א אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ׃ ג יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָ֖ה שְׁמֽוֹ׃ ד מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף׃ ה תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן׃ ו יְמִֽינְךָ֣ יְהוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב׃ ז וּבְרֹ֥ב גְּאוֹנְךָ֖ תַּהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ׃ ח וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃ ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי׃ י נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃ יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃ יב נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ׃ יג נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃ יד שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת׃ טו אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן׃ טז תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃ יז תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃ יח יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ יט כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כ וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ כא וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ כב וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ כד וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ כה וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ כו וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃ כז וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור. נראה לבאר דאיתא דחזקיה לא אמר שירה כי ה' אמר וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי ולא בזכותא תליא מלתא ולכך לא אמר שירה ולכך אשת לוט ותהי נציב מלח בהביטה בהפיכת סדום כי לא למענם נעשתה הצלה הזאת רק בזכות אברהם ולכך נענשה ואיתא ב' טעמים על שגאל הקב"ה את אבותינו ממצרים חד אמר בזכות אבות וחד אמר בזכות אמונה שבטחו בה' וזה שאמרו ויאמינו בה' וא"כ באמת בזכות עצמן בזכות אמונה נגאלו שפיר אמרו אז ישיר משה ובני ישראל ומ"ש ובמשה עבדו ג"כ האמינו. נראה ע"פ המדרש דאיתא דאמר משה לישראל בשבילי ניצלתם כולכם והמדרש צריך לפירוש ונראה לתת טעם דידוע דכ"א בניסן הטילה יוכבד את משה לים ובכ"א בניסן יצאו ביד רמה תוך הים ולישראל היה הדבר ספק אם נגאלו בזכות משה או בזכותן וזה שאמר משה בשבילי ניצלתם כולכם כי עלה לפני הקב"ה הטלתי לים באותו יום וזה כיפר עליכם וז"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו דהיינו דהאמינו שניצולו בזכות משה:
פסוק א:
ויאמרו לאמור. איתא בגמרא מהו לאמור דהיינו משה אמר אשירה וישראל אמרו נמי אשירה אות באות כפי מה ששמעו ממשה ונראה לתת טעם דאיתא דישראל אינם רשאים להזכיר את השם רק לאחר ב' תיבות כגון שמע ישראל ואחר כך ה' אבל המלאכים אינם רשאים להזכיר את השם רק לאחר ג' תיבות כמ"ש קדוש קדוש קדוש ה' צבאות ופי' האר"י לוריא זצ"ל לא דכל כתות מלאכים אומרים ג' פעמים קדוש רק ג' כתות מלאכים אומרים שירה וכל אחת אומרת פעם אחת קדוש ושומע כעונה והוי כאלו כת אחת אומרת ג' פעמים קדוש וזה דקא קשיא ליה לגמרא היאך אומרים אשירה לה' ומזכירין את השם אחר תיבה אחת ולכך אמרינן דמשה אמר אשירה וישראל ג"כ אמרו תיבת אשירה ושומע כעונה והוי שפיר אחר ב' תיבות עוד נראה לפרש ויאמרו לאמר דאז אצל הים היו ישראל זוכים לקבלת השכינה וכל אחד היה מדבר השכינה מתוך גרונו שירה הזאת רק הערב רב לא היו זוכים כל כך אלא ישראל בעצמם וזה שכתוב אז ישיר משה ובני ישראל בדוגמתו שקיבלו השירה ברה"ק ואמרו לערב רב לאמר אחריהם מה שישמעו מפיהם:
פסוק א:
אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. נראה לפרש כי כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו רק זה דווקא במקום שהאדם ג"כ הוא עניו אבל אם האדם הוא בעל גאוה אז הקב"ה ג"כ מתנהג עמו במדת גאוה ופרעה בעל גאוה היה וכן הסוס גאה ולא יאתה לו הגאוה ומה טובו הלא האריה הוא המלך ולא הסוס וזה כי גאה גאה שקינא לגאים ע"כ סוס ורוכבו רמה בים:
פסוק א:
סוס ורוכבו רמה בים. דאין הקב"ה נפרע מאומה למטה עד שהפיל השר שלמעלה וכאן היה הדבר בהיפך כי זולת זה היו אומרים אם השר שלנו היה קיים במפלתנו היה מושיע אותנו מכל צרותינו ולכך הפיל הקב"ה שר שלהם תחלה כדי שלא יושיעם ולכך עשה הקב"ה בהיפך והפיל את השר לבסוף וזה שאמר סוס הוא מצרים ורוכבו השר המנהיג אותם רמה בים:
פסוק ב:
עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. יש לפרש עזי זה התורה שעתידין ישראל לקבל שנאמר ה' עוז לעמו יתן והוא עמד להם שהיו זוכין לגאולה ולישועה וגם בזכות המילה נגאלו וזמרת הוא לשון כריתה ועל ידי כריתת הערלה נקרא עליהם שם י"ה כי היד שמחתכין בו את הערלה הוא י"ד וחתיכת הערלה היא נקודה ומילה הוא שם י"ה מל י"ה ולכך שבטי יה עדות לישראל כי אלו פגמו בברית קדש נמשכו ערותן ולא נקרא עליהן שם י"ה וזה שאמר עזי התורה וזמרת שהוא ברית מילה שעל ידיו נקרא עלינו שם י"ה היה לי הישועה כי בזכות שני אלו היה הגאולה:
פסוק ב:
זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. זה הוא שם הוי"ה זה בגימ' י"ב. י"ב צרופיו כי ראו והשיגו בים ואנוהו שהוא שורה במשכן ונעשה לו נוה לכך נאמר הבית אשר שם ה' נקרא עליו אבל כשהוא בשם שדי הוא מסתתר למעלה כדאמרינן היושב בסתר בצל שדי וזה שאמר אלהי אבי שהוא שדי דכתיב וארא אל האבות באל שדי וארוממנהו כי מתרומם למעלה בשמים עליונים ואינו שוכן למטה במשכן ועוד יש לפרש דידוע כשהקב"ה שורה למטה בתחתונים אז אפי' עבירה קטנה בא לפני הקב"ה והאדם נלקה עליה וא"א לאדם לעמוד בזה והקב"ה ברוב רחמיו במדת אל שהוא רחמים דבשיתוף מדה"ד לרחמים אין די אבל אם השכינה בשמים אז המלאכים הקדושים הנבראים מהמצות מונעים מלבא עבירה קטנה למעלה לפני הקב"ה ובאמת מהני בזה במה שמשתתף מדת הדין למדת הרחמים שהוא אל שדי שהאל הוא מדת הרחמים ושדי הוא מדת הדין ולכך לעתיד דיבוער היצה"ר מן הארץ אז ידין באל שדי ולכך וארא אל האבות באל שדי בשיתוף מדת הדין עם מדת הרחמים ואעפ"כ היו נמצאים טובים ושלימים בעיני ה' היוצא מזה אם השכינה שורה למטה א"א לעמוד לפניו בשיתוף שם שדי שהוא דין למדת אל שהוא רחמים רק צריך לדון אותנו במדת אל שהוא רחמים לבד משא"כ אם השכינה בשמים יכול לדון אותנו בשיתוף מדת הדין לרחמים ומארץ לשמים הוא מהלך ת"ק שנה וזה שאמר הלן בסתר בצל שדי היינו שהוא לן בנעלם משדי משין הנעלם הוא י"ן ומד' הנעלם הוא ל"ת ומיו"ד הנעלם הוא ו"ד הרי הנעלם הוא ת"ק וז"ש הלן בסתר היינו בהנעלם משדי שהוא ת"ק היינו בשמים שם מקום לינתו וז"ש זה אלי כשהוא דן אותנו במדת אל שהוא רחמים לבד בלי שיתוף שם שדי שהוא דין אז ואנוהו אעשה לו נוה קודש בתוכנו למטה כי אז אנו יכולים לעמוד לפניו אלקי אבי שהוא אל שדי שנאמר וארא אל האבות באל שדי ונידון אותנו בשיתוף אל שהוא רחמים לשדי שהוא דין אז וארוממנהו אז צריך להיות שכינתו בשמים ממעל דכשהוא על הארץ אי אפשר להתקיים בענין זה:
פסוק ג:
ה' איש מלחמה ה' שמו. הא דכפל הלשון רצה בזה אעפ"י שלחם מ"מ היה הכל ברחמים ולכך ה' שמו כי מלחמתו הכל ברחמים גם יש לומר דלכאורה יקשה הא אמרו צדיקים שמם קודם להם ורשעים הם קודם לשמם ומכ"ש הקב"ה שהוא צדיקו של עולם וכאן אמר ה' ואח"כ שמו. ונראה דעיקר הטעם דזכר צדיק לברכה א"כ בראשון מזכירין שמו דהיינו הברכה אבל הרשעים ושם רשעים ירקב ודי לצרה בשעתה שיבא האלה לבסוף וזה שייך דוקא בבן אדם משא"כ בשכינת עזו דלא שייך לברכו ולקללו. ועוד יש לומר הטעם כי שמם של צדיקים ברחמים ומקדימין ברחמים אבל שם רשעים דין ומאחר להזכירו לכך כשהקב"ה לובש מדה"ד והוא איש מלחמה אז ה' שמו שמו מאוחר כדי לאחר בדין ובאופן אחר נראה דמלאכי קדושים שמם ישתנה כפי השליחות דלפעמים נשלח בשביל מים ושמו ג"כ משורש מים וכן במלחמה וז"ש כאן ה' איש מלחמה ואעפ"כ שמו לא נשתנה רק ה' שמו:
פסוק ד:
מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. נראה לפרש דטבעיות הפכיות הוא כי האדם הרוכב על הסוס מתגבר כארי אפי' במים לשוט על פני המים עד שיעבור את המים משא"כ היושב על המרכבה וקרונות א"א לו להנצל כי המשא הכבידו לשטוף במים וכאן היה איפכא. מרכבות פרעה היינו הקרנות ירה בים היינו אל תוך הים ומבחר שלישיו דהיינו הרוכבים על הסוסים טבעו בי"ס היינו בצדי הים וזה תוקף הנס. באופן אחר. נראה דידוע דאותן שבאו בתוך הים מיתתן היה קשה למאוד מאותן שמתו בצדי הים כי הסוסים גוררים אותם בחזקה כנודע ואצל פרעה היו ג"כ אנשים חשובים אשר האמינו בה' וברוב גדולתו רק מי יחייב את ראשו למלך בהמריד בו ובאמת אין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה וז"ש מרכבות פרעה וחילו דהיינו הרשעים ירה בים בתוך הים ומיתתן היה קשה למאוד ומבחר שלישיו היינו הטובים טבעו בי"ס בצדי הים:
פסוק ה:
תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן. נראה לבאר כי הקב"ה חס עליהם שלא יאכלום הדגים הגדולים בים וא"כ לא היה גופן בא לקבורה על כן תהומות יכסיומו למען יהיו נעלמים מדגים אבל לא די בזה לבד כי הקב"ה ידע דישראל ייראו מאוד פן ואולי יצאו המצרים מתוך הים מרוח אחרת ע"כ הוצרך הים להקיאם לפני ישראל רק אם טבעו במים ודאי נשתנו פניהם למאוד עד שא"א להכיר אותם ומה מהני ההקאה זו כי יאמרו עוד הני אחריני נינהו והנהו היינו המצרים אזלי מרוח אחרת ולכך אמרו ירדו במצולות כמו אבן כמו האבן לא נשתנה תוארו ע"י נפילתו למים כך הם לא נשתנה פניהם כלל ובזה ראו גדולת הקב"ה:
פסוק ו:
ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. נראה לבאר דישראל שבאותו הדור גם כן לא היו ראוים לנס כדאיתא דמדת הדין קיטרג על ישראל ואמר הללו עובדי כוכבים ומזלות והללו עובדי כוכבים ומזלות הן. אבל הקב"ה ברחמיו הצילנו. ולכאורה הוא תמוה וכי משא פנים יש בדבר אבל מה עשה הקב"ה היה דן גם האו"ה ברחמים ואעפ"כ נתחייבו כליה וז"ש ימינך ה' נאדרי בכח היינו שהצילנו במדת הרחמים וקשה קושיא הנ"ל וכי משוא פנים יש בדבר לכך אמר ימינך ה' תרעץ אויב היינו שדן גם את המצרים ברחמים מ"מ נתחייבו כליה מרוב רוע מעלליהם. ועוד י"ל כי כשהקב"ה משנה סדר המערכת נקרא שנעשה זאת בכח ולכך כשהתפלל משה שירחם ה' את עמו אף כשחטאו אמר יגדל נא כח ה' וכן כאן ששינה הקב"ה סדר המערכות נאמר ימינך ה' נאדרי בכח ואף שאין זה מגדר ימין לעשות נקמה באויב מ"מ כאן ימינך ה' תרעץ אויב ולכך נאדר בכח. באופן אחר נראה דכשישראל חטאו מדחהו בשמאל ומקרבהו בימין משא"כ בעכו"ם אשר ימין ה' נוקם בם וז"ש ימינך ה' נאדרי בכח מה שהשמאל מרחק וימינך מקרבת אותו ימינך ה' תרעץ אויב שימין שלך היה נוקם נקמות בעכו"ם:
פסוק ז:
וברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך יאכלמו כקש. נראה לבאר וברוב גאונך תהרוס קמיך דהיינו שדנת אותם ברחמים ואעפ"כ נתחייבו כליה ועכ"פ מהני להו מדת הרחמים שנהרסו לבד אותן שעל הים ולא עשית כליה לכל אומה המצרי תשלח חרונך יאכלמו כקש שאם שלחת חרונך היינו שדנת אותם במדת הדין לבד אז יאכלמו כקש לא היה נשאר מכל האומה שריד ופליט. באופן אחר נראה וברוב גאונך תהרוס קמיך הם השרים של מעלה לכך כתיב קמיך כדכתיב ויבואו בני אלקים להתיצב על ה' ולכך נקראים כישוף שמכחישין פמליא של מעלה במה שמשביעין שרי מעלה והקב"ה מפיל שרי האומות תחלה שהם העיקר ואחר כך על המצרים דלמטה תשלח חרונך יאכלמו כקש נדף המה והעיקר שרים של מעלה:
פסוק ח:
וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים. נראה לפרש דמי הים שהם סרוחים ומעופשים כטבע המים העומדים זמן רב במקוה יש בהם ריח רע וגם כשהדגים ובני אדם שמתו בתוך הים ותעל באשם וצחנתם ולכך אילו היו מי הים נצבים כחומה היה נמאס בעיני הרואה וגם יגיע להם מזה ריח רע אבל נבלעו מי הים בתהום וזה נערמו מים לשון ערוב שלא היו נראים כלל שנבלעו בתהום רק נצבו כמו נד נוזלים כמו חומה ונוזלים הם כל נהרות ההולכים לים ועכשיו שנתבקעו מי הים נהרות הללו נצבו כמו נד נוזלים הם נהרות שהם נוזלים וזבין לתוך הים קפאו תהומות בלב ים משא"כ הים שהוא רק כמקוה והם מי הים שנבלעו בתהום נקפאו לבל יהיה טיט ויעכב לעבור גאולים גם יש לומר קפאו תהומות בלב ים דעכו"ם אמרו שלא היה נס כלל רק בעתים ידועים המים הולכים וחוזרים ומשה היה מחשב בכיון שישראל ילכו בחרבה תוך הים ומצרים ישטפו במים ולכך אמר קפאו תהומות בלב ים וא"א לחשוב כמחשבת העכו"ם:
פסוק ט:
אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי. הנה פרעה אמר כשאגיעם אחלק שלל בשוה ואם תאמרו שאין ההזיקות של כל המצרים שוים והיאך אחלקם בשוה ולזה אמר תמלאמו נפשי למי שההוצאה מרובה על השבח אמלא לו מאוצרותי ובאמת אריק חרבי שלא אריק רק החרב כדי ליראם כי מה לי אם אהרגם רק תורישמו ידי שיהיו לי עבדים כמו מקדם ועוד יש לומר שאמר להם אין רצוני בשלל כ"א אחלקם לאנשי חיל רק תמלא נפשי כי הם לקחו כל נצוצי קדושה ממצרים כמ"ש האר"י ז"ל על פסוק וינצלו את מצרים ובזה אמלא נפשי בהשיגם אריק חרבי לבד אבל לא אמיתם בפועל כ"א תורישמו ידי לשון רש ליקח מהם כל מה שבידם שיהיו רשים ודלים:
פסוק י:
נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים. נראה דקאי על פסוק דלעיל דבשביל שאמר שיריק רק חרבו ולא ימיתם זכה לנס זה שנשפת ברוחך לכסם הים לבל יהי לבזיון וירדו כעופרת במים אדירים היינו אף שהיה רוח סערה בים דרדיפי מיא בשטף ואמרינן במסכת ב"ב דנגרא לא מטי לתהום הואיל דרדיפי מיא מ"מ הם צללו כעופרת אף שהיו מים אדירים מה שאין הטבע כך וזהו הנס:
פסוק יא:
מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. נראה לפרש דאלים היינו מלאכי מעלה נקראו אלים ואין דוגמתם לה' ומי כמוכה בישראל למטה הנקראים עם קדוש וזהו נאדר בקודש דקדושת ישראל הוא שהם עושין נפלאות שינוי הטבע כנודע בנביאים וכדאיתא שאל האי מין לר' יהושע כתיב מי לא ייראך מלך הגוים כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך משמע דבחכמי ישראל יש כמוהו. א"ל אין דמצינו דמשה עשה נס בקריעת י"ס אליהו הנביא החיה בן הצרפית וכן הצדיקים לפעמים עושין נסים כמו הקב"ה וזהו תהלתם של ישראל שעושין פלאות ואתה נורא מהם ותהלתך נשגב מזה שהכל יהללוך שאתה עושה פלא:
פסוק יב:
נטית ימינך תבלעמו ארץ. נראה דימין הוא לשון שבועה דהקב"ה נשבע שלא להביא עוד מי המבול לשחת כל בשר ואלו נטבעו בים ולא זכו לקבורה היו להשחתה וז"ש הכתוב נטית ימינך לישבע שלא יטבעו עוד במים להיות להשחתה ע"כ תבלעמו ארץ היינו שגזרת על שר ים שיפלטם הים אל היבשה שתבלעמו ארץ שיקברו ולא יהיו לשחתה ולבוז:
פסוק יג:
נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך. נראה לפרש דהנה המפרשים הקשו הא הקב"ה הבטיח לאברהם ודור רביעי ישובו הנה נמצא משנולד יצחק עד שיצאו ממצרים היה ד' מאות שנה וארבעים שנה נתעכבו במדבר א"כ אין החשבון מכוון ותירצו דלכאורה יקשה קושיא אחרת דהיאך עשו הפסח במצרים הא הוי שחוטי חוץ רק הקב"ה השיאם על כנפי נשרים אז לא"י ושם אכלו הפסח א"כ בזמן שיצאו ממצרים היו בא"י ולפי חשבון זה נתקיים ודור רביעי ישובו הנה וז"ש נחית בחסדך הוא אברהם כמו עם חסיד תתחסד והבטיחו עם זו גאלת וקשה הא החשבון אינו מכוון ולכך אמר נהלת בעזך אל נוה קדשך דהיינו שהבאתם אז בעת גאולתם מארץ מצרים על כנפי נשרים לא"י ועי"ז נתקיים הבטחה ודור רביעי ישובו הנה. ועוד יש לפרש נהלת בעזך אל נוה קדשך כי ישראל זכו לנבואה בים וידוע דאין חלון הנבואה פתוח רק בא"י ולכן אין נבואה רק בא"י ובים על פי נס היה ראייתם מים לא"י ומשם לרקיע כדאמרינן בתפלה שצריך אדם לשום דעתו לא"י ומשם הולך התפלה לשמים כדכתיב והתפללו דרך ארצם וכן היה אז אצל הים בנבואה כי הגיעו בראייה שלהם לא"י ומקום מקדש ומשם השיגו מראות נבואה וז"ש נהלת בעזך אל נוה קדשך היינו בהמ"ק ומשם השיגו רה"ק:
פסוק יד:
שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. נראה לבאר דעובדי כו"ם הרבו לעבוד כו"ם ברוב קרבנות וקטורת שהוא להגין בעדם וכשהם עובדים לכו"ם הקב"ה בכעס כשהחמה זורחת ועובדי כו"ם משתחוים לחמה מיד הקב"ה כועס וז"ש שמעו עמים ירגזון כששמעו הנס הגדול של קריעת י"ס עמדו בחפזון להקריב קרבנות לעכו"ם ואז ירגזון שהיו מעוררין רוגז וכעס להקב"ה ומרגיזין לה' חיל אחז יושבי פלשת כי מתחלה כאשר ראו פלשתים שנחם דרך המדבר ולא דרך ארצם חשבו כי אין רשות להלחם אתם וכי כחם גדול אבל עכשיו הרגישו שהטעם כדי לעשות נס נורא בקריעת י"ס ולגדל שמו בעולם אז אחזם חיל שלבסוף עליהם יעברו ישראל לגרשם מארצו:
פסוק טו:
אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען. נראה כי אדום חשבו דברכת ה' ליעקב בברחו מפני עשו וכן הברכה שברכו יצחק אביו לא נתקיים וגרם החטא שהרי הולכים ודלים והיו רק דברי חלומות אבל עכשיו שראו שנבקע הים לפניהם והוא ברכתו ופרצת ימה שיפרוץ הים ליבשה ותוקפו של עשו בים שהיא כרך גדול של רומי שנבנה בים כדאמרו בא גבריאל ונעץ קנה בים ובנה עליו כרך גדול של רומי וכאן ישראל פורצים בים לכך נבהלו אילי מואב יאחזמו רעד כי מואב חשב שאין לישראל שייכות באברהם כי מאבימלך נתעברה שרה וא"כ הם יורשים ברכת אברהם וידוע דכל ממזר נשתטף במים כמו דור המבול ופרעה דחשב ישראל לממזרים דאמר אם בגופן שלטו כ"ש בנשותיהן צוה להשליך כל הבן היאורה ולכך כאשר שמעו שניצלו בנס נפלא ממים וא"כ ברור הוא שהם זרע אברהם וברכת אברהם להם לבד ע"כ אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען כי מתחלה חשבו שלא הגיע העת לרשת ארצם מדלא הלכו דרך ארץ פלשתים. אבל עכשיו הבינו שהטעם היה כדי להראות הנס שהקב"ה הוא שליט ביבשתא ובימא ע"כ נמוגו:
פסוק טז:
תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן. נראה דקאי אדלעיל דכתיב נמוגו כל יושבי כנען שהיו בפחד מפני ישראל אם כן כיון שיהושע בבוא לא"י שלח בכל ארץ כנען שמי שרוצה להשלים ישלים והואיל שהיה להם פחד גדול למה לא השלימו לזה אמר תפול עליהם אימתה ופחד כלומר אע"פ שנפל עליהם אימה ופחד מ"מ היה זה מפעלות אלקים להכביד לבם לבל ישלימו עם כל הפקד שהיה להם כדי שיזכו ישראל לא"י. וז"ש בגדול זרועך ידמו כאבן כלומר זה היה גודל זרוע ה' במה שהכביד לבם שלא להשלים אף בכל הפחד שהיה להם רק נדמו כאבן מבלי להשלים למען יזכו ישראל לא"י:
פסוק טז:
עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. זה קאי נמי אדלעיל ירצה בזה לאחר זמן שיעבור עם זו קנית לתוך א"י אז ירצו להשלים אתם לקנותם לעבדים כרצונם כדמצינו בגבעונים בימי יהושע דגם כן באו להשלים אתם להיות להם לעבדים:
פסוק יז:
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. רצונו בזה שלא תאמר למה הכביד ה' לבם מבלי להשלים מה נ"מ בזה אם השלימו וכי יד ה' תקצר ליתן להם כל צרכם במדבר ולהפוך את המדבר לישוב טוב לזה אמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך רצונו בזה כי שם מקום מקדש מכוון נגד בהמ"ק של מעלה שכוננו ידיך ושם אוה ה' למושב לו ולכך כל החרדה בשביל א"י. או יאמר מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך שהקב"ה מכין מקום מושבו והצדיק שהוא בארץ מכוון כראוי ובונה לו בית במקום הראוי כאוות רצונו והצדיק נקרא יד של הקב"ה במה שעשה רצונו וזה שאמר מכון לשבתך פעלת ה' אותו מקום שהכנת לשבתך מקדש ה' כוננו ידיך אותו המקדש לעשות הבנין בפועל כוננו ידיך היינו הצדיקים שנקראים ידים של הקב"ה:
פסוק יח:
ה' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים. נראה לבאר ה' הוא מדת הרחמים וימלוך הוא מדת הדין כי מלך במשפט יעמיד ארץ וקאמר ה' שהוא מדה"ר מ"מ ימלוך במדת הדין כי פועל רחמים בדין בפעם אחד. כי בא סוס פרעה וגו' הוא נתינת טעם לדבר היינו מנא ידעינן דבר זה שמתנהג בדין ורחמים בפעם אחד לזה אמר לראיה כי בא סוס פרעה היינו שלא עברו ישראל ביבשה תחלה ואח"כ כשעלו באו המצרים אחריהם ונשטפו בים דא"כ לא היה רחמים ודין בפעם אחת רק בזה אח"ז אבל כך היה כשעדיין היו ישראל בים והיה להם חומה בצדיהם מ"מ במקום ביאת מצרים שב הים לאיתנו ונטבעו וזהו אומרו כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה והיינו באותו זמן שהמצרים נשטפים באותו זמן ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים וזה לאות שה' ימלוך לעולם ועד שפועל תמיד דין ורחמים כאחד רחמים לצדיקים ודין לרשעים:
פסוק כ:
ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. הא דכתיב אחות אהרן. וכי אחות אהרן היתה ולא אחות משה אבל נראה דידוע כשנולד משה היה משה נטל לעצמו כל הנבואה מישראל נמצא כשנולד משה. לא היה שום נביא כלל וז"ש ותקח מרים הנביאה ואימת היתה נביאה כשהיתה אחות אהרן לבד אבל כשנולד משה והיתה ג"כ אחות משה פסקה הנבואה ממנה. ונראה לבאר למה לקחו דוקא הנשים תופים בידם כשאמרו שירה מה דלא מצינו באנשים. והטעם הפשוט נראה כי האנשים היה תיכף רוה"ק שורה עליהם ולא היו צריכים התעוררת שמחה ע"י כלי שיר משא"כ נשים שהיו צריכים להתעוררת שמחה תחלה ע"י כלי שיר וכן דרשו חז"ל גבי דוד היכא דנאמר מזמור לדוד היה צריך תחלה התעוררת שמחה ע"י כלי שיר להביא עליו רה"ק. גם יש לפרש דלכך לקחו דוקא הנשים תופים בידם ולא האנשים דאיתא קול באשה ערוה והם היו שוררים ומחנגים ולכך לבל להכשיל אנשים בקולם לקחו תופים בידם לבל ישמע קולם ומה גם דלכך לקחו תופים להזכיר חטאם של מצרים דאל"כ לקחו כלי זמר אחר כי הים שב לאיתנו בפנות הבוקר היינו כאשר פנה בוקר שהוא ו' שעות שאז החמה בתקפו להורות שהמצרים עבדו לחמה ולא היה יכול להושיע להם. והנה האב"ע מונה כל כלי הזמרים שבמזמור הללו אל בקדשו ואמר שהן נגד עשרה גלגלים ותוף הוא נגד החמה ולכך לקחו דווקא תוף בידם ולא כלי זמר אחר המשמיע קול כדי לרמז בזה חטא מצרים שעבדו לחמה והחמה לא היה יכול להושיע להם:
פסוק כא:
ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. הא דלא מצינו שהנשים שררו והודו לד' ג"כ על הצלת עצמן כמו שעשו האנשים רק שררו על טביעת פרעה וחילו לבד יש ליתן ג' טעמים טעם האחד הוא דאיתא חביבין עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהם ואם בהמות ישראל חביבין עליהם כ"ש נשי ישראל נמצא דאפי' אם הגיעום לא המיתו -את הנשים רק הרגו לבעליהם ויקחו אותם לנשים ע"כ שבחו לה' על מפלת מצרים לבד ועוד כי פרעה גזר כל בן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון ושפטו החרטומים כי הזכרים יהיו נלקים במים אבל הבת תחיון שאין מפאת המערכה שילקו במים ולכך היה השירה של נשים רק על טביעת פרעה לא על הצלתם גם יש לומר דלאנשים היה ההצלה נס כי לא היה להם זכות להנצל רק בשביל נשים צדקניות נגאלו אבל הנשים היה בידם זכות אם כן עיקר הנס היה להם טביעת מצרים ולכך שררו רק על טביעת מצרים: