שור תרגום חומה שורא, ראו שהחומה שהיתה להם בים שהיא התורה לא נתנה להם, זהו במדבר על פי דבורם ולא דבור של משה, ולכן ולא מצאו מים:
פסוק כג:
ויבאו מרתה. קרי ביה רמת"ה, היא כ"י, כי משם השער ליכנס התורה שבכתב, ולא יכלו לשתות כי כולה קלים וחמורים איסור והיתר ג"ש:
פסוק כד:
וילונו על משה לאמר מה נשתה. שאין רוצים לשתות אלא ממ"ה שהיא תורה שבכתב:
פסוק כה:
ויורהו ה' עץ. בזוהר אין עץ אלא תורה דכתיב עץ חיים ר' אבא אמר אין עץ אלא הקב"ה דכתיב כי האדם עץ השדה ודאי. הרי מכאן ראיה שנתן להם שאלתם שהרי שאלו ממ"ה באמרם מ"ה נשתה גימ' אד"ם ונתן להם שנאמר ויורהו ה' עץ ועץ היא תורה. או כמו שאמר רבי אבא עץ דא קב"ה דכתיב כי האדם עץ:
פסוק כה:
עוד בזוהר רבי אליעזר פתח ויבאו מרתה אמר תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במילי דאורייתא הכא אית לאסתכלא אמאי כתיב הכא שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו אבל ודאי רזא דמלה דהכא על מיא הוה, בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו הוו מינייהו וכמה בישראל דהוו חשדי לבנייהו בדא עד דקב"ה מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון מה כתיב ויבאו מרתה וגו' ויצעק אל ה' אמר קוב"ה למשה משה מה את בעי הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא ואנא בעיא למבדק הכא נשיהון דישראל כתוב שמא קדישא ורמי למיא ויבדקון כלהו נשין וגוברין ולא ישתאר לעז על בני ועד דיבדקון כלהו הכא לא אשרי שמי עלייהו. מיד ויורהו ה' עץ וישלך אל המים דא שמא קדישא ההוא שמא דהוה כתיב כהנא למבדק נשיהון דישראל כדין שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו וכו', ואי תימא נשייהו דישראל יאות גוברין אמאי אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי ונשיהון דישראל לא אסתאבו במצראי כל אינון שנין דהוו בינייהו וכלהו נפקו גוברין ונשין זכאין ואשתכחו זרעא דישראל קדישין זכאין כדין קוב"ה אשרי שמיה בינייהו וע"ד על מיא ודאי שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו ע"כ. ואפשר עוד שבאו למרה לומר שכל המים ששתו במצרים היו מסתפקים בילדי נכרים דהם מרים ולא טעמו בהם מרירות עד שנכנסו לקדושה, אז טעמו טעם מרירות וידעו שהם מרים ודאי, אז וילונו העם לאמר מה נשתה, שיתן להם תורה וחקים כדי למתק המרירות שהיה בהם ולצרפן וללבנן ויורהו ה' עץ זו תורה שנאמר עץ חיים היא וכו' שנתן להם קצת מן התורה כמו שאמרו ז"ל שבת ודינין במרה איפקוד, אז וימתקו המים שנצרפו מכל אותם האמונות הזרות מאותם המים המרים והאמינו בה', אע"פ שהאמינו בו על הים צרפן יותר, וזהו שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, שהרים נסו:
פסוק כה:
וכתב רבינו בחיי ז"ל מדבר שור זהו מדבר איתם שכן כתיב פרשת מסעי ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה וילכו דרך שלשת ימים במדבר אתם ויחנו במרה ע"כ. ואפשר שלזה נקרא את"ם אותיות אמ"ת ששם השיגו האמת:
פסוק כה:
וכתב עוד רבינו בחיי ז"ל על שם שם לו חק ומשפט, יש מי שפירש שלמדו הקב"ה חכמת הצמחים וכחות שבהם בסגולתם וטבעם, לפי שיש עשבים מחיים וממיתים ויש מהם מרפאים ויש מהם מחליאים ויש מהם ממתקים את המר ויש מהם שממררים את המתוק, וכל זה בין בטבע בין בסגולה, וזהו לשון חוק ומשפט, חוק הוא הסגולה שאין טעמו נודע, ומשפט הוא הטבע שמשפטו שיהיה כן בטעמו, ושם נסהו הצמח הזה שם נסהו. ולכך אמר אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך, כלומר אע"פ שכחות הצמחים ידועים לפניך בסגולה ובטבע, ואתה יכול להתרפא מהם אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתיאש מלהתפלל אל ה', כי אם תראה שהם מרפאים תביט אל מי שנתן בהם זאת הסגולה. ובזה תבין כי אני הוא הרופא האמתי לא הצמחים:
פסוק כו:
ויאמר אם שמוע תשמע. כשנתאוו למדת הרחמים או לכ"י לפי שיש בו טוב ורע, ונתן להם תאותם שנאמר ויורהו ה' עץ שהוא יה"ו שעולה ע"ץ כזה, ה' פעמים י' י' פעמים ה', ו' פעמים ה' ה' פעמים ו', עולה הכל ע"ץ, והיה ע"י שם זה ולא שם אחר כמ"ש בזוהר שרצה לבדוק נשין וגוברין ושם זה יו"ד שהוא זכר לוקחת מן ה"ה וה"ה שהיא נקבא מן היו"ד לזה היה ע"י שם זה שהוא ע"ץ החיים אשר בתוך הגן, ולזה שם שם לו חק ומשפט, חק שהוא היסו"ד שנקרא חק, ומשפט שהוא תפאר"ת, ואח"כ הזהירו על כ"י, ואמר לו אם שמוע תשמע, אם שמוע כמו וישמע שאול את העם, ר"ל קבוץ וחבור, זהו לקול שהוא יעקב שנאמר הקול קול יעקב, והיה אלהים הוא כ"י ויאמר סתם היא הבינ"ה. וכן מצאתי בזוהר, ויאמר דא מלכא קדישא, ומאי קא אמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך דא כ"י, והישר בעיניו תעשה דא צדי"ק, לפי שהוא על דרך הקו, והאזנת למצותיו דא נצ"ח שכל האזנה היא לטובה, וכן אמר למצותיו הם מצות עשה שהם בימין שכל מעשיו של אדם עושה בימין, ושמרת כל חוקיו דא הו"ד, לפי ששמירה היא בלא תעשה כמו שאז"ל השמר פן ואל לא תעשה הוו, כיון דעאלו באילין הא מטו למלכא קדישא לבתר מה כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ע"כ. הרי מובן שויאמר סתם היא בינ"ה שהיא מלכא קדישא שעליה אנו רומזים בברכותינו באמרנו מלך העולם, שעולם הוא השבע שתחלתם מחסד, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה שהוא מלכי של עולם, והיא אלהים דבראשית שהאצילה ששת ימים ובת שבע ושם היא הרפואה, שנאמר מי ירפא לך, והיא הוציאה ישראל ממצרים בסוד וחמשים עלו בני ישראל ממצרים, ולזה נכתבה יציאת מצרים בתורה חמשים פעמים, וזהו כל המחלה ר"ת כ"ה, אשר שמתי במצרים שמשם היו עשר מכות על ידי כ"ה. ולזה אנו רומזים בברכותינו אשר קדשנו במצותיו וצונו לנעלם שהוא מלך העולם שאין להזכירו מפני כבוד מעלתו ובמכילתא אם שמוע תשמע, שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, כיוצא בו אם שכוח תשכח אם שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, לקול ה' אלהיך אלו עשר דברות שנתנו מפה אל פה בעשרה קולות, והישר בעיניו תעשה אלו הלכות, והאזנת למצותיו אלו הגדות הנשמעות באזני כל העם וכל אדם, ושמרת כל חוקיו אלו גזרות, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, הא אם אשים אני ה' רופאך, דברי ר' יהושע, ר' אליעזר המודעי אומר שמוע יכול רשות, ת"ל תשמע חובה ולא רשות, תשמע זה הכלל שהתורה כלולה בו, לקול ה' אלהיך מלמד שכל מי ששומע מפי הגבורה מעלין עליו כאלו עומד ומשמש לפני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן, מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה. והאזנת למצותיו אלו הלכות, ושמרת כל חוקיו אלו עריות, כל המחלה אשר שמתי וגו', ומה ת"ל כי אני ה' רופאך, אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם חיים הם לכם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם, ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ר' יצחק אומר הא אין בהם מחלה מפני מה הם צריכין רפואה אלא כל המחלה אשר שמתי לא אשים, ואם אשים בעולם הזה אני ה' רופאך בעולם הבא כד"א מחצתי ואני ארפא, ע"כ:
פסוק כו:
וכתב רבינו בחיי ז"ל. על דרך הפשט אם שמוע תשמע, אמר אם תקיים את התורה לא תחלה בשום חולי, לא בחולי הטבע שהם מצד המאכלים שנכנסים בגוף, ולא בחלי המקרה שהם באים מחוץ לגוף, וזהו כל המחלה אשר שמתי זהו על חולי המקרה, כי אני ה' רופאך הוא על חולי המאכלים:
פסוק כו:
וכתב עוד שמעתי שעשר מכות שהסימן שלהם דצ"ך עד"ש באח"ב, הסימן הזה עולה תק"א כמנין אש"ר, ולכך יאמר כל המחלה שהיא מנין אש"ר ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ומה שאמר רופאך בלשון הווה פירש הגאון וכן הרמב"ן ז"ל מעמיד בריאותך עוד אני ה' רופאך במים, ומתחיל זה הפסוק בוא"ו ויאמר אם שמוע וכו', ומסיים בכ"ף רופאך הרי כ"ו שהוא שם הרחמים שהוא מרחם עלינו בזכות התורה שהיא שמותיו של הקב"ה, ולזה תמצא בפסוק זה ז"ך מלות כמנין אותיות של אלפ"א בית"א עם מנצפ"ך שכל התורה נבנית עליהם:
פסוק כז:
ויבאו אלימה לשון אלים. מאחר שאמר שלא יהיה להם שום חולי ולא מחלה כמ"ש שישמור להם הבריאות שלא יחלו לזה באו לאלים. אלמים ואבירים ובריאים, ובאו למקום פרי שהמקום שיש בו מעינות יהיה דירתו בבריאות, ולזה אמר ושם שתים עשרה עינות מים. והיו י"ב כנגד י"ב שבטים, אולי לפי שכל אחד יש לו טבע וכפי טבעו כן היה לו המעיין של מים שחנה אצלו, או אמר ויחנו שם על המים ושבעים תמרים, הכונה שהיו שם שבעים מיני תמרים כנגד שבעים זקנים שהיו כולם צדיקים שנאמר צדיק כתמר יפרח וגו', אז"ל מה תמר אין בו עקומין וסוקיוסין כך הצדיקים אין בהם לא עקומין ולא סוקיוסין, מה תמר צלה למרחוק כך הצדיקים מתן שכרם למרחוק שנאמר והיה עקב תשמעון, מה תמר יש לו תאוה כך הצדיקים כל תאותם למקום שנאמר קוה קויתי ה':
פסוק כז:
עוד אמר ויבאו אלימה אחר שנבדקו במי מרה כמ"ש הזוהר וקבלו שם במרה תורה, שנאמר ויורהו ה' עץ ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, לזה באו למקום מים מתוקים לא כמו המקום הראשון שהיו מימיו מרים שלא קבלו תורה, אבל אחר שקבלו את התורה שהיא משולה למים באו למקום מים מתוקים, שאין התמרים עולים אלא במקום מים מתוקים, ושבעים תמרים לרמוז לתורה שהיא נדרשת בשבעים פנים, כמו שאז"ל על פסוק הביאני אל בית היין, ועוד אז"ל ארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו כרמים בבבל מפני שהמתיקה מרגלת לשון לתורה ע"כ, ולזה נתן להם המן כדי שיורגל לשונם לתורה, ולזה נשתבחה א"י בדבש והוא דבש תמרים שנאמר ארץ זית שמן ודבש, והוא מוקדם לכל הפירות כמ"ש (ברכות מ"א:) זה שני לארץ וכו', א"כ לזה שבעים מיני תמרים כדי להרגיל לשונם לתורה שקבלו במרה, ועל התורה שעתידין לקבל בסיני נתן להם המן שהדבש הוא אחד מששים במן:
פסוק כז:
עוד ויבאו אלימה. הוא צרוף אלהים שיש לו ק"כ צירוף ואלימה הוא אחד מהם, והוא צירוף י"ב על זה הדרך. אלהים אליהם אהלי"ם, אהילם איהלם אילהם, אלמהי אלהמי אהלמי, אמהלי המאלי אלימה. אילמה אמליה אהמלי, הרי צרוף י"ב אלימה, וז"ש י"ב עינות מים ידעת כי אלהים הוא מדת הגבורה והיא מדתו של יצחק ויצחק הוא כפות בידו של אברהם שנאמר ויעקוד את יצחק בנו, וזהו עינות מים שפונים אל החסד, כמו שכתב בעל שערי אורה ז"ל והאלהים נסה את אברהם רשעולה מדת אלהים מתרומם ומתעלה הנס של אברהם א"כ עינת מים ויחנו שם על המים שמצאו להם חנייה, והבן:
פסוק כז:
ובמדרש ויבאו אלימה מגיד שאותו מקום מהולל במים יותר מכל המקומות, תדע שכן הוא שהרי היו שם י"ב מבועין ולא פסקו אלא לשבעים דקלים, וכיון שבאו ישראל וחנו עליהם ששים רבוא אדם וספקו להם ולנו ושנו ושלשו, כונת המדרש לדרוש אלימה אליהם, כלומר הם מתברכין בעבורי, אע"פ שהם מעטים שאין מספיקים אלא לשבעים תמרים:
פסוק כז:
עוד במדרש ויחנו שם על המים, לעולם אין ישראל שורין אלא על המים דברי ר' יהושע, ר' אליעזר אומר מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם י"ב מבועין כנגד י"ב שבטים, שבעים תמרים כנגד שבעים זקנים, ומה ת"ל ויחנו שם על המים אלא מלמד שעוסקים בדברי תורה שנתן להם במרה, כוונת המדרש הוא שר' יהושע סבר הואיל ואמר ויבאו אלימה מה צורך לומר שחנו שם, אלא זה בנין אב שכל מקום שאומר לשון חנייה הוא על המים, ובא ר' אליעזר לומר שאילו היתה חנייתם ברצונם היה נראה כדבריך, אבל הם לא היתה חנייתם אלא לפי העלות הענן על פי ה' יסעו ובודאי אלו היותם י"ב לא באו אלא לרמוז, ועוד אם כדבריך היה לו לומר ושם עינות מים תמרים מניינא למה לי, ודאי לא היו אלא לרמז שידע הקב"ה שישראל במקום זה נקיים ושלמים ועמדו בנסיונם כמו שנאמר ושם נסהו, ולהודיעם זה ברא להם י"ב עינות מים ושבעים תמרים והואיל ונבראו לרמז זה למה אמר ויחנו שם על המים, לז"א ויחנו שם על המים למה מלמד שהיו עוסקים בדברי תורה שנתן להם במרה: